שנת המפנה 1987

כפר ברוך, שהוא מושב עובדים - מאוגד כאגודה שיתופית בע"מ.

בעבר הוא התנהל בתחומים שונים כקולקטיב.

בתחום החקלאי לדוגמא, ההוצאות וההכנסות של הפעילות החקלאית של כל משק,

בוצעו על ידי הנהלת החשבונות של המושב, המימון בוצע דרך חשבון הבנק של המושב.

כל פעילות נרשמה בכרטיס המשק של החברים.

כך ניתן היה לדעת אם החברים "בזכות"- יתרה חיובית או "בהפסד"- חייבים לקופה הציבורית.

גם המושב כאגודה, היה חבר באגודה שיתופית, מושבי הצפון, שתפקדה כארגון קניות, והייתה בעצם "הבנק" של המושב. הארגון צריך היה לשמש כ"צינור" להעברת כספים משם שולמו הוצאות שונות, ולשם נכנסו כספי הפדיון עבור התוצרת שגידלו החברים או המושב. (חלב, עופות, כותנה, עגבניות לתעשייה, גידולי פלחה שונים, ירקות, דגים ועוד)

בשנות השמונים נכנסה מושבי הצפון לפעילויות נוספות ביניהם גם בנייה והפעלה של מפעלים אזוריים לעיבוד תוצרת חקלאית.

במשק הישראלי, זו הייתה תקופה של אינפלציה דוהרת.

בסביבות השנים 1984-1985 החלו קשיים כלכליים בארגון הקניות מושבי הצפון,ובסוף שנת 1986 קרס הארגון

המושב והחברים נקלעו למשבר כלכלי חריף מאוד.

התמורה בגין התוצרת החקלאית "נבלעה" במושבי הצפון, ובמקביל הסתבר שהספקים לא קיבלו את התשלומים המגיעים להם, והם החלו לדרוש את כספם מהמושב והחברים.

הבנקים השונים שנתנו הלוואות למושב דרך "מושבי הצפון" החלו לפעול בדרכים משפטיות נגד המושב ובמקביל, אישית נגד החברים.

ניסינו לפעול, למחות, וכמובן להתגונן משפטית נגד התביעות השונות.

אחת מפעולות המחאה, שהגיעה גם לעיתונים המקומיים הייתה בבנק דיסקונט בעפולה.

בבוקר התייצבו עשרות מחברי המושב בבנק, בתור סבלני, ארוך ומסודר, וכשהגיעו לכספרים, ביקש כל חבר לפרוט שטרות למטבעות, ואז הוא חזר לתור הממתינים ובהגיעו שנית לכספרים ביקש להמיר את המטבעות לשטרות. וכך חוזר חלילה.

התור לכספרים היה ארוך, לקוחות הבנק האחרים זעמו, פעילות הבנק שותקה והבנק נעל את שעריו מוקדם יותר.

אבל כל זה לא עזר, למושב לא היו האמצעים להמשיך ולנהל את ענייניו כפי שנוהלו במשך שנים רבות.

ולכן בשנת 1987, התקבלו באספה הכללית החלטות שתאפשרנה לכולנו לשרוד את המשבר.

כל חבר לקח על עצמו את ניהול המשק שלו, גם מהפן הכספי, וגם מהפן החקלאי, תשומות, מכירת תוצרת, דווח לגורמי המס השונים ועוד. הדבר לווה על ידי בעלי מקצוע איתם המושב יצר קשר, על מנת שהחברים לא יסתבכו עקב ניהול לא נכון.

הוקמה ועדת מיסים וכל משק נדרש לשלם את מיסי האגודה כפי שאושרו באסיפה הכללית שאישרה את התקציב השנתי.

הוחלט לקצץ בהוצאות, צומצם מספר העובדים של המושב. הוחלט שהמושב ינהל בשמו ובשם חברי המושב, את המאבקים המשפטיים נגד תביעות ובקשות לעיקול כספי החברים, אשר הוגשו לבתי המשפט על ידי ארגון הקניות ובנקים שונים.

את המשבר הכספי שרדנו, "חוק גל" אפשר למושב וחבריו להגיע להסדר כספי בגין דרישות החוב.

אבל היה גם משבר חברתי, שכן, לא כל החברים עמדו בתשלומים שהאספה הכללית אישרה כמיסי האגודה, אם מסיבות כלכליות, ואם מהסיבה כי לא הסכימו אם ההחלטה שנפלה באספה הכללית.

המושב פעל באמצעים שונים לאכוף את גביית המיסים. (כולל ניתוק מים, עיקולים ועוד.)

הדבר פילג את החברים, הרבה כעסים, מחאות, הפגנות, מריבות, חלק החברים תבעו את האגודה.

המחיר החברתי היה כבד ביותר, חברים נשארו עם כעס אחד על השני, וכנגד המושב. איבדנו את "הביחד"- לשנים רבות.

כ- 15 שנים עברו עד שהייתה התקדמות בבנייה מחודשת של חיי החברה במושב,

התהליך ממשיך גם היום, אבל עדיין, עוד לא התגברנו במלואו על הנזק החברתי שהמשבר הזה גרם.

כתבה: מיכל נדלר.