קשרי חוץ

אנשי כפר ברוך התיישבו לא רחוק מפסי הרכבת. רכבת זו הייתה עוברת בבוקר ובשעות אחרי הצהריים, מקשרת את הכפר עם עפולה או חיפה. רכבת העמק הייתה "השעון" המווסת את חיי הכפר. ב- 6 בבוקר הופיעה רכבת המשא זוחלת לאיטה ובשעה 8 הופיעה "במרוצה" רכבת הנוסעים.

לא רק הרכבת שימשה אותם, אלא גם המסילה עצמה הייתה התוואי לעפולה. לאורך השביל שעל יד המסילה היו נוסעות העגלות בשיירה לעפולה עם שקי חיטה אל טחנת הקמח ושבות עם שקי קמח ששימשו אותם לאפיית הלחם. כך גם הנפט שהביאו לפתיליות ולחימום ושאר מצרכי יסוד

לאורך המסילה מכפר ברוך לעפולה הייתה גם הולכת חנה וייס עם בניה כשנזקקו לתספורת, מרחק של כ- 7 קילומטר, בכדי להגיע למספרה ואת הדרך חזרה עשו כבר ברכבת. איתם ברכבת היה גם יעקב ודש שהיה עורך דין במקצועו ונסע יומיום למשרדו ברכבת, נמצא כל היום שם וחוזר בערב לבית חמיו, אהרון ורטהיימר.

נשים שכרעו ללדת היו נוסעות ברכבת לחיפה או לעפולה, ואם היה זה לפני 1930 הן נסעו עד תחנת עין חרוד, כדי להגיע לבית החולים שהיה ממוקם שם בזמנו.

שמחה מזרחי עלתה לרכבת כשכרסה בין שיניה ב- 1946 בדרכה ללדת בחיפה, אלא שהיא לא הספיקה להגיע לבית החולים והתינוק הגיח לעולם בעודה נוסעת ברכבת, בנה נותר נאמן לכפר עד היום.

לכוון חיפה היו נוסעים יוסף הררי עם בניו לבקר את אחיותיו בטבעון, יורדים בתחנת אלרואי ומטפסים לכוון קריית עמל.

הרכבת גם שימשה לצרכי הכפר לעניינים יומיים, כמו, העברת הדואר והבאת כדי החלב למחלבה שבחיפה.

חיים צדקיאלי זוכר שבילדותו היה מביא את הדואר אל הרכבת וממנה, וכאשר היו הקונדוקטורים רואים אותו מרחוק רץ , הם היו ממתינים לו.

את כדי החלב היו מביאים בתורנות בעגלה מהמחלבה עד לרכבת. כך הגיע יום אחד תורו של משה ודש, ובדרך אגב הוסיפו ואמרו לו, שצריכה להגיע ברכבת זו המורה החדשה ושיראה לה את הדרך. הגיעה בחורה צעירה בשם חדווה שולצמן שממבט ראשון מצאה חן בעיניו , ובהמשך זוגתו לחיים.


רכבת העמק

בעמק יזרעאל ביצות, שממה ושודדים

ויום אחד ראו נא: קבוצה של מודדים

עובדים עם מכשירי סימון ומעשה ניסים

עוד לא עוברות 3 שנים ו...הנה שני פסים.

רכבת העמק

נולדה עייפה

רכבת העמק

תקופה שחלפה

הנה היא עוברת בצ'יק ובצ'אק

כמו באגדה על חילזון ענק.

עומסים את הקרונות בלי סוף תבואה, עופות , ירק

מאמינים ופלחים כל אחד נדחק

לתפוס מקום ליד החלון על שק או ארגז

קטר שורק, קרון חורק, אבל הנוף לא זז.

רכבת העמק

נולדה עייפה

רכבת העמק

תקופה שחלפה

הנה היא עוברת בצ'יק ובצ'אק

כמו באגדה על חילזון ענק.

נהג קטר מוסיף פחם לתוך כבשן בוער

ומשוחח עם איכר שעל חמור עובר

בכפר ברוך אותם ימים אין צורך בשעון

לפי הרכבות חולבים או שהולכים לישון.

רכבת העמק

נולדה עייפה

רכבת העמק

תקופה שחלפה

הנה היא עוברת בצ'יק ובצ'אק

כמו באגדה על חילזון ענק.

רכבת עמק יזרעאל אין מה לומר

אפילו העצים – אומרים – צומחים יותר מהר

המסילה , התחנה , רכבת ושלוחות

צובט הלב שכבר אינם – נותרו רק הבדיחות.

רכבת העמק

נולדה עייפה

רכבת העמק

תקופה שחלפה

הנה היא עוברת בצ'יק ובצ'אק

כמו באגדה על חילזון ענק.

(מתוך חגיגת היובל 1977)

אנשים שונים היו מגיעים לבקר בכפר, ולעיתים היו נשארים ללון בו.

למשל, אנשי ממשל בריטיים שהיו מגיעים מדי פעם לצורך כזה או אחר, אותם היו מביאים לגברת גבאי, עקרת בית להתגאות בה, הכל היה אצלה מבריק, הייתה מגישה בכלים נאים והייתה יודעת לארח יפה כיאה לאנשים מכובדים.

אנשי תרבות היו מגיעים, בדרך כלל לערב שבת. היו מזמינים לעיתים שחקן, או סופר שיקריא מיצירותיו, ואלה התארחו אצל משפחתו של יעקב רחמן, לארוחת שבת , ולינה או אצל משפחת חרסונסקי מאחר שחיים חרסונסקי היה אחראי על התרבות בתוקף תפקידו.

נחום חרמון , בנו של חיים חרסונסקי סיפר :

אמנים שהיו באים להופיע בכפר היו לנים בביתנו. זכור לי ביקורו של הקריין והשחקן אליהו גולדנברג ( אביו של דודו טופז) אשר גרם לנו הנאה מרובה בקריאתו, סיפוריו ובדיחותיו. רוב אנשי הכפר היו נטולי השכלה ותרבות ויש לי שתי בדיחות בנושא : לאחת המשפחות היה קרוב משפחה שהיה סטודנט באוניברסיטה ונהג לבקר את משפחתו לפרקים . אנשי הכפר לא הכירו את המושג איש מדע ולכן כינוהו אשמדאי. באותה תקופה הופיע בעולם זמר פולני מפורסם בשם יאן קיפורה, בכפר קראו לו יום כיפורים.

צפורה קרשין מספרת

"גם רוכלים היו מגיעים לכפר עם הרכבת. כך היה מגיע חנוכה מתל אביב נושא צרור גדול על כתפו ועובר מבית לבית ומציע את מרכולתו , נכנס לבית מניח על הרצפה את הצרור ופורש את שלל הבדים שהביא לבחירה. והנשים היו בוחרות בדים לבגד חדש עבורן ועבור המשפחה, ואחר כך אפשר היה לראות את כל בנות המשפחה לובשות את אותה חולצה או חצאית או שמלה מאותו בד, ואילו האם לבשה מבד דומה בצבע שונה. נשים שלא ידעו לתפור בעצמן, פנו לתופרת רחל וורטמן , וכמובן שלפני החגים היה אצלה תור עמוס במיוחד. גם טרטנר או אולי קרטנר היה מגיע עם הרכבת מכפר חסידים. והוא הביא איתו פריטי לבוש, כמו גופיות, תחתונים, חזיות ועוד. והיה עוד אחד שהיה מגיע עם נעליים וסנדלים תוצרת "נמרוד"."

זהבה לויט זוכרת שהגיעו גם רוכלים עם מזוודה מלאה בספרים, בעיקר ספרי ילדים

היו גם רוכלים ערביים שהגיעו לכפר רכובים על חמור או גמל. אלה היו נשארים במרכז הכפר, פורשים את הסחורה שהביאו איתם ויצרו כאילו שוק קטן. זה שהגיע עם הגמל היה מוריד אותו לכריעה, ומוריד ממנו את שקי התפוזים שהביא איתו. וזה שהגיע על החמור היה מוציא את הירקות מהחורג', אותם שני שקים שהיו תלויים על גבו של החמור זה מצד אחד וזה מצד שני, היו לו מאזניים עם שתי כפות, שהוא היה מחזיק אותם ביד אחת וביד השנייה שם עגבניות או מלפפונים על הכף וכך שוקל אותם. היה עוד אחד שהיה קורא בקול "ג'אג'" שזה תרנגול בערבית, שהיה מוכר פרגיות של תרנגולות ערביות , צבעוניות כאלה שנועדו להסתובב חופשי בחצר ולהטיל ביצים.

ואם כבר בערבים מדובר, הרי שגם נשים ערביות היו מגיעות ממג'דל השכנה ושימשו ככובסות. אליהן היה מצטרף לפעמים עוד מישהו שבא לעשות גורבל. הוא היה מצויד בנפות בגדלים שונים עם חורים בגדלים שונים, והיה מנפה את החיטה או גרעיני החמניות לאחר הדיש. והאישה, היא מרתיחה את הכביסה בחצר, משפשפת אותה על קרש כביסה, שוטפת היטב, לשטיפה האחרונה מוסיפה שקיק בד קטן שהכיל "כחול כביסה", כדי לתת לכביסה גוון לבן ממש. לאחר שהורידו את הכביסה מן החבל, היו מותחים את הסדינים ומקפלים.

מכולת נפתחה בכפר בשנת 1930, והיה זה מחסן אספקה למוצרי יסוד.

וכך נאמר בכתבה בעיתון על כפר ברוך , מתאריך 22.12.1931:

מחסן קואופרטיבי

אשתקד נפתח במושב מחסן קואופרטיבי, המספק את צרכי המכולת למתיישבים. ההון היסודי שלו – שמונים לא"י , שנלקחו מן התקציב להון חוזר לתרצ"א , ומציאותו מקילה בהרבה על בני המקום, שעד כה הוכרחו לקנות את צרכי במכולת שלהם בעפולה הסמוכה, דבר שהצריך איבוד זמן חנם והוצאות מיותרות.

אורחים מסוג אחר היו הילדים שהגיעו על ידי עליית הנוער. עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, החלה לפעול עליית הנוער להעלאת ילדים ונוער מרחבי אירופה לארץ ישראל. הילדים והנערים שהובאו נקלטו במשפחות בהתיישבות העובדת, עם סידור ברור. הם גרו במשפחה, חצי יום עבדו במשק ובחקלאות ובמחצית היום השנייה היו לומדים לימודים סדירים, עברית, מולדת, ועוד. הסדר זה היה נעשה לשנתיים ואחר כך היה הילד או הנער עובר למסגרת אחרת. בשנת 1936 הגיעה קבוצה של ילדים מגרמניה ונקלטה בבתי החברים שבכפר, ביניהם היה ילד שלימים הפך לזמר הידוע , אריק לביא. משפחת רחמן נהגה לקחת יותר מילד אחד, ובתקופה מסוימת היו 8 ילדים בחסותם. ב- 1945 הגיעה קבוצה של ילדים שהועברו מסוריה, עשו דרכם ברגל עם שליחי עליה , וגם הם הגיעו לכפר ברוך.

בנוסף לילדי עליית הנוער, היו בכפר גם משפחות ששימשו כמשפחות אומנות לילדים במצוקה, או ילדים ממשפחות מרובות ילדים. למשל, למשפחת חרסונסקי היו ילדים באומנה , והיתה תקופה שהיו אצלם 6 ילדים.

אני עסיס משה יליד 14/01/1940. נולדתי בחלב שבסוריה, למשפחה המונה אבא סבתא 6 אחים ושתי אחיות. המשפחה שמרה על המסורת כמשפחה דתית, אבי עבד כמורה בתלמוד תורה בחלב.

אני עליתי בעזרת שליחי הסוכנות, בעליה בלתי לגלית בשנת 1945 (בגיל 5 שנים) לבד.אבי עלה לישראל באותה צורה כמה חודשים אחרי, עם שני אחים קטנים ועם סבתא (אמא של אבא).

זכור לי שבליל חורפי נלקחתי ע"י נציגי הסוכנות, מבית הכנסת שליד הבית. הגענו לנקודת היציאה, נציג הסוכנות נשא אותי על הגב והקבוצה יצאה לדרך, ההליכה היתה בין סלעים ושבילים צרים עם הרבה צמחיה. היו מספר מקומות שהסתתרנו בין הצמחיה כאשר עברו השומרים הבריטים עם כלבים והנביחות נשמעו מכל עבר. כל פעם שהינו צריכים להסתתר דחפו לי סוכריה לפה על מנת לא להרעיש או לא לבכות במהלך הצעידה השליח הראה לי נקודת אור מרחוק שאליה אנו צריכים להגיע. כאשר הגענו לאחר מסע ארוך ומיגע רחצו אותי הלבישו אתי בבגדים חמים והגישו לנו אוכל ושתיה ונשכבנו לישון.

למחרת בבוקר נלקחתי לכפר ברוך למשפחת רחמן יעקוב ורחל ו- בנות +סבתא, למשפחה היו עוד מספר ילדים מעלית הנוער. נקלטתי יפה אצל משפחת רחמן. בכפר ברוך היו עוד מספר משפחות שקלטו ילדים מעלית הנוער,לא נשאר לי קשר עם הילדים. זכור לי שכל הילדים עבדו בעבודות המשק ואפילו אני בגיל כזה צעיר לקחתי חלק בכל עבודות המשק, כולל ניקיון האורווה טיפול בסוסים נקיון ברכת ההשקייה לסוסים. כל פעם שיצאנו לעבודה בשדה, כמו לקטוף תירס או חמניות אני הייתי על העגלה, כאשר הטעינו את התירס או החמניות ומחזיר את העגלה לחצר המשק ופורקים את היבול.

זכור לי שכל המשפחה כולל ילדי עלית הנוער, ישבנו בחצר ודפקנו את החמניות שנקטפו. לא זכורה לי תקופת הלימודים.

כמו כן זכור לי שביום שבת, לקחתי את הסוס לרכיבה בכפר ובאחד הפעמים נפלתי מהסוס וקבלתי מכה בבטן בצד חזרתי למשק הכנסתי את הסוס לארווה וטענתי שקבלתי בעיטה מהסוס בבטן.

בליל ה־14 במאי, ערב הכרזת העצמאות הישראלית ופלישת צבאות ערב אל המדינה הצעירה, פוצץ גשר הרכבת שמעל הירדן, בסמוך לקיבוץ גשר וכך נקטע קו הרכבת בין חיפה לדמשק בין לילה. מאוחר יותר נעשו ניסיונות להשיב אותה לפעולה, לפחות בקו שבין חיפה לעפולה , ללא הצלחה.

הפסקת פעולתה של רכבת העמק במאי 48' הנחיתה מכה קשה על הכפר, שכן היא הייתה אמצעי התחבורה העיקרי. הכפר קנה טנדר ומאוחר יותר משאית בדפורד, שתפקידה היה להעביר את כדי החלב לחיפה ולהביא אל הכפר אספקה מכל סוג. בתחילה היה משה חונוביץ' הנהג, ולאחר מכן הוא הוחלף על ידי צוריאל רביוב וחיים צדקיאלי, ששירתו את הכפר עם המשאית. דרכי גישה אל הכפר לא היו, והדרך בתוך הכפר לא הייתה סלולה, לכן היה הנהג משאיר את המשאית על כביש שהבריטים סללו משדה התעופה אל היער שמאחורי שריד. את כדי החלב היה מביא טרקטור עם פלטפורמה עד למשאית.

ברור היה לממשלה החדשה שקמה במדינה היהודית שהמצב הזה הוא זמני, ושחייבים לסלול לכפר ברוך כביש גישה אל רשת הכבישים הארצית.