הקמת שדה התעופה

ילדים בעמק עם החיילים האוסטרלים באדיבות עפר כרמי

אברהם וייס מספר:

"בשנת 1942, בהיותי בן 5, נלוויתי אל אבי מספר פעמים כשנסע עם העגלה הרתומה לסוסים בלגיים יפים וחזקים, להוביל חומרי בניין ולפזרם לאורך המסלול ברמת דוד שהיה שהיה בתהליך בניה.

זאת הייתה תקופה של חורף, האדמה הייתה בוצית וטובענית, עבור אבי זאת הייתה עבודה חשובה היות והיוותה הכנסה נוספת שלה נזקקנו מאד לצורך קיומנו.

אני כילד הרגשתי גאווה ומוטיבציה להיות שותף בבניית המסלול כמאמץ מלחמתי מול הצורר הגרמני שחיסל את כל משפחתי בפולין. אני זוכר שאבא שלי נפגש עם אדם מכובד, לבוש היטב, והוא סיפר לי כי זה הקבלן ושמו מר וייצמן, והוא אחיו הצעיר של חיים וייצמן לימים הנשיא הראשון של מדינת ישראל.

בשבתות, היינו יוצאים כמה מילדי הכפר, מגיעים אל גדר הבסיס של רמת דוד, לפגוש את הטייסים האוסטרלים שחנו עם מטוסיהם ברחבה, בתחילת מסלול 33, הגובל עם כפר ברוך, היינו עומדים שם, משוחחים ומקבלים מהם חפיסות שוקולד תוצרת אוסטרליה, בעל טעם וריח מיוחדים. בין הטייסים היה גם טייס יהודי שאיתנו ידע לתקשר באידיש."

בימים האחרונים של מלחמת השחרור הועבר הבסיס לידי חיל האוויר הישראלי. תנופת הבניה המשיכה ביתר שאת, נבנו מבנים, שיכון למשפחות הטייסים, גדרות וכו', מה שכמובן, נתן עבודה לאנשי העלייה שהגיעו ב- 51'.

אילנה פרקש מספרת:

"בעלי עבד בשדה תעופה, הוא עשה בלוקים. בשביל יום עבודה היה צריך לעשות 220 בלוקים, הוא הצליח לעשות 20, בלילה בא גשם וגמר את זה גם."

יונה הררי מספר על השירות הצבאי שלו:

"הייתי חולב בבוקר , הולך ברגל לרמת דוד, היה לי מפתח של השער האחורי והייתי נכנס, ועברנו הרבה הרבה, תקופה די ארוכה."

אריה גרשון מספר על אירוע שקרה בשנת 67':

"מטוס שלנו חזר לרמת דוד ולא הספיק להגיע, הוא התרסק בדרך והטייס צנח שם. באו עם הליקופטר ולקחו אותו מיד. הוא ניצל, את זה אני זוכר. במגרש של גרופר, או סגלוביץ או גרופר, איפה שהיתה המעברה, פחות או יותר. הוא ניתק את הקו חשמל, היה קו חשמל, והחוטים נקרעו את זה אני זוכר היטב."