מלחמת השחרור

מלחמת השחרור התחילה למעשה, מיד למחרת ההצבעה באומות המאוחדות. בהתחלה היתה זאת בעיקר מלחמה על התחבורה. בשביל שדה יעקב זה התבטא בזה שצריך היה לתת לווי מזוין לאוטו שלנו., כי לעבור בבלד א שייח' (תל חנן) היה מסוכן., אבל את התוצרת לחיפה הצטרכנו לשלוח יום יום.. זה התחיל בזריקת אבנים, אחר כך יריות ויום אחד הצליחו לעצור את המשאית של קיבוץ גבת, הוציאו את הנהג שחטו אותו והדליקו את המשאית. כשעברתי למחרת כמלווה מזוין לפי תורי, עדיין בערו הצמיגים שלה.

ההתקפה הראשונה הרצינית באזור שלנו היתה בתחילת אפריל 1948. ריתכתי גדר פרות אצל משה אמיתי , כששמענו פתאום התפוצצויות וראינו שממשמר העמק עולים ענני אבק ועשן. הפסקנו לעבוד. משה היה המ"כ הותיק והמנוסה ביותר שהיה לנו. אמרתי לו :" כדאי שתהיה מוכן" ובאמת אחרי שעתיים הגיע רץ עם אחד הפתקים הקטנים (שמשך הזמן עוד למדתי לשנוא אותם) " תן כיתה לעזרה". ציידנו כיתה של צעירים שהיו במקום- בני כפר בגיל המתאים היו מעטים בשנה זו – עם הנשק הכי טוב , כולל מקלע, עם משה כמפקד. אומר את האמת : הלב פרפר לי קצת להוציא כמות כזו של נשק מהמקום. הרי עוד לא ידענו איך יתפתחו העניינים.

כעבור כמה ימים הגיע פתק דומה. קיבצנו עוד כיתה עם שלמה אילת כמפקד.

אחרי עוד כמה ימים הגיע פתק שלישי " תן כיתה לביצוע פעולה". כל הצעירים היו כבר בחוץ, גם לא היה לנו מ"כ יותר מאומן והחלטתי לצאת בעצמי. היה קצת ויכוח עם סגני יידל שרצה לצאת, אבל הסברתי לו שהוא בתור נוטר ואחראי כלפי האנגלים על תחנת הנשק, לא בא בחשבון. הבנתי גם שבשביל שדה יעקב כנקודה המלחמה נגמרה ועברה לשטחים רחוקים יותר ושלא היה לי מה למא"ז יותר בבית.

גירפתי מין כיתה משני מושבניקים, הפועל החקלאי משה פרידמן (שנרצח מאוחר יותר במקום ע"י מסתננים), שמחה הויט, שני מורים ושני בחורים שעבדו במשקים. נאמר: יחידה לא מקו ראשון. ריכזו אותנו בקיבוץ אלונים בליל שישי, שבוע לפני הפסח בשנה ההיא. שם הודיעו לנו שלמחרת הולכים לכבוש את שני כפרי הטמפלרים הגרמניים: ולדהיים ובית לחם. זה חישמל אותנו. עם שני הכפרים האלה היה לנו חשבון ישן וארוך. בשנים 38'-39' הטמינו הערבים מוקשים בדרכי הגישה למשקים. גם בשדה יעקב נפצע נהג וכמו כן בעוד מקומות. הבנו, שהערבים לא היו מסוגלים, אז לייצר מוקשים , ובאמת, אחרי כל מקרה של מיקוש הובילו העקבות לכיוון ולדהיים. היות וזה היה עוד לפני מלחמת העולם, כנראה לא היה לאנגלים חשק להיכנס לשם ובאורח פלא תמיד איבד כלב הגישוש את העקבות בהגיעו לקרבת מקום זה.

בשנת 47' היה ולדהיים בעצם מחנה ריכוז לנתינים עוינים. עם פרוץ מלחמת העולם הספיקו הגברים לחמוק ממאסר, חזרו לגרמניה ונשארו רק נשים, זקנים וצעירים. סרג'נט אנגלי וכמה נוטרים ערביים שמרו שמר עליהם והגרמנים המשיכו לעבוד במשקים שלהם. מחנה ריכוז " דה לוקס". המקום היה מוקף גדר תיל דוקרני סבוכה והיה שער כבד. חי"ש פרץ פנימה, ריכזו את כל האנשים בבניין ציבורי אחד ואחר כך מסרו לנו את הכפר. היו שלוש כיתות מוגברות וגם לי הוסיפו חמישה בחורים מעליית הנוער של מרחביה. חילקו את הכפר לשלושה קטעים ועשו אותי למפקד על אחד מהם. חיפשתי לי בית שממנו אוכל לצפות על כל הקטע שלי ונוכחתי שבבית שבחרתי גר קודם הסרג'נט הבריטי.

היינו שם שבוע, עד חג הפסח, בערך במחציתו של חודש אפריל. באותו שבוע נכבשה כל חיפה העיר. יצאתי עוד פעמיים לתקופות של גייס זמני\ף כמה שבועות בבית לחם ואחר כך לנצרת. בינתיים התארגן כבר הצבא ושלחו הביתה את כל " הפרטיסנים" שכמונו. בזה , בעצם בא לקיצו לפי שעה תפקידי הפעיל כמא"ז. מהתקפה על שדה יעקב לא היה מה לחשוש.

מזיכרונותיו של אשר צופר