העליה של שנות ה- 50

גל עליה גדול הגיע לארץ בין השנים 49'-51', היו אלה ניצולי השואה מאירופה שאיבדו את משפחותיהם בשואה. הם ניסו בכל דרך לבנות משפחות , חלקם נישאו והגיעו לארץ כזוגות צעירים, למרות שלעיתים לא היו צעירים כלל, אבל בתחילת פרק ב' של חייהם וחלקם בנו משפחה בארץ. כמות העולים הייתה מעבר ליכולת הקליטה של המדינה הצעירה, ולכן הוקמו בכל רחבי הארץ מחנות אוהלים, צריפונים או פחונים לקליטת העולים הרבים. העולים הגיעו באוניות לנמל חיפה, נשלחו למחנה אוהלים שנקרא "שער עליה" עד שימצא עבורם ישוב קבע

הממשלה יצאה בקריאה לכל הישובים להירתם לקליטת עולים. גם מושב שדה יעקב נערך לקליטת עולים. מספר צריפים הוקמו לצדו המזרחי של הכביש המוביל אל המושב מכביש חיפה נהלל לא הרחק מביתו של דב קישוני. היו אלה צריפונים, ובכל צריף מקום לשתי משפחות , כל אחת בצד אחר. בנוסף לכך היה צריף ארוך, שדמה למבנה של הצבא הבריטי עם גג מעוגל וניצב במרכז המושב

היו שני מקומות, היו שם עשרה צריפים והיה פה איפה שמשפחת קירשנבאום גרה בפינה , היה עוד צריף ארוך כזה . משהו בריטי, אני חושבת, ששם גרו עוד כמה משפחות , שם גרו יותר ההונגרים ואיפה שאנחנו גרו הפולנים, לא כולם

איטה מוסל

אל הצריפים שהיו מאחורי המשק של קישוני נכנסו אותם עולים שהצהירו שאינם מעוניינים להיות חקלאים

פליישמן קרוב משפחה של קטו שוורץ.(עזב לטבעון)

בלס יעקב (ביקשו לקבל משק)

רנד

דרוזין (עזבו)

מאי (עזבו)

ספוז'ניקוב (ביקש להישאר במושב כתושב)

לוינגר (ביקש להישאר במושב כתושב)

רייס (ביקש להישאר במושב כתושב)

וייס(עזבו)

וידר (עזבו)

בצריף הארוך שבמרכז המושב התגוררו אותם עולים שהביעו רצון לקבל משק

פלכנר יוסף וברטה

שטיין הרצל

פלדינגר יוסף

קליין

קיזלשלטיין

פרל שלמה

דבלינגר מיכאל (הגיע בגפו אל קרוביו פרנץ וגר אצלם במתבן)

העולים שהו בצריפים כשנה וחצי בערך. חלקם לא רצה להשאר במושב ועזבו. המושב הציע להם משקים ולבחור בחקלאות כמקור מחיה, חלקם אכן השתלבו בחקלאות וחלקם בחרו להשאר במושב כעובדי ציבור או למגורים בלבד

המושב הקצה משקים לעולים בצד המערבי משני צידי הכביש. לשם מתן המשקים היה צורך לארגן מחדש את אדמות המושב, כדי להקצות גם לעולים חלקות לעיבוד ככל משק אחר. בהליך הארגון נדרשו הותיקים לוותר על היקף החלקות שלהם, ולמעשה להסתפק בפחות דונמים

עד שנות ה 50' חילקו את האדמות שווה בשווה בין ה- 48 יחידות משק שהיו קיימות. זה יצא בערך 100 דונם נטו ליחידה. כשהקימו את הרחוב החדש שם , אז רוב האנשים פה היו עולים חדשים שבאו אחרי מלחמת העולם השניה, ניצולי שואה , ושתי יחידות של בני מושב , מתוך ה- 10 שניים הם של בני מושב ועוד בן מושב אחד שקיבל בצד השני של המושב, יוגב. גם הוא נחשב בהתחשבנות הזו מהחדשים.

מי שהיה יושב ראש הועד, אריה יודנפרוינד אמר :" נכון , אנחנו 100 נחלות, 60 דונם לנחלה, אתם תקבלו 60 דונם" זאת היתה התנייה , אמרו להם מראש :" אתם מקבלים 60 דונם , כי זה במסגרת הטופ כשנגיע ל- 100 יחידות יהיה לכל אחד 60 דונם" ולנו, בינתיים אנחנו מחזיקים, ומי שמחזיק ונותן הוא לא רשע, אז הם בלעו את זה. הם בלעו את זה שנה , שנתיים ושלוש וכל הזמן הם אמרו :" אתם רימיתם אותנו, אתם קיפחתם אותנו" אבל זה החזיק מעמד עד למצב שעשו שינויים בכביש , העבירו את הכביש, היו צריכים לעשות שינויים בהקצאת הקרקעות, כל פעם תהליך פיתוח בסביבה הוא חייב שינוי קרקעות.

בשנות ה- 70' במסגרת התכנון החדש , תכננו את הישוב ל- 60 יחידות למשק , כי 120 שרשומות היה ברור גם לאנשי שדה יעקב וגם לאנשי הקרן הקיימת וגם לאנשי מינהל מקרקעי ישראל שעדיין לא משלימים ל- 120. עשינו תיכנון מחדש של 60 יחידות, זה עבר קשה מאד באסיפה, אבל זה עבר ומאז יש שוויון.

אהרון ז"ק

בצד המערבי של המושב הוכנו עוד 10 נחלות משק, 8 היו עבור העולים שביקשו משקים

משק אחד נמסר למולר שמואל שעלה לארץ מאוסטריה כנער בשנות ה- 30 , עבד בשדה יעקב כפועל וביקש לקבל משק

משק שני נמסר למשפחת רודיך שהגיעה מניר עציון

משק נוסף נמסר לעולה החדש פלכנר בדרך היורדת דרומה לאחר ביתו של דב רימון

ספוז'ניקוב הצטרף לדב רימון ועבד באנטי מלריה

רנד החל כסנדלר ואחר כך במכון תערובת

רייס היה חייט במקצועו ועבד במכון תערובת כתופר שקים

לוינגר עסק באספקת לחם וקרח

פרידה לוינגר הצטרפה אל אחותה קטו טובה שוורץ ובעלה עסק באספקת לחם וקרח

גם לאה חדשי הצטרפה אל אחותה קטו טובה שוורץ ובעלה היה הנהג של שדה יעקב