העליה לשייח' אבריק

בבקר השכם התכוננו להקים את המחנה, אנשי זכרון אברהם ואנשי נחלת יוסף רבו ביניהם כל אחד רצה שבקרבתו נעמיד את מחננו, עשינו פשרה וסדרנו את המחנה על מגרש ריק בין שתי הנקודות, שזה בעצם היה אוהל אחד בזכרון אברהם והרביעי בנחלת יוסף, סדרנו לנו גם צריף ריק מזכרון אברהם לחדר אוכל ותפילה. נוכחותנו הגדיל את המנין בשבת ונוסף לזה גם סדרנו מנין בימות החול אחרי שהכרנו קצת את הסביבה. בימים הראשונים התחלנו לתור אחרי שטחי אדמה מתאימים לעיבוד, בינתיים נודע שמחוץ לשטחים שמעבדים אותם אנשי כפר יהושע, זכרון אברהם, קבוצת יגור, תל יוסף , גבע, מתכוננים גם קבוצת הרועים לעבד שטח אדמה פנויים. וכאן קרו כמה

אינצידנטים (תקריות)עם אנשי הקבוצה כשיצאו שני חברים שלנו לחרוש שטח אדמה ע"י המעין יצחקיה " התנפלו עליהם חברי הקבוצה עם נבוטים ופצעו אותם, החברים חזרו הביתה פצועים והחלטנו לא להיכנע לאיומיהם ומכותיהם ולהמשיך אחרי הצהרים לחרוש. יצאנו מספר חברים יותר גדול אבל גם הרועים הזעיקו כמה מחברי "טרסק" והתנפלו על חברינו במכשירים חדים וכמה מהם נפלו למשכב. הפצועים קבלו תעודות רופא והתכוננו למסור אותן למשפט, הרועים הרגישו, כנראה , בדבר והלכו למשטרה והעלילו על חברינו שהרגנו כמה כבשים. אחרי בירורים שונים הסכמנו למסור את כל העניין לבוררות

בינתיים החברים הלכו לעבודת חוץ, לייבוש ביצות בנחל הקישון וחפירת בארות בכפר יהושע. ומכיוון שבמחנה נשארו מעט חברים, אחדים חלו בקדחת והעברנו אותם לכפר סבא, וגם מכיוון שרצינו להספיק להכין שטחי אדמה לתבואות חורף העברנו עוד פלוגה של 5 חברים על גבי זוג סוסים לשייח' אבריק. הפלוגה השניה נסעה דרך טול כרם ג'נין בכדי לנסוע - בדרך המלך (כביש), הפלוגה השניה הגיעה לשייח' אבריק בערב. למחרת יצאו לחרוש בשתי זוגות, נתקלנו בהפרעות גם מצד אנשי זכרון אברהם שהם לא ידעו גבולות, וכל שטח פנוי חשבו שזה שלהם, אבל מצאנו שפה משותפת עם האנשים האלה, אך רק היה סכסוך בבחינת " הקול קול יעקב" ולא "הידיים ידי עשו". הרי הכול עבר בשלום בינתיים התחלנו להרגיש את חוסר העבודה בכפר סבא, בימים ההם טרם היה קטיף, רק נטיעות צעירות. התחלנו להרגיש את הטעם של " בוכהלטריה כפולה" (ניהול חשבונות) קופה בשייח' אבריק עם גרעון וקופה בכפר סבא עם גרעון ולכן החלטנו לחסל את המחנה בכפר סבא, גבינו את החובות עד כמה שזה היה אפשרויות לגביה. עשינו חליפין עם קיבוץ "הכובש" עם הצריף שלנו וקבלנו אצלם צריף בפתח תקוה. התחלנו להעביר חלק חפצים ומכשירי עבודה לשייח' אבריק וביום בהיר אחד עזבנו את כפר סבא ועלינו לשייח' אבריק. בזה חיסלנו תקופה יפה של כמה חודשים בתור פועלי הכשרה עם משק עזר באחד המקומות בשרון. העברנו את המטלטלין בעגלה לתחנת הרכבת קלקיליה, הרכבת היתה צריכה לעזוב את קלקיליה בשעה 5 וחצי ולהגיע לחיפה בשעה 7 , אבל למזלנו ,הרכבת כדרכה בקודש לא לדייק באה רק בשעה 7 וחצי לקלקיליה והגענו איפוא לחיפה אחרי 9 היינו אז כשניים עשרה חברים/ות , לכולנו חיפה היתה זרה, וללכת לחפש מלון, רצו לא פחות מ - 10-15 גרוש בעד לינת לילה לאיש אחד, ובכלל חלוצים כמונו ילונו במלון?! שניים מחברינו הלכו ללשכת " הפועל המזרחי" בכדי להודיע אם נוכל שמה להירדם על חבילותינו

הושיבו אותנו באוטובוס מימי הטורקים עוד כנראה, ואם כי היינו 12 נוסעים, בכל זאת לא זזנו מהמקום לפני הצהרים. הגענו למקום בדיוק בזמן ארוחת הצהרים, כל אנשי המקום קיבלונו בשמחה, נשלמה מחנה והיתה לגוש מוצק על שדות עמק יזרעאל. המקום היה צר מלהכיל אותנו חסרו אוהלים, את הצריף מפתח תקוה טרם קבלנו וחוץ מזה רצינו להיות נקודה עצמאית. כעבור כמה ימים נתקבל הצריף ע"י תחנת הרכבת בתל שמם " כפר יהושע", החלטנו איפוא לרדת מההר ולבנות את " ביתנו". כשנודע לאנשי המקום שאנו יורדים לבנות את הנקודה התחילו להזיז אותנו יותר ויותר, מכיוון שבכל מקום שרצינו לסדר את המחנה אמרו שזה אדמתם עד שזזנו לא רחוק מכפר יהושע לצד ואדי ותל מוסררה ושמה העמדנו את המחנה. את חנוכת המחנה חגגנו בהקמת אוהל יחידי עד שנבנה את המחנה

מזכרונותיו של אריה יודנפרוינד

כל ערב נשארו 2-3 שומרים לשמור על החומרים ובמשך 10 ימים הקימונו את המחנה שמנתה צריף אחד גדול ואורווה גדולה. האורווה נגמרה בראשונה, סדרנו חדר אוכל בתוך האורווה ששימש לנו גם חדר תפילה וחדר חברות , והחברים ישנו בין הסוסים באורווה עד שהקימו את הצריף. המצב רוח בין החברים היה די טוב, אם כי בלילה היו נתונים תחת לחץ, האויר הדחוס של ששת הסוסים וזעף הגשם שחדר מהגג וסדקי הקירות התאוננו בעיקר החברות שאמרו כי הן מרגישות בכל המאכלים שהן מכינות ריח של זבל. עשינו בינתיים את כל המאמצים בכדי להקים את הצריף, וכעבור חודש ימים עמד על כנו הצריף שהכיל 4 חדרים, מרפסת ששימשה חדר אוכל ובית תפילה. חדר אחד ד' על ד' ) 4x4 בשביל החברות וחדר קטן בשביל המטבח. בזמן הראשון עבר הכל בסדר, אם כי ישנו צפופים 6 בחדר קטן, אבל , לעומת זה היה בכל חדר מין פרלמנט או אספה כללית. התחילו בעיקר הויכוחים על דבר המשכת הקיום "קיבוץ" או " אינדיבידואל". המחנה התחלק לשני חלקים וכל אחד רצה להסביר שהצדק על צידו. מצבנו הכלכלי הורע, את כל הרזרבה הכספית אכלנו והתחלנו לשכנע את המרכז העולמי של המזרחי והועד הפועל של "הפועל המזרחי" שיחושו לעזרתנו, נסענו משלחות לירושלים לעיתים קרובות מאד, לא חסרו ביקורים מצד הועד הפועל וחברי ועד הפועל שלנו זוכרים עוד אל נכון את מעדני מלך אביון שאכלו אצלנו. בעיקר היה אצלנו אורח יקר ולא לזמן קצר אם כי עפ"י רוב למספר ימים חברנו המנוח ש.ח.לנדוי ז"ל שהשתתף בהתלבטויותינו החברתיות בעיקר, הוא עודד אותנו , ובאמת בתור חבר המרכז העולמי, לחם לעזור לנו בכל האפשרויות אם כי הן היו מצומצמות . במשך הזמן התעורר שאלת המשפחה, יש לציין שלמרות ההתנגדות של חברי הארגון

מתקופת כפר סבא להרשות לחברי הארגון להתחתן רפתה ההתנגדות במידה כזו שכולם עזרו בסידורים , כגון הצטופפות בחדרים בכדי למסור שני חדרים לשני בעלי המשפחה. החתונות הוחגו ברוב פאר ובהשתתפות הרבה חברים מחיפה. הקיץ הגיע והחדרים שהיו על פי רוב בלי רצפות הביאו הרבה סבל ע"י הפשפשים והצפיפות והשתדלנו לקנות עוד צריף ועל ידי זה העלנו את מצב הרוח החברים. בין כל העבודות שנעשו אצלנו באביב התבלט בעיקר קציר " החציר הפראי" שהיה באותו השנה בשפע, אספנו באותו השנה בחרמשים, מכונות לא היו לנו, קרוב ל 50 טון חציר - אחר כך הופיע הקציר הראשון של אדמתנו, היה לנו בסה"כ כ 500 דונם אדמה זרועה, מכונות - בשביל הקציר השגנו מערמת מתמיכה מכספי המרכז העולמי, אחרי קשיים רבים השגנו מכונת דיש מתחנת הנסיונות. בימים האלה היה באמת שמחה במעוננו, ראינו את והרגשנו בכל החושים את הנבואה המזהירה " הזורעים בדמעה ברינה יקצורו". באותם הימים של הדיש ביקר אותנו חברנו הרבי. שפירא, כבדנו אותו בעבודה על המגוב ומה יפה היתה תמונה איך שחברנו פשט את מעילו העליון ועלה על דוכן המגוב כעגלון בדוק ומנוסה. נגמר הדיש שלמנו קצת את החובות, בדרך כלל לא צלחנו הרבה בתבואה מסיבה זו שלא היה לנו )לרוב( אדמה מעובדת זרענו הכל על "בור", אבל בכל זאת היה לנו קצת הספקה בשביל האורווה, חיטה בשביל לחם, קש וחציר, חלק חברים קנו להם כמה פרות ערביות בכדי לתבל קצת את הסעודה הדלה. יום רדף יום, שבוע , חודש המצב נעשה בכל פעם יותר רע, התמיכה של המוסדות שלנו לא בא בזמן וכשבא היה דל מאד. המרכז העולמי שלח ועדת מומחים אשר מיבניאל והאגרונום הותיק זגרודסקי וקבעו שלפי מצב העניינים לא צריכים יותר מעשרה חברים על המקום. עברו כמה שבועות עד שהסתדרה ההפחתה, סדרנו כמה חמישיות ומכל חמישיה נשארו במקום 2-3 חברים וככה המשכנו את חיינו במובן הרוחני והגשמי. עברו החגים ושנת זריעה חדשה הגיעה הפעם הכשרנו שטח אדמה יותר גדול, זרענו חיטה ושעורה ובקיה, ביוזמת בית החרושת "שמן" קבלו המשקים זריעה וזבל בשביל זריעת פשתן, גם אנו קבלנו זרעים לשטח מסוים של פשתן.. השנה היתה רבת התנובה לחקלאות, ברך ה' את כל שדות העמק ברב שפע, לאורך קילומטרים הזהיבה התבואה והכחילה הפשתה. ומרחוק נראו שדות הפשתן כים תכלת נהדר, ובהגיע שעת הקציר היו ידינו מלאות עבודה. גם השנה הכינונו הרבה " חציר פראי", סדרנו גורן גדולה ע"י הנקודה והתחלנו לחפש מכונת דיש, אחרי הבטחות שונות קבלנו מכונת דיש, אבל היא היתה קטנה מאד. התחלנו בעבודה , בינתיים קבלנו עוד מכונה אחת יותר גדולה והתחלנו בעבודה נמרצת . באמצע עבודת הדיש באו עלינו מאורעות הדמים של אב תרפ"ט, כל כלי זין לא היו ברשותנו זולת קלשונים וטוריות... אותות הזעזועים נראו כבר בכל הסביבה, בערבים התנשאו להבות אדומות של דליקות התבואה, חרדה אחזתנו לגורל חיינו ועמלנו, מהנקודות הסמוכות ניסו לשדלנו שנעזוב את המקום הואיל ומצד ההרים מאיימת עלינו יד מרצחים. לא הסכמנו לכל השידולים, העברנו רק את הנשים והטף לנהלל ואת העדר לכפר יהושע , בערב אחד המרצחים התנפלו על בית זייד ושרפו את הגורן, אבל אנו התחזקנו למרות זה שראינו שהמרצחים מתקרבים עלינו ושלחנו באמצע הלילה רק את שני ספרי התורה לנקודה סמוכה ואנו נשארנו בקלשונים ביד לשמור על הנפש והרכוש, בלילות שמרנו ובימים נמשכה עבודת הדיש

הפשתה הכניסה לנו רווחים הגונים גם יתר התבואה היתה בסדר, אבל לצערנו קרה אסון בגורן, התבואה מפאת אי זהירות בטיפול במכונת הדיש נפל גץ בערמות התבואה והפך חלק מהגורן לערימת עפר. עברו שנתיים רוויות יסורים וסבל ועדיין אין קול וקשב לכל צעד של בניין ממש. אמנם, במשך הזמן הקימונו כמה צריפים שקנינו ממחנה ישראל, ישוב של "האגודה" שהתפרק אז, אבל כמו יתר הצריפים הם היו פתוחים לרוח ולגשם

אמנם, הקונגרס הט'ז החליט על התיישבות שיטתית של ארגון "הפועל המזרחי" בשייח' אבריק, אולם למעשה לא ניתנה כל עזרה

אחרי שהגורן של תרפ"ט נתן לנו יבול בשפע השתדלנו להכין שטחים יותר גדולים לזריעה ובשנת תר"ץ הגשמים מעטו, התבואה הצטמקה והיבול היה זעום. מאד חסרו לנו גם בהמות עבודה וכלי עבודה, ונבצר מאיתנו לעבד שטחים גדולים. אדמת הבור שנשארה ללא עיבוד שימשה מרעה לעדרי הערבים והיהודים מסוג קבוצת הרועים, ומכיוון שהותרה הרצועה היו גם נכנסים לשדות הזרועים וגורמים נזקים . היבול הזעום והסבל הרב דחף אותנו לפנות למוסדות לעזרה, בקשנו לכל הפחות בניין הגנה של בטון,

סידרו את זה אז בכל הנקודות מטעם "קרן העזרה" אבל אין קול ואין קשב. אחד ממנהלי הקרן הנ"ל התבטא " לא צריך שום בניין בשיח' אבריק, כשעומדים על הברכה בכפר יהושע רואים הכל מהנעשה בשייח' אבריק ואם יקרה איזה דבר הרי יראו מכפר יהושע. על המקום כשביקר מישהו ראה אחד עשרה צריפים בלי גגות של פח בחלק מהם היו מנוקבים ופתוחים לסופות וגשמים. אורווה שבה הצטופפו כמה זוגות בהמות עבודה ומספר פרות ערביות כחושות

בינתיים הופיעו מתחרים שונים לאדמת שייח' אבריק, באחד הימים הופיע חבר מארגון "ויתקין" והסביר לנו שאת אדמת שייח' אבריק הבטיח להם , "מי?" אני שואל " המרכז החקלאי" הוא עונה בפשטות, הופיע גם עם רשימה בדבר שאנו בתור אנשים צעירים קלי תנועה ויכולת טלטול, יכולים לעבור על אדמת ודי חוורת (עמק חפר). וכולם הסבירו שהיתה כוונה מצד המרכז החקלאי של ההסתדרות לסדר "משולש, של מושבים , נהלל כפר יהושע ויתקין , ופתאום נכנס גוף זר בתוך המשולש הזה שלא רוצה להתחשב - - בכל הטבעיות של הדבר, לבסוף עברה המחשבה הזאת גם למוסדות המיישבים והציעו לנו לעבור לעמק חפר עם תקציב מלא. לשאלתנו, למה לעמק חפר יש תקציב וכאן שאנו יושבים כבר שלוש שנים אין תקציב?! לא היה להם תשובה ברורה, ראינו רק מגמה להוריד אותנו מהאדמה הזאת.

את המים היו מובילים מואדי מוסררה בהתחלת הקיץ ובסוף הקיץ מתוך בורות שהרועים סידרו בשביל להשקות את הצאן. פרשה מיוחדת מלא סבל היה להביא כמה חביות מים בחורף. סדרנו הובלה בחמור עם פחים, כשהמשק גדל וסדרנו לנו כמה עופות ועגלות והיה צורך ביותר מים, החמור לא הספיק, הובלנו בעגלה עם חביות ולא פעם קרה שיצאנו בבוקר ביום חורף להביא שתי חביות מים ושבנו בצהריים עייפים ורצוצים מלוכלכים בחצאי חביות בוץ מתוך זה שכמה פעמים הצטרכנו לשפוך את החביות שהבהמות לא רצו לסחוב בבוץ ובינתיים המים התערבבו עם בוץ ובבית היו צריכים לחכות עוד חצי יום עד שהמים הסתננו. כך זחלו להם ימים אפורים ועלובים, הפרוטות

המעטות מתמיכת התנועה וקצת מהגורן ושכר עבודה לעיתים רחוקות פרנסו את הגוף בדוחק בפת קיבר ושום. בימי גשם ובוץ ישבנו כלואים בצריפים הרטובים מעיינים בספר או מציצים בשמי העופרת ובהרים הקודרים, היו גם ימים שואדי מוסררה השתפכה על גדותיה ואי אפשר היה לעבור אותה בדרך לכפר יהושע בשביל להביא כמה ככרות לחם ובלילות השוממים עת רוח קשה שרקה בין ההרים וגשם ירד על פחי הצריף והדליף טיפות גם בפנים, היינו מתכנסים ברפת המחוממת בהבל הבהמות , משתרעים על ערימת תבן והוגים מרות על עתידנו. לפני העין צפה תמונה על גבולי שדותנו נפגשים באנשי הישובים הסמוכים שנתמכים בהון הלאומי קבלו בהמות , כלי עבודה, כל האדמות מעובדות במכונות , האנשים מלובשים , הרפתות מלאות פרות לולים עם עופות, גנים עם פירות וירק, ואצלנו מה? שטחי בור. מכל הסביבה באים במכונות לעבד את השטחים הלא מעובדים ואנו יושבים באפס מעשה, מכיוון שאצלנו כולם בבחינת " ויחזיקו ששה חברים בזוג סוסים עלובים ומחשבה קשה ניקבה כאקדח את המוח, כלום לא באנו גם אנו לאותה המטרה להחיות את השממה? האם משום זה שחרתנו על דגלנו גם תורה הגיענו כל זה? איה המצפון של תנועת השחרור העברית? חלפה שנה קשה ומרה, נכנסנו לשנת תרצ"א ובצורת קשה ירדה לשדות העמק באו העכברים וכרסמו את שצמח בשדות השדופים, מכה זו שברה את המשענת האחרונה ויאוש מר השתלט על אנשי שייח' אבריק. הגיעו מים עד נפש.

באותה שנה התקיימה הועידה השישית של " הפועל המזרחי" שהשתתפו בה גם ב"כ , בחרדה הקשיבו מאות הצירים והחברים לתאורי הזוועה של חיי רעב, לינה בין עכברים ועקרבים וניוון מתמיד. הדברים הפשוטים זעזעו את הלבבות. התנועה כולה התקוממה נגד קיפוח חלוציה. בקונגרס הי"ז גוללו צירינו את הפרשה הכאובה המעליבה מראשית התרקמותה ועד הנה ותבעו בתוקף לקיים את ההחלטות הקודמות. ואמנם, גם בקונגרס זה נתקבלה החלטה חיובית שדרשה להגשים סוף סוף את ההתיישבות של " הפועל המזרחי" בשייח' אבריק. מתחילה טענו המוסדות המיישבים כי מפאת המצוקה הכספית אין כל יכולת לבצע את תכנית ההתיישבות החדשה שבתוכה נכללת גם שייח' אבריק, לא הועילו כל טענותינו ששיח' אבריק היא לא התיישבות חדשה , אלא ישנה נושנה שרק מתוך חשבונות מפלגתיים לא קבלה את התקציב עד היום. הציעו לנו שוב לעבור למקומות נקודה חדשים, אבל סרבנו לנטוש את המקום, גם הנהלת הקרן הקיימת התנגדה להזנחה של הנקודה. ובעזרתה של הקרן קיימת שנתנה למחלקת ההתיישבות סכומי כסף להכנת הקרקע קבלנו זרעים וגם תשלום מינימלי בעד חרישת הכנה וככה המשכנו בעקשנות לשבת בנקודה ולחכות להכרעת גורלנו. אחרי תקופה קשה שנמשכה עד חשון תרצ"ג קבלנו ידיעה ברורה מאת הסוכנות היהודית כי מחלקת ההתיישבות מתחילה עכשיו בבנין הנקודה של " הפועל המזרחי" בשייח' אבריק. בזה נסתיימה פרשת הסבל והניוון והתחילה תקופת העבודה והיצירה שרק אחוז קטן יכולנו להעלות על הנייר והיתר נחבא בתוכנו הראשונים שנדמה להם עד היום שסבלו בתור קרבנות של היהדות הדתית, מכיוון שכל זה שסבלו אך ורק בגלל היותם דתיים וחטאם היחידי שרצו לבנות נקודה דתית באי הגדול של כפירה וחילול דת וקדשי ישראל.

מזכרונותיו של אריה יודנפרוינד

מתוך הכתוב ניתן ללמוד שרבים המתינו לעלייה לקרקע, הן לקביעה היכן ניתן להתיישב והן לקבלת תקציבים לשם הקמת יישוב. שדה יעקב אינו נמנה בין הישובים המוזכרים בגלל השתייכותו ל"הפועל המזרחי