סיפורו של מאיר גבע שהתחנך בנוה עמיאל

היום הראשון במולדת

יום חדש זרח עלינו, ה- 20 באוקטובר 1945, שהיה יום מפנה בחיי. המלחים השיטו את האוניה לתוך הנמל וקשרו אותה אל הרציף הראשי,ואנו עמדנו על סיפון האוניה והבטנו אל המראה הנהדר שנתגלה לנגד עינינו – הר הכרמל והעיר חיפה הפרושה לרגליו. השמש עלתה והאירה בחוזקה את הסביבה, ואנשים החלו לרדת מן הסיפון, נכנסו לתאים וארזו חפציהם. ללאר מכן הלכנו אל חדרי האוכל לאכול את ארוחת הבוקר, הארוחה האחרונה על האוניה "טראנסילווניה" שהיתה עבורנו הגשר שעליו עברנו את הדרך הארוכה מן הגלות שברומניה אל ארץ ישראל. זאת היתה הארוחה המפסקת בין חול לקודש, בין גלות למולדת. אחר כך עלינו אל הסיפון וחיכינו בקוצר רוח לירידה מן האוניה. והנה עלו אל האוניה נציגי הנמל ופקידי ההגירה של הממשל האנגלי מלווים בשוטרים וקצינים. השוטרים האנגלים התנהגו כלפינו בשחצנות, ועוררו עצבנות בקרב העולים. גם נציגי הסוכנות היהודית ומפקדים ב"הגנה" לבושים בבגדי סבלים הגיעו ונפגשו עם מנהיגי העולים, תדרכו אותנו והשגיחו שהאנגלים לא יקשו עלינו ברדתנו מהאוניה. קבוצות קבוצות ניגשו העולים אל נקודת הבקורת, והפקידים בדקו את רשיונות העליה ומטענם בקפדנות.. בצהרים ירדנו מן האוניה ורגלינו דרכו על הרציף.. רבים כרעו על ברכיהם, נישקו את האדמה ובכו מרוב אושר ע שזכו להגיע לא"י, וברכו ברכת "שהחיינו". בנמל המתינו לנו נציגי הסוכנות היהודית והתנועות הציוניות, ברכו אותנו והפנו אותנו אל משרדי המפלגות הציוניות בעיר. עולים דתיים, "בני עקיבא" הובאו אל משרדי תנועת "המזרחי" בחיפה, ושם ערכו קבלת פנים חגיגית לכבודנו. הושמעו ברכות ונאומים, הגישו לנו כיבוד קל ושתיה, ואחר כך התחיל תהליך המיון. בעלי משפחה וצעירים שעברו את גיל 18 שנים נשלחו אל קרוביהם, או אל בתי עולים שבמקומות שונים בארץ ולקיבוצים, כל אחד לפי בחירתו. חברי ההכשרה שלנו ובני נוער נוספים שטרם מלאו להם 18 חולקו לשתי קבוצות ונשלחו, האחת למושב הדתי כפר הרא"ה שבשרון, והשניה- הקבוצה שלי לשדה יעקב שבעמק יזרעאל ללמוד שם במוסדות של עליית הנוער. עלינו לאוטובוס, במהלך הנסיעה הבטנו ימינה ושמאלה לראות את הנוף. בשדה יעקב חיכו לבואנו וערכו לנו קבלת פנים חמה , ושוב ברכות ונאומים, חיוכים ודברי עידוד. האווירה ששררה במקום היתה נלהבת, זרה ומוזרה מכל מה שהכרתי לפני כן

התחיל להחשיך ומישהו קרא לגברים להתרכז בחדר הסמוך לתפילת מנחה וערבית, תפילה ראשונה בארץ ישראל. לאחר סיום התפילה הפגישו אותנו עם משפחות המתיישבים שהתנדבו לארח אותנו בבתיהם בשבועות הראשונים לשהותנו במושב. המארחים שלי הקיפו אותי וברכו אותי וחיבקו אותי, כאילו הייתי הבן האובד שחזר ממרחקים אל חיק המשפחה. מישהו נטל את תרמילי, ואני הלכתי אחריהם אל ביתם. שם הושיבו אותי ליד שולחן ןהגישו לי עוגה ומיץ תפוזים, שאלו לשמי ולמקום הולדתי ולשלום משפחתי והתעניינו לדעת כיצד עברה עלי הנסיעה באוניה. הייתי עייף ונרגש ועניתי להם בשפה רפה ובבישנות. לאחר מספר דקות הציעו לי להיכנס לחדר הרחצה ולהתקלח. התפשטתי ונכנסתי לתוך האמבטיה ופתחתי את הברזים והמים קלחו בזרם חזק., סיבנתי את גופי בסבון ריחני וקרצפתי את עורי ואת שערות ראשי, כדי להוריד מעלי את זוהמת הגלות. עמדתי מתחת לזרם המים והתענגתי ממגע המים החמים. סיימתי להתקלח וניגבתי את גופי, והנה אני רואה על כסא ליד האמבטיה בגדים נקיים. לבשתי אותם והבטתי במראה שעל הקיר וראיתי מולי נער זר ומוזר, רזה ונקי, כאילו לא הייתי אני. כאשר יצאתי מן המקלחת הזמינו אותי מארחי אל חדר האוכל לסעוד את ארוחת הערב בחברתם

הרגשתי מבוכה בקרב האנשים הזרים שהשתדלו להיטיב עמי ולהנעים את שהותי בביתם, ולא הייתי מסוגל לדבר באופן חופשי. הייתי רעב וצמא, ועייף מטלטולי הנסיעה באוניה ומכל הקורות אותי בשבועות האחרונים. מארחי עודדו אותי לאכול והארוחה ערבה לחיכי. משהבחינו בעייפותי הביאו אותי אל חדר קטן ובו מיטה מוצעת וזרזו אותי לשכב לישון. הודיתי להם על טוב ליבם והם יצאו מן החדר. לבשתי את הפיג'מה שהיתה מונחת על המיטה ונכנסתי אל מתחת לשמיכה. הרהרתי באירועים שעברו עלי בימים האחרונים, עיני נעצמו ושקעתי בתרדמה עמוקה

המוסד החינוכי נווה עמיאל נוסד בשנת 1943 על ידי ארגון עליית הנוער, כדי לקלוט נערים ונערות שניצלו מן השואה ועלו לארץ לבדם. המוסד היה ממוקם על גבעה נמוכה במאכז הכפר. היו בו בניין בן 4 חדרים ששימשו כחדרי לימוד וצריף גדול מחולק לשני חלקים בלתי שוים. בחלק הקטן שימש כמטבח והגדול שימש כחדר האוכל, בית כנסת ואולם כינוסים. ביו שני המבנים היו מתוחים אוהלים גדולים למגורי החניכים. סמוך להם היו שני צריפים מפח מחולקים לתאים שנועדו למקלחות ולשירותים. היתה הפרדה מוחלטת בין המגורים, השירותים והמקלחות של הבנות לאלה של הבנים

שמח וטוב להב הלכתי מבית מארחי אל המוסד, והנה שם המולה רבה , שמחה וששון. פגשתי את חברי שהיו נרגשים מן החוויות שעברו עליהם במשך הלילה. כולם דברו ביחד בקולי קולות והתאמצו לפרוק את רגשותיהם בפני חבריהם. הם נראו מדושני עונג והיו בדעה שהמקום אליו הגענו הינו גן עדן עלי אדמות

והנה נשמע צלצול של פעמון והמנהל קרא לנו להיכנס לאולם.. הוא הציג את עצמו ואת הצוות החינוכי שכלל 4 מורים ומדריכים. 1. משה, גבר כבן 30 נשוי ואב לשני ילדים, בוגר סמינר דתי , הוא היה המנהל. משה היה אדם נוקשה,חסר רגישות וחסר הומור ולא היה לנו נעים במחיצתו. 2. אפרים, יהודי כבן 40, נשוי ואב לילדים, יליד פולין ששרד את השואה ועלה לארץ. היה אדם משכיל, בעל ידע רב בספרות עברית, בתנ"ך ובהיסטוריה. טיפוס של משורר, חביב ונוח לבריות. 3. אליעזר , אדם כבן 50, יליד גרמניה, עלה לארץ לפני מלחמת העולם השניה. חכם ומשכיל, בעל חוש הומור ובעל גישה מעשית לחיים. הוא היה מושבניק בעל משק ועיקר פרנסתו היתה על החקלאות ועבד במשרה חלקית בהוראה במוסד. 4. רפאל, רווק בשנות העשרים לחייו, יליד גרמניה שהתחנך בארץ, בחור נאה , חכם ומשכיל והיה חביב על החניכים

המנהל הסביר לנו את סדרי החיים ונוהלי ההתנהגות במוסד והציג את התוכנית שהוכנה עבורנו לחודש הראשון. נמשיך להתגורר בבתי המארחים ונאכל שם את ארוחות הבוקר. בשעה 8 נתפלל תפילת שחרית. ובשעה 9 נתחיל ללמוד עד לשעה 13, אז נצא להפסקה של שעה , נאכל ארוחת צהרים במוסד ונמשיך ללמוד עד רדת החשכה. נקבל שוב הפסקה , תפלל תפילת מנחה וערבית, נאכל את ארוחת הערב ונחזור לפעילות לימודית וחברתית עד לשעה 20, עד 8 בערב

תוכנית הלימודים תכלול לימודי עברית, קריאה וכתיבה, ספרות ודקדוק., תולדות הציונות וידיעת ארץ ישראל. מטרת הלימודים האינטנסיביים היא להעשיר את ידיעותינו בשפה העברית והדגש יהיה על דיבור, כדי שנוכל לדבר באופן חופשי

אחרי הדברית האלו התנהלה שיחה חופשית. כל אחד הציג את עצמו וסיפר בקצרה את קורות חייו ואת חוויותיו מן היממה הראשונה בארץ. אחרי בחינה קצרה חילקו אותנו לשתי קבוצות לפי רמת ידיעותינו את השפה העברית, ואני שובצתי בקבוצה המתקדמת. הגיעה שעת הצהריים ונכנסנו לאכול, ואחר הצהריים היינו עסוקים בסידורים ובהצטיידות. קבלנו בגדים חדשים לפי האופנה הנהוגה בקיבוצים ובמוסדות עליית הנוער. בגדי עבודה ובגדי שבת, מכנסי חאקי ארוכים וקצרים, חולצות חאקי ולבנות , גופיות ותחתונים, אפודה וגרביים, מעיל עבודה ומעיל לאחר העבודה, נעליים וסנדלים, מגבות וכלי אחצה. הייתי המום למראה ערמת הבגדים שקבלתי. אף פעם בחיי לא לא היו לי בגדים רבים כל כך. מיהרנו אל המקלחות, הישלנו מעלינו את בגדי הגלות הישנים, התרחצנו ולבשנו את " בגדי המלך החדשים". ואנו מביטים זה אל זה, וכמעט שאין אנו מכירים אחד את השני, ואנו נראים כמו חברינו הוותיקים וכמו הצברים ילידי הארץ

למחרת נסענו לחיפה לבדיקות רפואיות, בדיקה כללית וצילום ריאות, בדיקת דם וחיסונים. היה לנו נעים מאד להיווכח שהממונים עלינו דואגים לצרכינו ולבריאותנו

ביום השלישי נכנסנו למסלול לימודים והשתדלנו ללמוד ברצינות ולהתקדם. בתום החודש הראשון דברנו עברית טובה בסלנג צברי, הכרנו את מפת ארץ ישראל, את הערים הגדולות ואת הישובים החשובים והיינו מסוגלים למצוא את דרכנו בארץ ישראל ולהגיע אל מחוז חפצנו

חודש הלימודים המרוכז חלף עבר, קבלנו חופשה בת 5 ימים ולירה פלסטנאית אחת להוצאות דרכנו ולכלכלה ויצאנו לדרך. שני חברי ואני נסענו בטרמפים לתל אביב. בקרנו חברים ובני משפחה והמשכנו לירושלים. טיילנו בה ושבנו למוסד

תורה ועבודה בשדה יעקב

החופשה נסתיימה וחזרנו לשדה יעקב ופגשנו במוסד את חברי המחזור שלנו שגם הם חזרו מן החופשה שמחים ונרגשים. בערב התאספנו בחדר האוכל, והמנהל הציג לפנינו את התוכנית הצפויה לנו להמשך שהותנו במוסד. לפנה"צ נעבוד במשקי החברים ונאכל אצלם את ארוחת הבוקר, אחה"צ נלמד במוסד ובערב נעסוק בפעילות חברתית. בצהרים ובערב נאכל במוסד ונגור באוהלים. כבר למחרת נכנסנו לתלם של עבודה ולימודים. במוסד היו שני מחזורים של חניכים, הותיקים שעלו שנה לפנינו, והמחזור שלנו – החדשים. הותיקים למדו שנה שניה על פי תוכנית הלימודים של המוסד: ספרות עברית ודקדוק, תנ"ך ותלדות העם היהודי, תולדות הציונות וידיעת ארץ ישראל וחשבון. הם התקדמו בחומר ודברו עברית באופן חופשי. החניכים החדשים למדו את אותם המקצועות, אבל ברמה נמוכה. אני ועוד שניים מחברי מההכשרה צורפנו לכיתת הותיקים, מכיוון שידענו את החומר משנות לימודנו ברומניה. החניכים הותיקים קיבלו את חברי המחזור שלנו ברוח חברית ועזרו לנו להיקלט במוסד ובלימודים. התידדנו איתם, והיינו חברים טובים. בשתי הקבוצות היו גם בנות צעירות ויפות, מנומסות וביישניות, והיחסים בינינו היו טובים מאד. כיבדנו אותן ונזהרנו לא לפגוע בכבודן והן גמלו לנו ביחס דומה. כיתות הלימוד היו מעורבות בנים ובנות. למדנו יחד , טיילנו יחד ובילינו יחד בשעות הפנאי, אבל המגורים והשירותים היו נפרדים, וידענו לשמור על הגבולות שאותם אין עוברים. הלימודים היו מעניינים ולדתי ברצון. זה היה בשעות אחר הצהריים, אבל בבוקר הייתי צריך ללכת לעבוד במשק חקלאי. בהתחלה חששתי מפני המפגש עם בעלי המשק שאצלם הייתי צריך לעבוד, והנה התמזל מזלי והופניתי אל משפחת ברנובסקי. המשפחה מנתה 5 נפשות : בעלי המשק מנחם ואשתו סוניה, בניהם ברוך וראובן ואביו הזקן של מנחם. מנחם , גבר כבן 50 היה חקלאי מנוסה וחרוץ ונעזר בעבודות המשק בבנו הבכור ברוך , צעיר בן 20 מוצק ושרירי בעל כח רב וזריז. סוניה , אשה נמוכת קומה, עקרת בית חרוצה וזריזה היתה עסוקה מבוקר עד ערב בעבודות הבית. היא טיפלה גם בלול ודאגה להזנתם של מאות התרנגולות ולאיסוף הביצים הביתה. אביו של מנחם , זקן כבן 80 שנה גבר רזה ותשוש היה פטור מכל עבודה ובילה את רוב זמנו בתפילה ובקריאה בספרי הקודש. ראובן , ילד כבן 10 שנים היה חולה במחלת דם ובניוון שרירים והיה מוגבל בהליכתו. הוא למד בביה"ס העממי ועלי הוטל להרכיב אותו כל בוקר על הסוס ולהביאו לביה"ס ולהחזירו בצהריים הביתה. בני המשפחה היו אנשים שקטים ונוחים לבריות, ועד מהרה נוצר קשר טוב ביני לבינם וחששותי התפוגגו והרגשתי טוב בביתם

למשפחת ברנובסקי היה משק חקלאי גדול. נחלה של 4-5 דונם בתוך הכפר, ועליה הבית ומבני המשק. בבית היו 4 חדרי שינה, מטבח , חדר רחצה ושרותים. בחדר אחד ישנו בני הזוג, והזקן ושני הבנים ישנו כל אחד בחדר משלו. מאחורי הבית היה לול ובו מאות תרנגולות, רפת עם 6 פרות חולבות, אורווה עם שני סוסי עבודה ומתבן לאחסון חבילות קש וחציר. לעד הבית היתה גינת ירקות, ומאחורי המחסן היה מטע של עצי פרי הדר וכרם קטן. כל אלה דרשו עבודה רבה ויום יומית, חליבת הפרות בבוקר ובערב, ניקוי הרפת והאורווה ופיזור מספוא לפרות ולסוסים, ושלושתנו עסקנו בכך שעות רבות ביום. מחוץ לכפר היו להם 150 דונם אדמה שעליה גילו תבואה- חיטה שעורה ותירס. עשרות ימים בשנה היינו נוסעים בעגלה עמוסה כלי עבודה ושקים מלאי זרעים לשדות ועבדנו בחריש ובזריעה, בקציר ובדיש, הכל לפי עונות השנה. את תוצרת המשק : עופות וביצים וחלב, ירקות פירות ותבואה היו מביאים אל מחסני "תנובה" והמשביר המרכזי שבמושב. הם היו משווקים את התוצרת בכל רחבי הארץ ושילמו את התמורה לבעל המשק. הבית והמשק של משפחת ברנובסקי היו מעין אב טיפוס ודוגמה של משק חקלאי בכפר, ורוב המשקים היו דומים לו בשטח , בענפי הייצור ובסדרי העבודה ובאורח החיים.

בשבתות ובחגים שבתנו ממלאכה והלכנו להתפלל. מנחם , אביו ובנו ברוך בבית הכנסת של המושב., ואני התפללתי במוסד יחד עם חברי

מנחם וברוך שילבו אותי בכל העבודות, והקפידו שלא אתאמץ יותר מדי, וסוניה דאגה לי כאילו הייתי בן המשפחה. התידדתי מאד עם ברוך והיינו חברים טובים, ובחורף כאשר תנאי המגורים באוהלים היו קשים הזמין אותי לישון איתו בחדרו וגרתי שם עד בוא האביב. אהבתי להיות במחיצתם והשתדלתי לגמול להם על נדיבותם ועל יחסם האנושי ועבדתי בנאמנות ובמסירות

במהלך השנה התקבלנו לגדנ"ע, גדודי הנוער של ארגון "ההגנה". השתתפנו באימונים גופניים ולמדנו להשתמש באקדח וברובה. הייתי גאה בחברותי ב"הגנה" ובזכות שניתנה לי להימנות בין המגינים על בטחון היישוב היהודי בארץ

בשבתות ובחגים אחה"צ נהגנו לטייל בקבוצות קטנות בסביבות המושב, ובקרנו בישובים היהודים שבאזור, בקיבוץ אלונים, גבעות זייד ושער העמקים ובמושבים כפר יהושע, נהלל ובית שערים

בסוף השנה נסענו כולנו, חניכי שני המחזורים, לטיול של 5 ימים בירושלים והרי חברון

מאיר גבע