המהפך הגדול

חיבור לרשת החשמל

ב- 1949 חובר הכפר לרשת החשמל של מדינת ישראל

ציפי קרשין זוכרת את יום החתונה שלה:

"ב-16 לאוגוסט 49, לחתונה שלי, המחבר של החשמל הבטיח לי, אחרי שבקשתי מאד וחברו לנו את החשמל. עד אז היו רק מנורת ולוקסים, שום אור אחר."

סלילת הכביש

ב- 1949 בנו את הכניסה לכפר, והסלילה הגיעה עד מחלבה שבמרכז הכפר, כדי לאפשר את שיווק החלב.

חיים צדקיאלי שהיה נהג המק של אותם הזמנים מספר:

"אז כבר התחילו לעשות את הכביש מכפר ברוך עד לשריד, והיה יהושע אברמוב אחד שהביא פועלים מאום אל פחם שם ועשו את הכביש , והוא היה צר, אחר כך יותר מאוחר עשו עבודה גדולה ברמת דוד , אז "סולל בונה" הרחיב את זה כפול, זה לא היה כזה . בא אוטו ממול היית צריך לעמוד בפינה, לעשות סיבוב שההוא יעבור. אותו הדבר מצד זה ."

ההצטרפות להסתדרות ולקופת חולים.

באותה תקופה הייתה קופת חולים אחת שנתנה שירותים רפואיים בהיקף נרחב ביותר, עם מרפאות שהיו פזורות בכל ישוב וישוב , עם צוות של רופא ואחות. הייתה זאת קופת החולים של הסתדרות העובדים הכללית, ובכדי לקבל שירותי רפואה היה האזרח צריך להיות חבר הסתדרות. אנשי כפר ברוך לא נמנו עם המבוטחים של קופה זאת, ושירותי הרפואה בכפר היו בהתאם. היו תקופות שהייתה רופאה שמגיעה לכפר ולא הייתה אחות, והיו תקופות שאחות הגיעה לכפר אך רופא לא היה. בתחילת שנות ה- 40 הדברים היו מסובכים יותר וכדי להגיע לרופא היו צריכים לרכב או לנסוע בעגלה לכפר יהושע.

נירה רווה (רוטנשטיין) מספרת:

"אני זוכרת שכל דבר הכי קטן שהיה קורה היינו צריכים לנסוע לכפר יהושע. יצא לי ברגל אבסס כזה ולא היה מי שיטפל בזה ..."

סגירת בית הספר בכפר והעברת הילדים לנהלל

בשנת 1954 יזמו אנשי הועד של הכפר בשיתוף עם משרד החינוך את העברת ילדי בית הספר לנהלל, ממספר סיבות:

מספר הילדים בגיל בית הספר ירד.

השיטה של כתה המעורבת במספר גילאים נחשבה למיושנת ביותר ולא נכונה.

העברת הילדים לנהלל העמידה את הילדים וההורים במצבים חדשים שטרם ידעו כמותם.

הילדים נשלחו ללמוד בכפר שהיה הרבה יותר מתקדם משלהם.

מספר אריה גרשון

"הפגישה הראשונה עם הנהללים הייתה הלם בשבילי. למרות שאחר כך מאד התידדתי עם רכלבסקי ועם אמנון. הסיום היה בסדר, ההתחלה הייתה לא נעימה בנהלל. אנחנו באנו, היה מושב עלוב, לא היה טרקטור, לא היה אוטו, לא היה טלפון, בשביל הטלפון היינו רצים למזכירות להזמין רופא כשאחת הפרות הייתה חולה. ושמה בנהלל היו בתים שתי קומות, מכוניות טרקטורים , הם גם הסתכלו עלינו ככה."

מספר יוסי מזרחי:

"בשנים הראשונות למדנו בכפר ברוך, נדמה לי שעד כיתה ג' למדנו פה, אחרי זה עברנו לנהלל. למדנו שמה, כמובן , שהורידו אותנו כיתה, כי הרמה בכפר ברוך הייתה כל כך נמוכה שכשהגענו לנהלל , אז לא יכולנו להשתלב עם הבני כיתה שלנו, והורידו אותנו כיתה . כל החתך גיל שלנו, אולי 10 ילדים."

פנינה חאני (חונוביץ') מספרת:

"בכתה ה' עברנו לנהלל לבית ספר אזורי. זה היה מאד קשה, כי נחשבנו ללא מתורבתים ונחשלים בעיני הנהללים. אבל, בהחלט היינו מנודים ועוד היו מצטרפים להסעה שלנו ילדי מעברת שמרון שזאת הייתה מעברה בסמוך לנהלל."

הילדים היו צריכים להגיע לבית הספר בהסעה מה שדרש מהם לקום מוקדם יותר, ואם מישהו איחר להסעה, היו "מקפיצים" אותו ההורים עם הטרקטור.

פנינה חאני ממשיכה:

"אנחנו היינו קמים כל כך מוקדם בבוקר וכשאנחנו היינו מגיעים לנהלל, אז החברים שלנו רק היו מתעוררים."

ההשתלבות החברתית הייתה לא קלה עבור הילדים.

פנינה חאני מספרת:

"קשר חברתי היה לי עם הנהללים בעיקר במסגרת בית הספר. בשעות אחרי הצהריים היינו חוזרים לכפר שהיה מרוחק מדי להמשך מפגשים חבריים. אליהם הביתה היינו מוזמנים לעיתים רחוקות ( בשיעור חופשי לפעמים), בדרך כלל הם היו הולכים הביתה ואנחנו היינו מעבירים את הזמן עד הגעת ההסעה באזור המזרעה והצרכנייה . האינטרגרציה נכשלה כבר אז."

שמואל נחמן מספר

"המורה דוד אמר לנו שצריך להלין את ילדי כפר ברוך פה כי אנחנו בבוקר יוצאים לטיול שנתי, כאשר בנהלל היו כבר בשנים ההם בתים על שתי קומות, אף אחד לא הרים את היד, היחידי שהרים את היד זה אליעזר ממן, 14 ילדים בתוך צריף הם חיו. בסוף אני ישנתי אצל משפחת מזי"א."

היתה זאת ההזדמנות הראשונה בה נתקלו הילדים בכינויים שניתנו במשך הזמן לכפר ברוך: כפר סלט , כפר ברוך , כפר סרוח ועוד כהנה וכהנה.