העליה לורקאני

שניים מהחלוצים שעלו לורקני הותירו אחריהם רישום חוויותיהם מאותם הימים.

אריה יודנפרוינד

במוצש"ק חודש כסלו תרפ"ז התקיים באחת הקבוצות בפתח תקוה נשף פרידה מטעם הנשארים שלא זכו להיות כעולים ומטעם סניף "הפועל המזרחי" בפתח תקוה

כמנהג בנשף גמרו בהורה שנמשך עד חצות וכשעה אחרי חצות זזה כל הכבודה ע"י העגלה ששרכה את דרכה בחולות השרון בדרך לטול כרם. הפרדות התנהלו לאיטם, ארבע עשר העולים החליפו את מקומותיהם בעגלה לפי תנאי הדרך :חול , עליה וירידה וכו

מזכרונותיו של אריה יודנפרוינד

לשמחתנו לא היה גבול, סוף סוף הגענו למקום מנוחתנו. העמדנו את העגלה, פרקנו אהל ונטינו אותו וכמה חברים עלינו על הגבעה להכיר את השכנים הערבים. על הגבע פגשנו 4 חברים מירושלים חלוצי הכיבוש: 1. ק.ג. 2. ש.ל. 3. מ.ה. 4. י.ו. לשמחתם לא היה גבול, הם מחכים לנו כבר מהבוקר. שלחנו אותם : למטה לעגלה ואנו המשכנו דרכנו על הגבעה בשעה בין השמשות, הערבים מכניסים את עדריהם הביתה

עשינו הכרה עם כמה ערבים והם הבטיחו לנו את ידידותם לתמיד, הבטחנו להם מחר להמשיך את הביקור וסיפרנו להם על תכניתנו להקים כאן נקודה והראנו להם על החורבה שזה ישמש לנו לעת עתה למקום דירה וכולם ניענו בראשיהם לאות הסכמה

מזכרונותיו של אריה יודנפרוינד

נודע לנו שבקישון עושים עבודות יבוש, התנפלנו על העבודה הזאת כעל דבר הכי נחמד, הנה גם אנו נהיה בין מייבשי הביצות. עברנו כבר כל מיני כבושים, עבודה עברית בפרדסים ב 150 מיל ליום, עבודה - ממשלתית בעשרה גרוש ליום וכו' וכו'. חסרו לנו גם לטעום טעם יבוש ביצות, אם כי לא בנקל עלה לנו לחדור לאותה עבודה, פשוט מפני שאנו היינו בלתי לגאליים ברשימת מנהל העבודה של "סולל בונה" היו כל הנקודות שעלו להתיישבות ואנו לא הופענו ברשימה הנ"ל. הסברנו לו את מצבנו ושכנענו אותו שהוא צריך להתחשב במציאות וככה חדרנו לעבודה והרווחנו יפה מאד. אמנם כל יום הקבוצה שלנו הוקטנה בעבודה מתוך גורמים של מחלות בעיקר דיזנטריה וגם מקרים של טיפוס, אבל את לחמנו הרווחנו ולמי היה צורך ביותר מאשר לחם צר

באותו הזמן באו אנשי טרנסילבניה בטענות שאנו מסיגים את גבולם, קרו גם סכסוכים. בינתיים התכוננו לועידה החמישית שהיתה צריכה להתקיים בירושלים, חששתי אחרי כל זאת להישאר במקום, בין כך דברו על עזיבה חלקית מכיוון שלא היה לנו מה לאכול, כמו כן באו דרישות מצד ההנהלה הציונית שנרד מאדמת ורקני והיא מצידה מבטיחה לנו קרקע ותקצוב במקום אחר

התחיל גם מו"מ רשמי בין הועד הפועל ובין ההנהלה הציונית והחלטתי לנסוע לועידה ירושלימה. עזבתי ביחד עם יתר הצירים שנסעו לועידה, החבר ק.ג. מירושלים. ע. מתל אביב, מ.ט. מתל אביב ועוד כמה חברים עוזבים מתל אביב, כשלושה חודשים סבל וצער מאחורי. עמדתי בקשר מכתבים עם כל אלה שנשארו בורקני.

השתתפנו במו"מ עם הועד הפועל בקשר עם העזיבה ואחרי שבקרו החבר מ. מטעם הועד הפועל בחיפוש מקום מתאים בעמק הציע לנו את "חנפס", כיום שריד וגם "גובתא" קבוצת גבת

מזכרונותיו של אריה יודנפרוינד

וכך כותב אברהם רוטנשטיין ז"ל, מראשוני המתיישבים של כפר ברוך

"יהודי אמיד מרומניה, ברוך כהנא שמו, החליט לתרום כסף למען קניית אדמה בארץ ישראל , ולהקים מושב. הוא מסר סכום גדול של כסף לחבר בית הנבחרים הרומני הוריא קרפ, והלה בא לארץ ישראל וקנה אדמה בעמק יזרעאל. לאחר מכן חזר לרומניה וסיפר שם לקבוצת חלוצים שקנה אדמה ושיסעו להקים מושב.

קבוצת החלוצים הגיעה לארץ והתאחדות עולי רומניה כיוונה אותם למקום. הסוכנות היהודית קבעה תקציב עבורם ונתנה להם עצים לבניית צריפים. ובשנת 1926 נר ראשון של חנוכה עלו 15 חלוצים לאדמה בקרבת פסי הרכבת העוברת מחיפה לדמשק, במרכז עמק יזרעאל. הם הקימו צריף אחד למגורים. מים לא היו להם , הם הביאו מים על גבי חמור מתחנת הרכבת בכפר יהושע שמנהלה היה ערבי , למקום ממנו הביאו את המים קראו "תל שמם". על גבי חמור הביאו יומיום 4 פחים של מים." אשתו של אחד מהם הצטרפה אליהם והיא בישלה לכל הקבוצה. "אחרי מספר חודשים מצאו החלוצים שהמקום לא מתאים, ובמרחק של 1 קילומטר מפסי הרכבת , על גבעה קטנה הקימו חלוצים אלה ישוב חדש וקראו למושב בשם כפר ברוך על שם התורם הנדיב ברוך כהנא

כל המקום היה מכוסה בקוצים גבוהים ולרגלי הגבעה ביצות שיתושי הקדחת שרצו בהם.

נכתב על ידי אברהם רוטנשטיין ז"ל

מראשוני המתיישבים של כפר ברוך