הגברת לוי

בין ראשוני המתיישבים הגיע גם הזוג שלמה ומלכה לוי שעלו להתיישבות בכפר. מלכה היתה אשתו השניה של שלמה , שכן היו לו שני בנים מנישואיו הקודמים ובעת שהגיע לכפר היה בן 50. הוא נפטר 5 שנים מאוחר יותר, בשנת 31 והותיר אחריו את מלכה בודדה. יש המספרים שהוא מצא את מותו בעת שפר נגח בו, מאחר שהיה אחראי על הפרים שנועדו להרביע את פרות הכפר. יודעי דבר מתקנים, שלא הוא מצא את מותו כך, אלא, אחד מבניו, וזה קרה בזכרון יעקב, ולא בכפר ברוך.

נותרה מלכה לבד, לא רצתה להיות חקלאית ולכן ביקשה להחזיר את המשק ולקבל מגרש חלופי שתוכל לגור שם. היא קבלה צריף במרכז הכפר.

היא לא היתה חקלאית כלל, ולמעשה, איש לא ידע אם היתה בעלת מקצוע, אך היא סייעה בלידות שהיו בבית בכפר, ורכשה לה שם של מיילדת. כשהיתה אשה שצריכה ללדת בכפר, אפילו לא הזמינו רופא, וכשהזמינו רופא , הוא אמר :" גברת לוי ישנה ?" אמרו לו :" כן" " אז לא צריך לבוא".

גם בהופעתה החיצונית לא התאימה כלל לנוף של כפר ברוך, אשה רחבת כתפיים, בריאת בשר, אספה את השיער והיה לה קוקו כזה אסוף בתוך רשת כזאת, וכך היא זכתה לתואר גברת לוי, או מאדאם לוי. היא היתה בולגריה במוצאה, דברה בולגרית , לדינו וכמובן , עברית

בתחילה הקימה בצריף שלה צרכניה קטנה והביאה מצרכים שונים שהיו מעבר לאספקה השוטפת שכל אחד הביא בעגלתו מעפולה. את עיקר הדגש היא שמה על ממתקים , שוקולד, סוכריות , מסטיקים"פוסטיל" שזה הלדר ,המשמש המיובש וכו'. זאת היתה הפינה המתוקה של חברי הכפר ובעיקר לילדי הכפר. הצריף שלה הבהיק בנקיונו, קרש החיתוך היה מבריק, כפות המאזניים היו מ-צ-ו-ח-צ-ח-ו-ת וכל כמה חודשים היתה צובעת אותן בצבע נחושת.

פעם בשבוע היתה נוסעת ברכבת העמק לחיפה, שם היתה נפגשת עם אחותה, קונה בשוק שברחוב הנמל את כל המצרכים החסרים, ממתקים וסיגריות. אחותה היתה עוזרת לה לשאת את כל הסחורה לרכבת, והיתה חוזרת עמוסה לכפר. כשחדלה הרכבת לנסוע, רכש הכפר משאית מק, ושם בקבינה היה שמור לה מקום פעם בשבוע, וכך המשיכה לנסוע לחיפה ולהביא מכל טוב. היא גם הכניסה שיפורים לחנות שלה, שלמעשה היה קיוסק , והיתה לה מכונת גזוז, וכך ידעה להכין גזוז בשני צבעים לשמחתם של אנשי הכפר. במשך השנים גם נודע שהיא אופה עוגות מצוינות , בעיקר שטרודלים , וזאת היתה תרומתה לחתונות .

נראה, כי גברת לוי לא אהבה להיות בודדה, והחנות שבצריפה הביאה אליה את ילדי הכפר וגם את הבוגרים. היא גם לא אהבה להישאר בלילות לבדה ולא פעם פנתה לגברת גבאי וביקשה שתשלח אליה את בתה לישון אצלה, מה שכמובן, היה כרוך בלא מעט פינוק עבור הילדה.

לשמעיה נתנוב היתה קופה, שמדי פעם היתה מוצאת דרכה החוצה, ומגיעה לחנות של גברת לוי. גברת לוי , היתה נכנסת לחדר אחורי, נמנעת מלהיפגש עם הקופה, וזו היתה נוטלת ממתקים שונים. פנתה הגברת לוי לשמעיה נתנוב והתלוננה בפניו, וזה אמר :" רשמי לי, מה לקחה הקופה , ואשלם לך". וכך עבד ה"סידור" , פעם בשבוע היתה הגברת לוי מגיעה לשמעיה נתנוב עם החשבון, והוא היה משלם את הנזק.

עבור כל אנשי הכפר זכורה הגברת לוי בתור " המשהו המתוק שלנו". בשנים יותר מאוחרות עזבה את הכפר ועברה לבית אבות בחיפה. יום אחד היא פגשה מישהי מהכפר ואמרה לה: " אם יום אחד תיפגשי את הזיקנה, תני לה לעבור, היא לא נעימה." כך הלכה לה לעולמה הגברת לוי ונקברה בחיפה, הרחק מהכפר שאותו כבשה באישיותה המיוחדת.

גברת לוי עם ברכה אפרימוב באדיבות עפר כרמי