בטחון שוטף בשנות ה- 40

בקיץ 39' נסעתי בפעם השניה לקורס שהתקיים במושב מרחביה. זה היה כבר במסגרת ובמטווה של משטרת הישובים העברים. המדריכים היו כולם סרג'נטים של משטרה זו, זאת אומרת ,מ"מים מנוסים וזה היה קורס מצוין. כשחזרתי משם כינס אריה יודנפרוינד את ועדת הבטחון והציע , להפתעתי הגמורה, להעביר את הפיקוד על המקום אלי. כולם הסכימו והפצירו בי ולבסוף גם אני הסכמתי. מלאתי את התפקיד הזה באופן פעיל עד אחרי מלחמת השחרור ואחר כך עוד, בעזרת רב"ש (רכז לבטחון שוטף) עד אחרי מלחמת סיני בשנת 1956.

תפקיד המא"ז הוא תפקיד רב צדדי מעניין. לפעמים קצת יותר מדי מעניין. תפקיד בטחוני שהוא חצי צבאי – חצי אזרחי. בשנת 1945 גמרתי קורס מא"זים של חודשיים בג'וארה.קראו לזה "קורס קצינים מפקדי אזורים". (אז כבר התחילו לדבר במושגים של דרגות.) דרגת המא"ז נחשבה לאחת מתחת דרגת המ"מ. אבל , בעיות שהמא"ז עלול לעמוד לפניהן הן מסובכות יותר והאחריות שרובצת עליו הרבה יותר גדולה. מ"מ מפקד על 30 איש והוא עלול להיתקל, אולי יותר מהמא"ז, למצבים מסוכנים שדורשים ניהוג טוב ושליטה באנשיו. אבל , מאידך: להיות אחראי על ישוב חקלאי ועל בטחונם של כמה מאות נפש בישראל וגם לזה שהחיים המשקיים ימשיכו גם בשעת חירום, יכול להיות עול כבד.

מזיכרונותיו של אשר צופר

הוא צריך מפעם לפעם לדאוג לתיקון הביצורים הבלתי מספיקים, לאימוני האנשים, לרכישת נשק כשמזדמן, ואחרון אחרון לא חביב: לדאוג לסליקים עבור נשק זה , ופעם בשנה או כל היותר שנתיים להוציא הכל מהסליקים, לנקות , לשמן ולהחזיר למקום.אם אני בא לחשוב על הלילות הרבים האין סופיים שעסקנו בחפירת בורות של 2 מטר בשביל סליקים חדשים אחרי כל רכישה חדשה, תמיד בחושך ובמהירות מטורפת בכדי לגמור לפני אור הבוקר, על כל העמל שהשקענו ואיך השתגענו אחרי כל כדור וכל פריט כאילו בחרדת קודש(ואין זו הפרזה).

היתה הוראת קבע להכניס לסוד הסליקים לא יותר משלושה אנשים נוסף למא"ז. לא משום שחשבו שיתר האנשים פחות מהימנים, אלא תמיד היה חשש ממעצרים וחקירות, כמו שזה אמנם קרה ביוני 1946, ב"שבת השחורה" ואז , מי שאינו יודע גם לא יישבר בחקירה. שני " סליקרים עבדו אתי כל השנים האלה במסירות אין קץ, ואזכיר אותם כאן לשבח, החברים יעקב בולקא ושלמה אילת

מזיכרונותיו של אשר צופר

השנים 39'-47' היו שנים של פעילות מוגברת באימונים, ברכישות ובארגון כללי, עד 1945 בגלל המלחמה ואחר כך כאילו כבר התכוננו, לא אגיד בדיוק להקמת המדינה, כי זה היה עדיין בגדר חלום, אבל עם הלחץ העצום של ניצולי יהדות אירופה והמאבק נגד השלטון הבריטי חשבו כבר אז ששלטון זה לא יחזיק עוד מעמד שנים רבות. נוכחתי מהר מאד שעל כל התפקידים האלה לא אוכל להתגבר בלי עזרה פעילה של סגן, שיקיש את כל זמנו לאימונים, נוסף לשמירת הלילה. הקציבו לנו נוטר אחד בתפקיד מלא , אבל הוא רק שמר בלילות ויותר הוא לא ידע. התחלתי לחפש בחור, שיהיה חבר " הפועל המזרחי" מוכן לעבור לגור בכפר ובעל נסיון בענייני בטחון. בחור אחד , אליעזר יידל, רווק שאותו הכרתי עוד מהתנועה בחוץ לארץ, היה נוטר בכפר חסידים. הוא היה מנוסה, היה מדריך בנשק ושירת אפילו כמה חודשים בפלוגות הלילה המיוחדים של קפטן וינגייט. הוא הסכים לעבור לשדה יעקב ועבדנו ביחד בהרמוניה גמורה עד אחרי מלחמת השחרור, שאז הוא התגייס למשטרה.

בין השנים 36'-39' הגיעו משלוחים של נשק חדש מפולניה ובשדה יעקב רכשנו 10 רובים ומקלע קל אחד. זה היה שיפור רציני לעומת הציוד שתיארתי קודם. כמא"ז נדנדתי בכל הזדמנות לרכוש עוד נשק ואמנם רכשו. כשפרצה מלחמת השחרור היו לנו מספיק רובים, סטנים, שלושה מקלעים ואפילו מרגמה 2 אינטש, כך שלכל אחד, אפילו לאנשים שהיו במקום באופן זמני, היה כלי נשק ביד. גם בתחנת הנוטרים, שיידל היה אחראי עליה היו רובים טובים. הקו בהגנה היה לא לסמוך יותר מדי על נשק זה, כי תמיד הביאו בחשבון שהוא בשליטת האנגלים ותמיד היה קיים חשש, שהם יקחו בחזרה נשק זה, חלקית או הכל. מאוחר יותר התברר לי שבשדה יעקב היה, יחסית לגודלה , הרבה נשק. החזקנו אותו במיכלים מרותכים מצנורות מים בקוטר 42 ס"מ בשבעה מקומות שונים. גם חדר סודי בנינו מתחת למחלבה, כי הסליקים בצנורות כבר לא יכלו להכיל את הכל. מובן , שאי אפשר היה לזכור בראש, איפה כל סליק ומה יש בתוכו. שרטטנו סקיצות וערכנו רשימות מדויקות. כשהתחילו החיפושים אחרי "השבת השחורה", נזקקנו לכל מיני פטנטים, איך להסתיר אותם.

מזיכרונותיו של אשר צופר

בליל ה- 29 בנובמבר 1947, אחרי שנודעו תוצאות הצבעה באומות המאוחדות השתתפתי בריקודים, אלא הלכתי הביתה והוצאתי את הרשימות האלה ממקום המסתור שלהם, ובאמת , כבר בשעה 6 בבוקר הגיע רץ עם פתק:" להוציא ולנקות את כל הנשק". הוצאנו ולשמחתנו לא היו שום תקלות. הכל היה יבש ובמצב מצוין. בהזדמנות זו אני רוצה להזים שמועה שהלכה בכפר, כאילו סליק אחד לא מצאנו יותר ושהוא נשאר באדמה עם כל תוכנו. אין שום אמת בזה. שמעתי שמועות דומות משני קיבוצים שכמובן גם זה יכול להיות רק בגדר שמועה, אבל מספיק עקירת כמה עצים או נקודת מוצא אחרת על ידי אדם שאינו יודע, שבעזרתם קובעי מקומו של סליק- וזה יכול לקרות

מזיכרונותיו של אשר צופר

אחרי העבודה הקשה ביום היינו יוצאים לשמירה בלילה, ובילינו לילות בחפירות הגנה ובסיורים. אני זוכר יום כיפור אחד, כאשר הלכנו לתפילת " כל נדרי" כשהרובים בידינו, אמנם השרנו את הרובים במסדרון בית הכנסת, אבל דרשנו להיות ערוכים ונכונים לכל מקרה. הדבר השאיר רישומו עלינו ימים רבים.

ההתארגנות של הישובים היתה למופת. היא נבנתה על רוח ההתנדבות, שהיתה מובנת מאליה בימים ההם. לא היה חבר שסירב לצאת לשמירה או לשאת בעול כלשהו. גם כאשר נרכש נשק בכספים רבים יחסית לא התמרמרו. את הנשק היינו נאלצים להחביא מפני עיני המשטרה הבריטית בתוך קירות כפולים, במרתפים ואפילו בתוך האדמה. בני שלמה היה עסוק הרבה לילות בטיפול ב"סליקים" האלה. דבר שהיה סודי ביותר ולא דברו עליו אפילו בין החברים, ואני העמדתי פנים כאילו איני יודע היכן שלמה מבלה בלילות.

בשעה שהחברים המבוגרים שמרו ביום ובלילה, עסקו בני הנוער באיתות. זה היה אמצעי הקשר היחיד ביו הישובים, כי הטלפון היה בידי הפקידות המנדטורית ועל כן היה בלתי אמין. גם נשים למדו את השימוש בנשק, אך הן השתלמו בעיקר בעזרה ראשונה. כל הפעילות הזאת אורגנה באופן מרוכז ע"י מפקדות אזוריות וארציות, אשר אותן כמובן לא הכרנו,אך קבלנו מהן הודעות, הדרכה ופקודות באופן מסתורי כביכול.

מתוך "פרקי חיים ועמל"

זכרונות של יעקב הרץ

עלי לציין שהפורעים הערבים פסחו על מושבנו. היו שסיפרו, כי הערבים אסרו להתקיף את שדה יעקב,כי אנשיה הם יראי אלוקים ואלוקים מגן עליהם. כמה פעמים בלילות היו אזעקות כשהאנשים שלנו ירו בטעות בחושבם שערבים מתקרבים בחשיכה. גם אם התברר כעבור זמן קצר שלא היתה זאת , אלא בהלת שוא, הרי הושבתה מנוחת העמלים, כי בינתיים כל המושב כבר היה על הרגליים והלילה עבר ללא שינה.

מתוך "פרקי חיים ועמל"

זכרונות של יעקב הרץ

שרידי עמדה

באדיבות חיים כהן