חורף בכפר

חורף בכפר ברוך הינו שונה ומיוחד, בעיקר מאז עלייתה לקרקע , ועד שנות ה- 50 , עת נסללה הדרך הראשית העוברת בכפר. עד אז היתה הדרך הזו דרך עפר פשוטה העוברת לאורך כל הכפר, משרתת את בעלי העגלות , הפרדות והסוסים וכמובן, וגם את החברים בכפר והילדים ההולכים לבית הספר, לגן או לחברים. גשם ראשון היה בתחילה מרטיב את הדרך, אך עד מהרה הפכה לבוץ טובעני כמו כל אדמת הכפר. מי שאינו מנוסה, מנסה ללכת בבוץ הזה, והוא נדבק לנעל , נערם מתחת לסוליה, קשה לשמור על שווי משקל, וכל נסיון לשחרר את הנעל מהחומר הדביק הזה אינו מועיל, שכן בפסיעה הבאה שוב יש שכבת בוץ מתחת לנעל.

לא זו בלבד שהוא היה נדבק לנעל או למגף, אלא שלעיתים היה מישהו ממש שוקע, ובניסיונו לצאת משם היה שולף את רגלו והנעל או המגף נשארו בבוץ לנצח נצחים, כפי שקרה לרופאה שמיהרה לבקר חולה בביתו והותירה את נעלה בבוץ.

העגלות המשיכו להשתמש בדרך הבוצית, חורצים את מסלולם בבוץ , ומוציאים מעין נקניקים של בוץ. אין ספק שבמרכז הדרך לא כדאי ללכת, כי שם חלק יותר, וכך למדו ילדי הכפר שכדאי ללכת בצד, בין הברושים, או לאורך הגדרות, איפה שהעגלות אינן נוסעות.

גשם ראשון וכולם מוציאים את מגפי הגומי שלהם, הורים מגלים שרגלו של הילד גדלה במהלך הקיץ ושוב אין המגפיים מתאימים לו. וכך עוברים המגפיים מילד גדול לצעיר יותר. ככל שהמשפחה גדולה יותר, צריך יותר מגפיים, והרי בלאו הכי החיים קשים והפרוטה אינה מצויה בידם. אז, את הקטנים היו מעבירים אל הגן או אל הכיתות הנמוכות בבית הספר, על כתפיו של אבא או של אח גדול. והגדולים יותר זכו למגפיים, ולעיתים היו יותר ילדים מאשר מגפיים, אז ילד אחד הולך לבית ספר ושולח חזרה הביתה את המגפיים בכדי שגם אחיו או אחותו יוכלו להגיע לבית הספר.

וכשמגיעים לבית הספר, המגפיים מכוסות בשכבה עבה של בוץ דביק, וכך אי אפשר להיכנס לכתה, אז חולצים את המגפים בחוץ על יד הכתה ונכנסים לכתה עם נעלי בית, או מה שיש. המפקח שבא לבקר בכפר ראה את חלק מהילדים יושבים יחפים בכתה, הציע למורה חדוה, שתתפור יחד עם בנות הכתה נעלי בית. הבנות התלהבו מהמשימה, הביאו שמיכות ישנות מהבית ויחד עם המורה חדוה גזרו ותפרו נעלי בד חמות.

ככל שנמשך החורף, גם העגלות התקשו לעבור בדרך הבוצית, וכך עלה בראשם של המתיישבים רעיון : הם בנו מזחלות, כפי שהכירו במולדתם רומניה ואלו יחליקו על הבוץ כאילו היה שלג. בנו מזחלת מעץ , ובנו אותה כך שיוכלו לחבר אותה אל זוג פרדות או סוסים, והנה פתרון מצוין להעברת כדי החלב אל המחלבה, ולהסעת הילדים אל בית הספר וממנו, ואל חברים. למזחלת הזאת קראו לה סאנקה.

גם בחורף יש ימי שמש נעימים וחמימים, ואם יום כזה "נפל" על שבת , היו הילדים יוצאים לטייל במגפיהם. ולאן מטיילים? או לפסי הרכבת שם התכסה כל השטח בכלניות יפיפיות ומכל הצבעים, בעיקר בסמוך למסילה היו כלניות מיוחדות , גדולות יותר ומרשימות יותר. או שהיו מטיילים אל הקישון, שם היה השטח מכוסה במרבדי נרקיסים וריחם היה נישא באויר. ואפשרות שלישית היתה לצאת לקטוף פטריות , מצוידים בסל , לאורך הגדרות או בגורן. אפילו הילדים ידעו אילו פטריות טובות למאכל, ולאלה שהם ידעו שאינן למאכל קראו "פטריות כלב".

גם כשהחורף חלף לו , זה לקח עוד זמן רב עד שהבוץ התייבש לגמרי, וגם אז היו נשארים רגבי עפר גדולים שהפריעו בדרך, עד שמישהו היה עובר ומחליק את דרך העפר עד לחורף הבא.

דרך העפר בתוך הכפר היתה עבירה, אך עיסת בוץ טובענית בימי גשם חורפיים. אשה שהתעכבה לשיחה , לא פעם התקשתה להוציא את מגפיה מן הבוץ. במשך החורף לא זזנו בלי מגפי גומי אותם חלצנו לפני פתח הבית. לרוב הילדים לא היו מגפיים . האבות היו מעבירים את הקטנים על הכתפיים. הגדולים היו חולצים את מגפיהם ושולחים אותם בחזרה הביתה , כדי שאחיהם יוכלו לבוא. בכיתה ישבו יחפים ,רועדים מקור.

כתבה רבקה אפרימוב

מתוך ספרו של יצחק סלע ילדי האיכרים