מאורעות 1936-1939

המאורעות תפסו את הישוב כהפתעה מוחלטת. רדיו לא היה בכפר בימים אלה, ופקודת הכן מהמפקדה בנהלל הגיעה איכשהו בטלפון היחיד בכפר, שגם עליו לא תמיד היתה שמירה. מפקד המקום היה החבר אריה יודנפרויד, הוא בדיוק חזר טרי מקורס ארצי של שלושה חודשים, וכשפרצו המאורעות הוא היה מוכן ומלא תוכניות הגנה. המאורעות תפסו את הישוב כהפתעה מוחלטת. ביצרנו את הכפר עם כל הבא ליד. היו הרבה עמודי ברזל זוית שקיבלו בהקצבה בשביל קורדון לכרמים ומזה עשינו מין גדר (סימלית). חפרנו עמדות וניקינו את שטחי הקוצים הרבים שהיו סביב למשקים כדי ליצור שדה תצפית ואש. למזלנו,שדה יעקב באמצע שטח פתוח ורחוק מהרים ויערות, לא הותקפה אף פעם, אבל, מובן שאין סומכים על הנס. במובן ההגנתי, מצבה של שדה יעקב לא היה טוב, הכפר היה פרוץ, לא במעגל , כמו ,למשל כפר יהושע. ממשק יצחק בן יוסף של היום ועד משק ברנאי היה שטח פתוח זרוע תבואה . האנשים גרו צריפים. שום בנין מרכזי בלתי חדיר לכדורים, שבכל יתר הישובים היה מתוכנן כמקום ריכוז ונסיגה אחרון במקרה של פריצה, לא היה. המאורעות החריפו משנה לשנה. הערבים למדו , אבל גם אנחנו לא דרכנו במקום, לא בציוד ולא בארגון ואימונים. המצחיק בכל העסק הזה, שהיתה זאת מלחמה של קיץ, כל שנה מאביב עד סתיו. כשהתחיל קטיף התפוזים לא היה להם זמן להתפרע ומיד התחלנו גם שוב לנסוע באוטובוסים ערביים ושום דבר לא קרה. אבל , כל זמן שזה נמשך צריך היה לשמור, בפחות או יותר דריכות וצפיפות, בהתאם למצב שעליו הכריזה המפקדה בנהלל.

את שדה יעקב, כאמור, לא תקפו, אבל יריות היו בלילות רבים על יקנעם, הזורע וקרית חרושת. ליוקנעם לא היה טלפון וגם קשר עין למפקדה בנהלל לא היה להם. אנחנו היינו תחנת הממסר שלהם עבור איתות מורס אורות בלילות. בשנת 1937 למדתי איתות וגם הדרכתי כמה מחברות הכפר ואת הבנות של עליית הנוער. כששלמה אילת התבגר עבר תפקיד זה אליו.

לילה אחד התנפלה כנופיה גדולה על קרית חרושת, שהיתה פרוצה לגמרי, בלי גידור וגם אנשיה לא היו מלוכדים ומאומנים. שמענו המון יריות וראינו שריפה. לנו לא היה שום כלי רכב והזעקנו את טנדר הנוטרים. נסעתי אתם כמורה דרך בשדות שלנו. בער שם צריף מגורים ואחרי שנגמרה השריפה מצאנו בתוכו שני מבוגרים ואחד או שני ילדים., שהערבים שחטו אותם. המצבות שמה בתוך סוקל הצריף עד היום הזה. כנראה , חללים שנופלים בצורה כזו קוברים במקום. אפילו לחמור שהיה קשור שם רטשו את הבטן. שיטות הכנופיות השתנו והשתפרו משנה לשנה. בשנת 37' נהגו להדליק קש או חציר- נוסף ליערות ולצינור הנפט שהדליקו לעיתים קרובות , ואם באו לכבות , ירו על הכבאים. בקייץ זה דרשנו מהנהג פרידמן, איש כפר חסידים שעשה בשבילנו את כל ההובלות, ללון בכפר. כל ערב הכנו על האוטו מקלות כיבוי, מים ושקים. נקבעו עשרה אנשים ככבאים ואני עם חמישה אנשים מזוינים הייתי אחראי לזה. ובאמת, לילה אחד היתה שריפה בתל קסיס. בדיוק בלילה הזה ישנתי משום מה בצריף שלי ולא שמעתי תיכף את צלצול האזעקה. עד שבאתי למרכז היה כבר בלגן רציני. כל מי שצריך, ובעיקר מי שלא צריך,כמו למשל , החברות, יצאו מהצריפים. מתוך כל זה, וגם שמהרנו לא עלה על דעתי לעשות מפקד ולספור כמה אנשים יש אתי. כמובן , יכולתי פשוט לספור אותם בזמן הנסיעה בלי להתפקד, אבל כנראה שחשבתי שפוקדים רק לפני שיעור נשק. הגענו, הקפתי את מקום השריפה עם האנשים המזוינים, אחר כך שרקתי ויתר האנשים באו וכיבו את השריפה. איש לא ירה עלינו.

בעצם, אין זה מעשה שכדאי לספר אם לא היה קורה מה שקרה אחר כך.כשכבר גמרנו הגיע מפקד הגוש, עמנואל שראה את השריפה מרחוק. שאל :" הכל בסדר? כמה אנשים יש לך פה?" התביישתי. לא ידעתי בדיוק. אמר לי " תפקוד אותם" ונסע.

כמה לילות אחרי זה בערו ערימות חציר בשדות של בית שערים. יצאו , כיבו, אבל שמה כן ירו. גמרו , נסעו הביתה וכאילו הכל בסדר. רק אשה אחת הרגישה שלא הכל כל כך בסדר, כי בעלה לא היה בין החוזרים. יצאו עוד פעם ומצאו אותו הרוג בשדה. זה היה כמובן, מזעזע, אבל ניחמתי כשנוכחתי שישנם עוד מפקדים בלתי מנוסים ששוכחים לפקוד את יחידה שלהם לפני שיוצאים לפעולה מסוכנת.

בחורף 37' השתתפתי בפעם הראשונה בקורס. הוא התקיים בגבת וארך שבועיים. בסוף הודיעו לנו חגיגית שאנחנו עכשיו מפקדי כיתות.

בשנת 1937, עם התחדשות המאורעות חילקו האנגלים לכל ישוב כמה רובים צבאיים טובים, שילמו משכורת קטנה לכמה נוטרים, והעיקר: כל אנשי ההתיישבות העובדת הושבעו כשוטרים מיוחדים וכך היו רשאים לשרת נשק בגלוי. בין השנים 36'-39' הגיעו משלוחים של נשק חדש מפולניה ובשדה יעקב רכשנו 10 רובים ומקלע קל אחד. זה היה שיפור רציני לעומת הציוד שתיארתי קודם.

מזיכרונותיו של אשר צופר