חזן מגיע לכפר לחגי תשרי

אחי אברהם ואנוכי שמוליק הקטן, ואבינו הטאטע, ר' זלמן חיים הומינר, נסענו את כל הדרך מירושלים לכפר ברוך, על מנת שהטאטע (האב) ישמש כשליח ציבור בימים הנוראים.

ואל יהא הדבר קל בעיניכם, לא הרי נסיעה כיום מירושלים לכפר ברוך, שעתיים, שעתיים וחצי מקסימום, בימים ההם לא היו נוסעים כך סתם מירושלים לאן שהוא , מה גם למקום אשר לא שמעו את שמו , אז לא ידעו בירושלים היכן זה כפר ברוך, הטאטע סיפר כי במסעותיו לחיפוש מקום תפילה לימים נוראים, נזדמן לכפר ברוך אשר בעמק יזרעאל, ושם נבחן וקיבל את המשרה של שליח ציבור בבית הכנסת של כפר ברוך לאותה שנה, עמק יזרעאל היה מקום אשר החלוצים שם, מה לבן ירושלים ולמקום כזה, אבל הטאטע סיפר לנו כי הרב קוק שיבח מאוד את החלוצים העוסקים בבנין הארץ.

כאשר אני מספר הריני בן שבעים שנה, ושישים שנה בערך אחורנית , אני בן שתים עשרה ואחי אברהם בן ארבע עשרה, והאבא שלנו ה " טאטע " (זה כינוייו באידיש, וכך קוראים לאבא ביידיש, ואין מבטאים את שמו, משום כיבוד אב, ולאימה קראנו "מאמע", מאותה סיבה של כיבוד אם, ידענו את שמותיהם כמובן, אבל לא נקבנו בשמם לפניהם, כי אם טאטע או מאמע , אנחנו הילדים, והנכדים, אשר הכירו אותם בחייהם, כך כינינו אותם, ) הרי הוא כבן שלושים וחמש, יהודי צעיר בן ירושלים , אשר בירושלים לא מצא פרנסה קבועה, מלבד עבודות מזדמנות, עונתיות, ועבודה מהבית, למד כריכת ספרים, ניסה את כוחו ( וכילה בה את כוחו, בייצור איטריות ושיווקן מבית לבית , וזה נושא לסיפור אחר)

בכל עבודה אשר תוכל להביא פרנסה לביתו, ובאין מוצא אחר, חיזר על פתחי בתי הכנסת, בירושלים ובארץ בכלל, להציע את כשרונו כבעל תפילה בשבתות ובפרט בימים נוראים. בפסח וסוכות הטאטע היה בבית, בפסח, משום שעד לפסח הוא היה עובד במאפית המצות של הלפרין, ועבודתו היתה ממש עד לפני הסדר, ( וכפי שאספר בעתיד, לפעמים גם בתוך הסדר) ולכן נוכחותו היתה מובטחת, וכך גם בסוכות, כי בימים נוראים ראש השנה ויום הכיפורים, הוא היה מתפלל כשליח ציבור, בבתי כנסת שונים, וחוזר הביתה לחג הסוכות.

אנחנו הילדים, אברהם ושמוליק אשר למדנו בחדר בעץ חיים, היה מובן מאליו כי בנוסף ללימודנו בחדר, יש להשתייך למקהלת הילדים של ר' זלמן ריבלין.

ר' זלמן ריבלין היה מוסד, מכון, בית מדרש לחזנים, בית חינוך, אוזן קשבת, בקיצור כל מה שצריך להיות במשרד הרווחה, היה באיש אחד ושמו ר' זלמן ריבלין, את הדברים האלו אני כותב ממרחק של שנים, אבל כאשר אני מנסה לחשוב מה בתור ילדים ראינו בר' זלמן, קשה לי היום לדמיין, הוא פשוט היה, לא חשנו בחשיבותו, משום שזה היה מובן מאליו, את גדולתו התחלנו לחוש כשבגרנו, ובודאי היום כאשר הוא חסר.

אצל ר' זלמן ריבלין גם הטאטע התחנך, ממנו למד את החזנות, ור' זלמן כיוון אותו להיות בעל תפילה, להקשיב גם לחזנים אחרים אשר היו בסביבה הקרובה, ובעיקר ההקפדה על נוסח התפילה, המנגינות המיוחדות לכל אירוע, לא הרי שבת, כהרי חג ומועד, וכמובן נוסח התפילה של הימים הנוראים, אשר לכל קטע תפילה יש את הניגון שלו, וחס וחלילה, לשיר באותו ניגון את הקדיש של תפילת נעילה, לקדיש של תפילת הגשם, אשר מושר בחג שמחת תורה, למי שלא מודע לדברים, יחשב הדבר כשולי ( אבל איך אמרה נכדתי לילך בוצר, כאשר אימה העירה לה כי היא מתעסקת בשולי, מה לעשות והשולי הוא הכי מעניין ) אבל בזמנו, ( אני לא יודע איך זה היום ) בבית כנסת של אשכנזים " ליטוואקעס " ( אנחנו משפחת הומינר מוצאנו מליטה אשר ברוסיה הלבנה, ולכן נקראנו "ליטוואקעס" ) הדברים האלו היו חשובים ביותר, וזה פירושו של "מסורת הנוסח" נוסח התפילה , ונוסח הניגון, זה מה שנתן את הצביון של החג, בבית הכנסת היית מקבל את ההתנעה של המועד, את פסח, בפסח. ואת ראש השנה בראש השנה, ואת זה היה בעל התפילה מקרין בידיעתו את הנוסחים השונים, והטאטע היה מומחה לזה. אבל כמו לכל עסק, מלבד כישרון וידע, צריך גם קצת מזל , וזה כנראה לא היה לו, ואנו יודעים כיום כמה קשה היה לו להשיג די מחייתו , ופרנסת משפחתו, וכך היה סובב על פתחי בתי כנסת, ומציע את עצמו כבעל תפילה , והיו גבאים אשר הבינו כי מלבד האירוח של שבת, יש גם לתת תמורה כלשהיא לבעל התפילה, אבל גם היו מקרים שתודה נראה להם מספיק, ולפעמים גם זה לא, אולם מעולם לא היתה טרוניה נשמעת ממנו, תמיד היה חוזר הביתה עם סיפורים על מסעותיו וניסיונותיו, לא פעם היה נשאר לישון בבית הכנסת, משום ששכחו כי יש להזמינו לישון, בימים ההם לא היה מושג כזה של צימר, או מלון, היה ידוע כי יהודי אשר בא כאורח לכפר או לעיירה, היה מגיע לבית הכנסת וגבאי בית הכנסת היה דואג לאירוח אצל אחד מבעלי הבתים, אולם היו גבאים אשר לא היו רגישים לנושא, ובאין לו מקום ללון, הרי שני ספסלים צמודים זה לזה, ועל גביהם המעיל העליון משמשים כמיטה,

וכך היה מיטלטל מישוב לישוב, ברגל , באוטובוס, בעגלה מזדמנת, והישובים אינם מרובים בימים ההם, ניתן לספור אותם בקלות, שבת אחת ברחובות, עדיין עיירה קטנה, שבת אחרת בנס ציונה, גם ראשון לציון ארחה בעל תפילה לשבת, וכן הלאה, אני זוכר כי סיפר כי היה גם ביסוד המעלה, מנחמיה, זכרון יעקב, שפיה.

וכך כנראה הגיע גם לכפר ברוך, כי ביקנעם כבר הכירו אותו, תשמעו אחר כך, וההודעה כי אנחנו הילדים מוזמנים גם כן כמשוררים, היתה הפתעה גדולה עבורנו, ידענו במקהלת ר' זלמן, כי נערים מהמקהלה היו מתאמנים עם חזנים צעירים תלמידי ר' זלמן, אשר שמשו כחזנים בערים אחרות, והיו נוסעים עם החזנים, אבל שאנחנו אברהם ושמוליק, ניסע עם הטאטע, זו היתה הודעה מרעישה, שאנחנו הילדים הצלחנו להפיץ בכל השכונות שמסביבנו.

בימים ההם כאשר יהודי היה נוסע ממרכז ירושלים לגבעת שאול, היה נפרד מבני משפחתו הקרובים, אם נסע מחוץ לעיר היה מקבל את ברכת המשפחה הגרה בשכנות, אבל כאשר נוסעים למרחקים, הלכנו להיפרד מהמשפחה הקרובה והרחוקה, ובני המשפחה הקרובים מלווים אותנו לתחנת האוטובוסים אשר ברחוב יפו, כיום מול גן ספרא, בסמטא שמאחורי אמפא של היום, היתה התחנה הסופית של האוטובוס העברי שנסע לחיפה, אבל הקדמתי את המאוחר, עוד לא נוסעים, ויש להתכונן לנסיעה, ראשית כי הנסיעה היא ארוכה, וכי נשהה במקום למעלה מעשרה ימים, כי לא יתכן כי נחזור אחרי ראש השנה לירושלים ונשוב ליום הכיפורים, לכן יש להתכונן לשהיה ממושכת במקום, ושנית יש להתכונן לתפילה עצמה, אצל הטאטע זה לא היה מובן מאליו לגשת לתיבה להתפלל, ועוד בימים נוראים, יש לשנן את התפילות והניגונים, על מנת שלא יהיה שום מכשול בתפילתו, ואותנו אברהם ואנוכי צריך לתרגל, על מנת ששירתנו כמשוררים תהיה ערבה לאזניהם של המתפללים, ולכן יש ללמוד הכל באופן יסודי.

נוסעים לכפר ברוך.

המאמע והבנות תשארנה בבית בחג, ואנו הטאטע והבנים נוסעים ל – 12 יום, הטאטע הבטיח לגבאים של בית הכנסת בכפר ברוך שיבוא, כך שיוכל להתפלל כשליח ציבור, את הסליחות של ערב ראש השנה,

השנה היא תש"ה – תש"ו 1946 ראש השנה חל ביום השבת, הקדמנו ויצאנו מירושלים ביום חמישי השכם בבקר, אינני זוכר כיצד עשינו את הדרך מירושלים לחיפה, אני זוכר רק את הדרך אשר עשינו מחיפה לכפר ברוך ברכבת העמק, ירדנו מהרכבת שעצרה על הדרך המובילה לכפר בשעת דימדומים, הטאטע סיכם עם גבאי בית הכנסת שיאספו אותנו מהרכבת, ירדנו אבל אף אחד לא חיכה לנו, ואנו עומדים ליד פסי הרכבת, מחשיך ואנו עדיין יכולים לעקוב אחרי הרכבת המתרחקת, לפי הגיצים הנפלטים מהקטר, וגם זה נעלם, והחושך יורד, ומתוך החושך נשמע קול, די יו, די יו, ורעש עגלה וגלגליה נשמעו לנו כמנגינה ערבה, לא שכחו אותנו, בחור צעיר מוליך את העגלה בעזרת 2 סוסים, נעצר על ידנו, ושואל את אבא , אתה החזן?, כן משיב אבא, נו, אז מה אתם ממתינים, עלו וניסע, עלינו ונסענו, לנו הילדים הייתה זו פעם ראשונה שנסענו בעגלה, לא ארכה הדרך, פסי הרכבת לא רחוקים מן הכפר, הבחור הביא אותנו לבית הכנסת, כאשר הקהל הלא גדול עמד לפני תפילת ערבית, לאחר התפילה גבאי בית הכנסת, הודיע לנו כי אנו נתארח כל אחד במשפחה אחרת, אשר תארח אותנו למשך הימים שנשהה בכפר, כיום כאשר אני חושב על כך, זה היה ויתור גדול מאוד מצד הטאטע, ההפרדה ביננו בחג, אבל כנראה שלא היתה לו ברירה, כנראה שגם לבעלי הבתים היה קשה לארח שלושה בבת אחת, והם חילקו את המטלה ביניהם, אבל האירוח שלנו היה מוכן ומתואם

אחי ואני היינו 2 ילדים מירושלים , לא דמינו כלל וכלל לילדים אשר בכפר, ראשית אנו היינו עם כיפות שחורות, עם פיאות, לא מסולסלות כי אם שער ארוך חלק, שער הראש מסופר קצר קצר, בגדינו אינם דומים במאומה לבגדי הילדים שבכפר, לא זכור לי כי קיבלנו הכנה פסיכולוגית למצב זה, אבל עובדה שעברנו את הימים והרי אנחנו כאן, חילקנו בינינו את מעט המטלטלין שלנו, וצעדנו כל אחד אחר הבעל בית שקיבל על עצמו לארח אותנו.

כפר ברוך, היה כפר חקלאי אשר תושביו חיו על חקלאות, אשר סיפק את כל צרכיו, מבלי להזדקק כמעט ליבוא מן החוץ, כך נראה לנו הדבר, כילדים.

מארחי היה מר וייס, ובסבר פנים יפות הזמין אותי ללכת אחריו, והוא הציג אותי לפני בני הבית, אשתו, שני בניו,ובת , וישבנו לאכול ארוחת ערב, לא היו בנים בני גילי בבית, הבנים היו בגיל העשרה , הבת היתה פחות או יותר בגילי, גם אם הייתי משונה בעיניהם, לא נרמזתי אפילו, קיבלו אותי כמות שאני, אכלנו שתינו, שאלוני שאלות שסקרנו אותם, והקצו לי מקום לישון, והלכתי לישון, נרדמתי מיד, לאחר יום ארוך ארוך, ויש להשכים לסליחות.

ערב ראש השנה, השכמנו לסליחות, יצאנו מהבית בחשכה, אבל התרנגולים כבר קוראים, ומכל עבר נשמעים קולות של בעלי חיים המשכימים כנראה גם הם לסליחות, בית הכנסת אינו רחוק כל כך, ובבית הכנסת אני פוגש את הטאטע, ואת אחי אברהם, ןמחליפים חוויות, כל אחד על הבעל בית המארח אותו, אין הרבה זמן לדיבורים, צריך לגשת לתפילה, אבא לובש את הטלית, לראשו מצנפת של חזנים, גבוהה, ומכריז בקולו הערב, "אשרי יושבי ביתך, עוד יהללוך סלה " הפרק בתהילים הפותח את תפילת הסליחות, ואנו המשוררים מחזיקים אחריו, ערב ראש השנה הסליחות ארוכות מן הרגיל, אבל גם זה מסתיים, תפילת שחרית, אחי אברהם כבר אחרי בר מצווה, והוא יחד עם הטאטע מניחים תפילין ומתחילים להתפלל שחרית, לאחר התפילה אנו שוב מתפזרים כל אחד לבית מארחו לארוחת הבקר, ומסכמים להיפגש כעבור זמן בבית הכנסת שהוא יהיה מקום המפגש שלנו בימים הקרובים.

כאשר אני חוזר עם המארח לביתו, המראה הנגלה לעיניי, טרם ראיתי מעודי, בתים קטנים, ומאחוריהם מבנים נוספים אשר לאחר מכן למדתי אודות יעודם, הולך אני עם מר וייס, והוא מזרז אותי, היום קצר ערב חג והמלאכה עדיין רבה, וכי גם אני אוכל לעזור במשהו,

כאשר אנו נכנסים הביתה, גב' וייס מעדכנת את בעלה על הנעשה בבית, הבית כבר עובד חצי יום, כבר חלבו את הפרות, נתנו אוכל לתרנגולות, הבנים כבר חזרו מן השדה לאחר קציר עגלה של ירק לפרות, והם מצטרפים אלינו לארוחת הבקר, אבל הם אין להם זמן לשבת עמנו המלאכה מרובה ועוד מעט יתקדש החג, על השולחן מונח כיכר לחם שחור, גדול, לידו חריץ גבינה לבנה צלחת ירקות מכל הסוגים, אם הבית מזרזת אותי ליטול ידיים ולשבת לאכול, הבנים אינם ממתינים, כל אחד מהם פורס לעצמו 2 פרוסות לחם, מורח בחמאה, מניח עליהם פרוסת גבינה, עגבניה ומלפפון, ביד השנייה, אימא להתראות, ומיד שומעים את העגלה המתגלגלת החוצה מן החצר, הם בדרך להבאת עוד עגלת ירק הביתה, ובדרך יאכלו את ארוחתם. עד היום אני זוכר את ארוחת הבקר של הבנים למשפחת וייס, פרוסת הגבינה אשר הבנים פרסו לעצמם, ושמו על הלחם, בביתנו זה היה משמש לכל המשפחה, למשך שבוע, וגם חמאה, וגם גבינה, וגם ירקות, זה היה למעלה מבינתי, כאשר אני משווה את המזון שאכלו בביתנו אשר בירושלים, אחרי יום יומיים כבר לא התפעלתי מכך.

( האמור להלן, זה כבר הרהורים של לאחר שישים שנה, כילד לא חשבתי על כך, ניסיתי לספוג את כל הדבר החדש הזה )

אנשי כפר ברוך, יהודים מרומניה, הונגריה, אשר עלו מאירופה לפני מלחמת העולם השניה, ברובם מבתים שומרי דת ומסורת, הבתים בכפר נוהלו על פי כל יסודות התורה, הכשרות הייתה לעילה ולעילה, היה שוחט בכפר, הוא אירח את אחי אברהם, מלבד היותו שוחט, היה איכר ככל האיכרים, העבודה בכפר אילצה אותם להתפשר בכל מיני דברים, אשר אילולי היו איכרים, יתכן ולא היו מתפשרים, אבל ישנה בעיה של חליבה בשבת, של המלטה בשבת, וכן הלאה, וברגע שאתה מתפשר, הרי זה נמשך, וכך החלה לדעתי ההתרחקות, של הילדים, ועוד דור ועוד דור, וזה הולך לאיבוד.

לאחר ארוחת הבקר, אם הבית ( קיבלה אותי פשוט כילד שלה, והיא אומרת לבעלה ביידיש, זה הרי ילד קטן, ובעלה אומר לה, הוא מבין יידיש ) לקחה אותי הילד לסיור היכרות עם החצר, הלול והרפת, הדיר והאורווה, גן הירק, ומטע התפוחים שליד הבית, יש גם מטע יותר גדול יותר רחוק מן הבית, כך סיפרה לי והבטיחה לי כי לאחר ראש השנה, יקחו אותי הבנים עמהם לשדה, ואראה את כל אשר להם, בינתיים יש עליה להכין את החלות לחג ולשבת, את העוגות, לערום את העצים אשר ישמשו להסקת תנור האפיה, תנור האפייה הוא פרי כפיהם של בעל הבית ובניו,

דבר כזה טרם ראיתי, תנור אפיה פרטי בחצר, התנור בנוי מלבני בוץ, שני קומות, עם גג מקומר, ממנו יוצאת ארובה, המעלה עשן, והבנתי עכשיו מה העשן אשר ראיתי בדרכי מבית הכנסת , פשוט בכל בית יש תנור כזה, ובכולם אופים ומבשלים לכבוד החג.

החלק התחתון משמש להכנסת חומרי הבעירה והחלק העליון להכנסת המאפים, או סירי הבישול למינהם. ליד התנור, שולחן העבודה, עליו מכינים את המאפים לפני הכנסתם לתנור, אין קונים לחם, חלות, עוגות, הכול מעשה אפייה בבית,

בעל הבית עסוק בעבודותיו, בחצר, אולם לבקשת אשתו, הוא תופס כמה תרנגולות, ומבקש ממני לעזור לו לשאת אותן לשוחט לשחיטה, ואתם יודעים כי אחי אברהם מתארח אצל השוחט, לא דרך ארוכה היא עד לשוחט, ואני פוגש את אחי, הוא עסוק בעזרה למריטת נוצות התרנגולות אשר לאשת השוחט, ואנו מחליפים רשמים, ויוצאים לדרך לשוב לבית משפחת ווייס.

בבית בירושלים, פרט לערב כיפור לא נתקלנו בתרנגולות, ידענו כי תרנגולות מיועדות לכפרות, ובערב כיפור הבית היה מתמלא ברעש וקירקורים של תרנגולות, שאבא היה רוכש לכפרות לבני המשפחה, ובערב כיפור לשחיטה, ולמריטת הנוצות, אבל במשך השנה כולה, המאמע לא היה באפשרותה לקנות עוף, עוף היה דבר יקר , כאשר ילד היה חולה, היתה המאמע קונה כנף של עוף ( טובה אחותי , זוכרת אפילו את שמה של מוכרת העופות, אשר בשכונת מזכרת משה ) ומזה מבשלת לילד מרק עוף להחיות את נפשו, ויתר הילדים היו עומדים סביב למיטתו, ומצפים שלא ירצה לאכול הכל, ואז מישהו היה מתכבד בנותר, והנה כאן בכפר ברוך, האיכרים היו מגדלים עופות למאכל בכל ימות השנה, שיווק העופות טרם היה מאורגן כהיום, האיכרים היו מגדלים העופות לביצים, והעופות הבוגרות והזכרים למאכל, ולכבוד החג הארוך נשחטו מספר עופות כאילו לכפרות של ערב כיפור, וידנו התמלאו בעבודה של מריטת הנוצות, אם הבית עמדה ופירקה אותם לחלקיהם, ושאלה אותי איזה חלק אני אוהב, ולא ידעתי מה להשיב, כי לא היה חלק שיכלתי להצביע עליו שהוא מועדף עלי לעומת האחר, ועד היום כל חלקי העוף מועדפים עלי, ולמעשה צריך להיות אשף מטבח מומחה שיצליח לבשל עוף שלא יהיה טעים לי עד כדי כך שלא אוכל לאכול אותו, .

החג עומד להכנס, ואני ילד קטן צריך לדאוג לעצמי, לרחצה, לבגד, אבל אם הבית לא נתנה הרבה זמן למחשבה, בחצר הבית היה מתקן לרחצה, מקלחת אשר את מימיו החמים קיבל מחום התנור אשר בעל הבית סידר בחכמתו, וזה סיפק מים חמים לכל בני הבית, נשלחתי אחר כבוד להתרחץ, את בגדי החג שלי היא ערכה על המיטה, גיהצה את הדרוש גיהוץ, ואני מוכן ללכת לבית הכנסת, לתפילת מנחה אשר אחריה טכס התרת נדרים, ואחר ארוחת הצהרים אנו נפגשים שוב בבית הכנסת, לצורך חזרה אחרונה, לפני תפילות החג, לאחר מכן אין מקום לחזרות, העבודה היא בעיצומה.

ליל החג

תפילת מעריב, עוברת לה ללא תקלות, בית הכנסת מלא מפה לפה, אנשים נשים וטף, רובם הגדול בא גם לראות את האורחים המשונים מירושלים בתלבשתם השונה כל כך, והתופעה של ילדים השרים בבית הכנסת לרובם הגדול לא היה מוכר, ושילדים כאלה קטנים יודעים את פרקי התפילה, היווה אטרקציה, לאחר התפילה הקהל לא התפזר, כי אם המתין לראות אותנו, לשוחח עמנו, לשאול שאלות, בעיקר אנחנו זכינו לתשומת לב מרובה, כי את הטאטע הם כבר ראו לפני כן, ואילו אנחנו היינו בעיניהם כבאים מעולם אחר, כנראה שלטאטע לא היתה השפעה בנושא ארוחת חג משותפת לנו, כי אנחנו התפזרנו כל אחד לבית מארחו, ובבית בו התארחתי מצאנו את שולחן החג ערוך ומוכן כמו בביתנו , בירושלים, כל המנהגים של הברכות הנהוגות בראש השנה, כל יהי רצון במקומו, לא פסחנו על שום דבר, ובני הבית הצעירים אשר מדי פעם היו חייבים לצאת לחצר לטיפול בבעלי החיים, בשובם לשולחן המשיכו עמנו את הארוחה, וגם זה עבר,

ושוב בקר, ועכשיו באה שעתנו הגדולה, תפילת שחרית התפלל כשליח ציבור השוחט, שגם תקע בשופר, ועכשיו בא תורו של הטאטע, ההקדמה של מוסף לראש השנה וכיפור מתחיל ב " הנני העני ממעש " תפילת החזן להצלחת שליחותו, את המנגינה הזו ממשיכים אנו להשמיע מדי התכנסות משפחתית, ובפרט כאשר אחינו יוסי נחה עליו הרוח, והוא כמקצוען, יודע להעביר זאת כדבעי, בתפילה זו בעל התפילה מציג את עצמו לפני בוראו ואומר , הנני העני ממעש, אשר את חלקה הגדול אומר החזו במנגינה המיוחדת, וחלקה בלחש, והקהל יושב וממתין, ודומיה בבית הכנסת, והנה הטאטע מזדקף וקורא בקול

" י ת ג ד ל " במנגינה המיוחדת של קדיש לפני מוסף, הקהל מתעורר באחת, וקם ממקומו, רעש הכסאות, ותזוזת עמודי התפילה, מעידים כאלף עדים, כי כאן מתרחשת הכנה מיוחדת לקראת תפילת המוסף,שבלחש, להבדיל מחזרת הש"ץ ( ראשי תיבות – שליח ציבור ) הטאטע ממתין שהרעש ישקע, וממשיך את המשך הקדיש, ומסיים באמירת אמן , ושקט.

תפילת המוסף בלחש הינה די ארוכה, אבל לאט לאט הקהל מסיים את תפילתו ומגיע השעה שהטאטע יתחיל בחזרת הש"ץ, החלק הראשון של התפילה נקראת "אבות" ( מזכירים – אלוהי אברהם, אלוהי – יצחק, ואלוהי – יעקב ) על קטע זה עבדנו שעות ארוכות עם הטאטע, בקטע זה אנו הילדים באים לידי ביטוי, יותר מכל קטע אחר, קטע הסולו של אחינו אברהם "זכרנו לחיים" תמיד קינאתי בו על כי זכה לשיר קטע סולו זה, ומרוב ששיננתי אותו למקרה שאחי לא יוכל לשיר מכל סיבה שהיא, הרי אני יודע אותו עד היום. השינון הביא לידי כך, שידעתי למעשה את כל תפילות הימים הנוראים בעל פה, לימים כאשר עבדתי כנהג במפעלי תובלה, והייתי מבלה את ימיי ולילותיי בדרכים ובפרט בדרכי הנגב, נוסע במשאית הגדולה עמוסה לעייפה במעלה מכתש רימון, או בכל קטע אחר, רדיו עדיין לא היה באוטו, ואני עם האוטו לבד והאוטו עולה לאט לאט, ויש להעביר את הזמן, הייתי שר את כל תפילות הימים הנוראים, בקול כמו חזן, ומי שזכה לשמוע את התפילות, היו קירות מכתש רימון והאוטו, ואולי זה גם נקלט למעלה, אני מאוד נהניתי מהתפילות, לימים כאשר אשתי שרה היתה מצטרפת לנסיעותי, גם היא אומרת שהיא נהנית מהתפילות ורבים מהקטעים נהירים גם לה.

התפילה כפי שאמרתי הינה ארוכה , יפה, ומעניינת , אבל תפילה אחת חרותה בזכרוני, כתפילה של שליח הציבור, " הייה עם פיפיות שלוחי עמך " הניגון המתחנן, שקשה לי להעביר אותו לאותיות," הורם מה שיואמרו, הבינם מה שידברו", אני נזכר כשהטאטע התפלל בימין משה בירושלים, וזה קטע שהטאטע אומר לבד, ואנו הילדים יכולים לצאת קצת ולהתאוורר, והנה אני עומד על מרפסת בית הכנסת הפונה לעבר חומת ירושלים, טרם הייתה תנופת בניה כזו, כל השטח מסביב ריק, ומעבר לאופק נשמע קול משאית "ברוקוואי" העולה מים המלח לכיוון ירושלים,עמוסה בשקי אשלג או מלח, היום אני יודע שזה היה כך, כילד זה היה פשוט קול ממרחקים, ופרט לכך שקט ודממה, והטאטע שר בקולו הנאה את היה עם פיפיות, והכל משתלב ל – היום הרת עולם.

אבל אנחנו עדיין בכפר ברוך, והנה חלפו ימי ראש השנה, ואנו הילדים מלבד מספר שעות ביום אשר היינו יחד עם הטאטע יושבים ולומדים, יתר הזמן היה פנוי לרשותנו, על מנת להכיר את הכפר, וללמוד אורח חיים שונה ממה שהכרנו, שם למדתי מהי עבודת האדמה, ראיתי קציר תירס, והשתתפתי בו, ראיתי את הפרדת הקלחים מן הקנים, שום דבר אינו הולך לעיבוד, כל חלק מן קנה התירס יש לו יעוד, הקלחים מיועדים להסקת תנור האפיה, הגרעינים למזון לעופות, ולאנשים, סיפרתי כי האנשים מוצאם מרומניה, ומאכל מועדף אצלם הרי הוא ה- מאמאליגא- העשוי מקמח תירס, העלים משמשים כריפוד ברפת הבהמות, וההמולה בשדה היא רבה, יש מכונה שקוצרת, יש מכונה שמפרידה את הגרעינים, ויש מכונה אשר מגבשת לחבילות את העלים, והחבילות מועברות לחצר הבית למשמרת לשימוש כל השנה.

ושיתוף העבודה בין השכנים , היום אני עובד עמך, ומחר אתה עובד עימי, ומחרתיים שנינו עובדים אצל השלישי, וגם בהמות המשק מסייעים אחד אצל השני, תוך כדי עבודה בשדה, היינו רואים מרחוק את רכבת העמק עוברת מדי פעם, מתנהלת היא לאיטה, עוצרת לאסוף אדם העומד ליד המסילה, או למען נוסע המבקש לרדת ממנה ליד ישוב, ממקום עמדנו ניתן היה לראות שטח גדול מאוד של העמק ואת הרכבת המופיעה מכיוון קרית חרושת דרך כפר יהושוע, כפר ברוך, לכיוון עפולה, ליד הכפר היה שדה תעופה צבאי של חיל האויר הבריטי, ומדי פעם בפעם היה מטוס ממריא או נוחת, כילדים היינו מוקסמים מכך, בירושלים לא ראינו כזאת, וכאן ממש מתחת לאף, בלילות היו זרקורים מאירים את השמים בחיפושים אחרי מטוסים עויינים או להאיר את הגדר המקיפה את הבסיס, אמרו לנו כי הסוסים והפירדות סובלות מבעיות בעיניים משום שהם מביטים ישר לתוך קרן האור החזק של הזרקור,

הטאטע מודיע לנו כי לשבת שובה, הוזמננו למושבה יקנעם, וכי הוא יתפלל כחזן בשבת בבית הכנסת דשם, זכור לי כי את הדרך לשם עשינו ברכבת, עד לכפר יהושוע, ומכפר יהושוע ליקנעם נסענו בעגלה של אחד המתישבים, חצינו את נחל קישון, והטאטע הוציא ספר תנ"ך, והקריא לנו את הקטע המתאים על הנחל, "נחל קישון גרפם, נחל קדומים נחל קישון , תדרכי נפשי עוז " מתוך שירת דבורה הנביאה, בית הכנסת של המושבה יקנעם, שכן בצריף, טרם נבנה בית הכנסת הקיים היום, לימים כאשר ביתנו עינת ומשפחתה בנו לעצמם בית במושבה יקנעם ובאנו להתארח אצלה, הייתי מתפלל בשבתות בבית הכנסת , ובהתחלה לא הבנתי מדוע אינני זוכר את בית הכנסת, אמנם עברו שנים הרבה מאז הייתי כילד במקום, והנה יום אחד אני מגלה באחד הספרים בבית הכנסת שתי תמונות האחד ליד השני , בית הכנסת בצריף ובית הכנסת הבנוי, ואז הכרתי את בית הכנסת הישן, ולשאלתי הסבירו לי כי הצריף סיים את תפקידו עם בנית הבית החדש.

מוצאי שבת , ליל כפרות, אחד התושבים מביא אותנו לתחנת הרכבת של כפר יהושוע, ומותיר אותנו ממתינים לרכבת שתגיע מתי שתגיע, ןאנו ממתינים בחשיכה שמסביב, אנו יכולים להבחין בבתי כפר יהושוע, כמובן הזרקור של הבסיס הצבאי של חיל האויר, אבל מסביב חשכה , קצת אור ירח שעומדת לשקוע, מרחוק שומעים את צפירת הרכבת, ואנו יודעים כי יש למה להמתין,

אני זוכר כי כאשר הרכבת באה, נראה לי הקטר כענק, אולי בגלל החשכה וצבעו השחור של הקטר, בכל אופן לי הוא נראה גדול ומאיים, עלינו לרכבת והטאטע דיבר עם מבקר הכרטיסים שאנחנו לכפר ברוך, והוא הודיע לטאטע, ,

" עלה ראסי " זאת אומרת תהיה סמוך ובטוח, ואכן לאחר נסיעה קצרה נעצרה הרכבת על הדרך לכפר ברוך, ואנו יורדים ממנה ושוב אין איש מחכה לנו, ואנו מתחילים לצעוד רגלי לכיוון הכפר, אולם לא הרחקנו לכת, ואנו שומעים את הקול המוכר, דיו, דיו, והכרתי כבר את קולו של אחד הבנים של מארחי, אשר ביתו קרוב יותר למסילת הברזל, וכאשר שמע את הרכבת, וראה שהיא נעצרת ליד הכפר שלח מיד את בנו להביאנו הביתה, נכנסנו כולנו הביתה , ושם חיכו לנו 3 תרנגולים לבנים לכפרות, ואנו אמרנו את התפילה "בני אדם" ו " זאת כפרתי" ואיחלנו האחד לשני שנה טובה, ונפרדתי מהטאטע ומאחי אשר הלכו להם לבתי מארחיהם, לא לפני שהטאטע הזכיר לי להשכים קום לסליחות של ערב כיפור, זה כבר שבועיים שאנו אומרים סליחות .

אחרי התפילה הליכה עם מארחי לשוחט לשחיטת הכפרות, מריטת הנוצות, נסיעה עם אחד הבנים להביא עגלת ירק לבהמות לחג ועוד כהנה וכהנה מטלות אשר יש לבצע לפני כניסת החג, ואנו עומדים לפני הסעודה המפסקת, אני שקטן הייתי ולא עמד לפני החובה לצום יום שלם למחרת, היתה זו סעודה נהדרת, אשר חלק ממנה יעמוד לרשותי למחרת בצהרים, לגדולים הרי זו הסעודה, והאוירה היא כאילו יום הכיפורים כבר נכנס, עזרתי להסיר מהשולחן את הכלים, והבת אשר היתה בגילי, לקחה ערימה של צלחות על מנת להביאם לשטיפה בחצר, והיא מעדה ושברה הרבה מהצלחות, האבא והבנים כבר לא היו בבית, והכלים היו כנראה מסט יקר אשר הביאו עמהם מחוץ לארץ, והאם חששה מתגובת האב, וביקשה ממני לא לספר לאב על התקלה, ואמרה לי כי יש לה בבוידעם צלחות מאותו המין בכלים של פסח, היא תוריד משם, ועד פסח אלוהים יעזור, ועכשיו אני מספר זאת בפעם הראשונה,

ליל כל נדרי

עדיין אור שמש בחוץ והקהל מתחיל להתאסף לבית הכנסת. בבואי הטאטע כבר יושב במקומו, עם הקיטעל הלבן, ואומר בלחש את "תפילה זכה" ומראה גם לי היכן להתחיל, והנה ניתן האות שיש לגשת לתפילת כל נדריי, פותחין את הארון, ומוציאים 2 ספרי תורה, והאנשים אשר נושאים את הספרים נעמדים בשני צידיו של הטאטע, והטאטע מתחיל "אור זרוע לצדיק ולישריי לב שמחה",

" על דעת המקום " ומתחיל בלחש כמעט, " כל נדריי ".

אומרים את הפיוט שלוש פעמים פעם ראשונה בקול שקט, ובפעם השניה בקול רם יותר ובפעם השלישית בקול רם, ואנו המשוררים יש גם לנו מה להגיד בקטע הזה, לאחר מכן מכניסים את ספרי התורה לארון, ומתפללים מעריב, הניגון הוא כמו בראש השנה, ולאחר תפילת שמונה עשרה, מתחילים הפיוטים, אשר את רובן הגדול הטאטע התאים להם מנגינות למילים ושרנו אותם כאילו מותאמות הן מששת ימי בראשית, שיר שיר ומנגינתו, ומאחר והמנגינות הן משירים של יום יום, הרי הקהל מתלהב ומצטרף לשירה, והשירה הופכת להיות שירה בציבור, ועם כל ארכה של התפילה הזמן עובר ביעף, והנה סוף התפילה, והקהל אינו ממהר להיפרד זה מזה, ממשיכים לשוחח זה עם זה, כי אין לאן למהר, אף אחד אינו מוזמן לארוחת חג.

בוקר יום כיפור

הנה עוברים להם ימי החג שלנו, מחר נוסעים הביתה, אבל עוד מצפה לנו עבודה מרובה של היום הקדוש, אני עדיין צם עם כל כלל ישראל, עד מתי טרם ידוע, לעצמי הבטחתי כי אצום כל היום, השאלה היא עם אעמוד בזה, תפילת מוסף מתחילה לקראת שעת הצהרים, טרם הלכתי לאכול, אבל סימני הרעב מתחילים, ואני דוחה את האכילה עוד ועוד, והטאטע ניגש להגיד קדיש של לפני מוסף, וכבר אינני יכול לעזוב את משמרתי, עלי לסייע יחד עם אחי לטאטע, ומה פירוש לסייע לטאטע, כאשר הטאטע שר כל כולו מתרגש וכל נשמתו מוטבעת בתפילה, לפעמים עד כדי חוסר אויר לנשימה, וכמו שהטאטע אומר, הכמה שניות שאתם שרים ומאפשרים לי לשאוף אויר בניחותה, זמן זה לא יסולה בפז, והכיצד אעזוב את משמרתי, ואני דוחה את רצוני ללכת לאכול, עוד ועוד, עד אשר מחצית התפילה כבר עברה, וכבר נראים סימנים של סוף הצום, והמחשבה היא כמה נשאר עוד, כדאי להישאר ולהישבר, או להישאר ולהתגבר,

עברה שעת המשבר, והטאטע מסיים את תפילת מוסף די באיחור, ונראה כי יש להתפלל תפילת מנחה מה שיותר מהר, אחרת לא יהיה זמן להתפלל נעילה, ולחץ הזמן אינו מותיר לי כל תחושת רעב, ואני ממשיך עם הצום עד הסוף, וזה לי הפעם הראשונה, שאני צם כל היום, ראו גבר אנוכי

תקרית הייתה בצהרי יום הכיפורים, עברה שמועה כי רועים ערבים ניצלו את ריכוזם של היהודים בבתי הכנסת, ועלו על השדות הזרועים על מנת לחבל, הצעירים שהיו בבית הכנסת חשו מהר לבתיהם, ומיד פרצו בדהרה, לעבר הפולשים, המראה של הצעירים דוהרים על הסוסים, ועל גביהם רובים זקורים אל על, מחזה שאני רואה אותו עד היום לנגד עיניי.

אלו הדברים אשר שמורים אצלי בזכרון, מחוויה זו הנקראת ימים נוראים בכפר ברוך, ילד ירושלמי תלמיד בחדר, נזרק למקום אשר אמנם יהודי הוא, אבל מה גדול הפער , לאחר ההלם הראשון, והתהייה האחד על השני, בסופו של דבר דיברנו כולנו שפה אחת, אינני יודע עד כמה הושפעו תושבי כפר ברוך מהופעתינו, אנחנו ודאי שהושפענו, מצורת החיים שלהם, אפשר גם אחרת, אנשים עובדי אדמה אשר עמלים לפרנסתם, ויכולים להגיד כוחי ועוצם ידי עשו את החיל הזה, מוציאים את מחיתם מן האדמה, ושמחים בחלקם

שמוליק הומינר

יקנעם עילית 17.8.04