העולים של שנת 1950

גל עליה גדול הגיע לארץ בין השנים 49'-51', היו אלה ניצולי השואה מאירופה שאיבדו את משפחותיהם בשואה. הם ניסו בכל דרך לבנות משפחות , חלקם נישאו והגיעו לארץ כזוגות צעירים, למרות שלעיתים לא היו צעירים כלל, אבל בתחילת פרק ב' של חייהם וחלקם בנו משפחה בארץ. כמות העולים הייתה מעבר ליכולת הקליטה של המדינה הצעירה, ולכן הוקמו בכל רחבי הארץ מחנות אוהלים, צריפונים או פחונים לקליטת העולים הרבים. העולים הגיעו באוניות לנמל חיפה, נשלחו למחנה אוהלים שנקרא "שער עליה" עד שימצא עבורם ישוב קבע.

בכפר ברוך היו באותה עת היו 44 משקים ורעיון הרחבת הישוב היה על הפרק. במקביל נערכו בכפר ברוך לקליטת כ- 20-25 משפחות חדשות באופן זמני. ועד שיהיו בתים מוכנים, הוכנו עבורם פחונים. 20 במספר, בכניסה למושב מצד שמאל של הכביש, הפחונים הוצבו בשורה, מסגרת עץ בציפוי קירות מאלומיניום יצרה חדר בגודל של 3 מטר על 5 מטר בערך, ללא רצפה, פשוט כך על הקרקע. בקצה השורה היה גם מבנה שהוכשר למקלחות, אחת לנשים ואחת לגברים, ברור שהיה בהן רק מים קרים. פה ושם נחפרו בורות ומסביבם הוקם גם פחון. היו אלה בתי השימוש. בין שני פחונים היה ברז מים ששימש לבישול, רחצת הילדים הקטנים בגיגית, כביסה וכו'. הדיירים החדשים קיבלו מיטה מתקפלת לכל אחד. המטלטלין שהביאו איתם היו מועטים, איש לא התלונן וכולם הסתדרו בפחון הקטן שקיבלו.

הגברים נזקקו מיידית לפרנסה בכדי לאפשר את מחיה של המשפחה. הבחירה היה בין שלוש אפשרויות

1. האגם היה בתהליכי הקמה, ונזקקו לידיים עובדות.

2. שדה התעופה עבר לחיל האוויר הישראלי והבסיס הורחב מאז שהיה בשימוש האנגלים, גם שם נזקקו לידיים עובדות.

3. בכפר נבנו 25 יחידות משקיות חדשות על פי תכנית ההרחבה , וגם כאן היה הקבלן זקוק לידיים עובדות.

חלק מהגברים ניסו לעבוד בשתי עבודות, וחלק מהנשים השתלב בכפר בעבודות הבית או המשק.

מספר אלכס לייטמן:

"אבא עבד בתקופה הראשונה בבניית הבתים של אותו קבלן שבנה פה את אותן 25 יחידות שאמורות להיות שלנו, הוא עבד אצלו והיו שמה שקי מלט שנרטבו בגשם ונתקשו, אז הוא לקח את השקי מלט האלה ועם זה הוא ריפד את הרצפה בפחון, אז זאת הייתה הרצפה.

אבא, לפחות היה מאלה שמצא עבודה אצל הקבלן פה, חוץ מזה שהוא עבד בבסיס ברמת דוד בייצור בלוקים, בלוקים מבטון.

אז הוא עבד שם , אחרי שהוא גמר שם הוא בא הביתה , עבד גם בבית, מה שהיה, כל מיני עבודות מזדמנות ויותר מאוחר הוא התחיל להתעסק רק בחקלאות ועבד עד סוף ימיו רק בחקלאות."

השנה הייתה שנת 50' , ועת הגיע החורף של שנת 51' , שהיה ידוע כחורף קשה ביותר בארץ , גרו העולים בפחונים שכלל לא הצליחו לבודד את הקור. לעיתים, פנו העולים אל מישהו מהכפר, וזכו לקבל מקלט לימות החורף הקשים. גם בקיץ לא שפר עליהם גורלם, הצריף שהיה כולו פח התחמם מאד וכבר היה עדיף לשהות מחוצה לו.

מספרת אילנה פרקש:

"בעלי עבד בשדה תעופה, הוא בא הביתה מהעבודה, היתה שם איזה מזבלה, אני לא ראיתי ,וכל הזמן על הגב שלו עוד חתיכת קרש שהוא מצא שמה, ועשה כסא , שם בצריפון ומארגזים הוא שם ככה, המכסה של הארגז , זה היה השולחן שלנו , ו – 3 מיטות מתקפלות מבד קיבלנו. בעלי , משתי שמיכות ממה שקיבלנו הוא חילק את הצריף ל- 2 מאחור היה חדר שינה ומקדימה היה המטבח , הסלון – הכל. 2 מטר שמה. ועל החוט, החוט הוא הביא מהמזבלה של השדה תעופה , חוט חשמל שזרקו והוא עשה , שמתי שם למעלה שני וילונות. כשאני שכבתי שמה במיטה, אז החולדות הלכו שמה על החוט. ויום אחד עקץ אותי פה ביד משהו, לא ידעתי ממה זה , איזה חודש היתה היד ככה נפוחה. לא ידעתי מה עקץ אותי. כשעבדתי בשדה בדילול , הרווחתי 12 לירות וקנינו מזה מקרר של קרח. פעם בשבוע באה עגלה עם קרח וקנינו חצי בלוק, הוא שבר, פעם יצא חצי, פעם פחות מחצי ופעם קצת יותר מחצי. וככה גרנו בצריף."

מספר מריוס גרופר

"באותה תקופה הושבו אותן המשפחות בתוך צריפים. עשו מעברה,שבכניסה למושב, צד שמאל של המושב, החל מהבית הראשון שנמצא היום, ועד הבית האחרון שנמצא בכניסה למושב היו מונחים 25 צריפים שהיו מסודרים אחד על יד השני, כשהצריפים היו בנויים מפח אלומיניום גלי כזה, שהצריפים , בכלל לא היה להם ציפוי בפנים, של מזוניט או משהו. אני ממחיש את הדבר הזה ש-3 וחצי שנים , אותם העולים שבאו, גרו בתוך הצריפים האלה, הם עוד לא קיבלו זכויות של חקלאים בכפר ברוך. גרנו 3 וחצי שנים בתוך הצריפים האלה, כשבכלל בטון לא היה על הרצפה, היתה בזלת שפיזרו על השטח ועל זה שמו את הצריפים , את הפחים האלה , וזהו . בקיץ זה היה תנור, בחורף זה היה פריג'ידר, וככה אף אחד לא התאונן. התקופה הראשונה היתה מאד קשה, לאכול לא היה מה לאכול, הלכנו לעבוד אצל החקלאים במושב. אני הלכתי לעבוד, הייתי חורש שדות של אנשים, הייתי מקלטר, היינו מדללים שדות של חמניות, אני מדבר בתור ילד בן 17 שאני עליתי ארצה."

מריוס גרופר מוסיף

היות ואבא רצה פרנסה כי היה צריך כסף, ברמת דוד בשדה התעופה, זה אחרי שהאנגלים עזבו את הבסיס. למעשה , בסיס רמת דוד של חיל האויר הוא היה בסיס של האנגלים, והמטוסים של האנגלים היו פה. אחד ממנהלי המשק של רמת דוד עוד מזמן האנגלים, היה יהודי אחד בשם בראונשטיין, באנו לרמת דוד ושמה אז התחילו לבנות את הבתים שלמעשה בעתיד היו צריכים להיות הבתים שגרים החיילים הטייסים .כי עד אז היו קמפים ועגולים כאלה של הצבא הבריטי. שלמעלה היה גג פח גלי כזה,. אני ואבא שלי ואבא של יצחק פרקש, קראו לו ישראל פורקוש, ולייטמן דוד, וגרשון משה והבן שלו, הלכנו לעבוד ברמת דוד בעשיית בלוקים.

היתה ערימה של חול וחצץ ומלט והכל היו מערבבים בידיים והיו עושים מזה בטון והיו ממלאים את זה עם האת בתוך התבנית , היו מרימים את התבנית 3-4 פעמים ודופקים אותו עד שהוא מתיישב ככה, מחליקים את זה יפה , היה לו מין סידור שהתבנית הזאת היתה נפתחת, היינו מוציאים את זה בעדינות החוצה, תבנית מאד כבדה עשויה מברזל , שמים את זה בצד, אחר כך את הקרש שעשית עליו את הבלוק , היית צריך להרים אותו ביד וללכת איתו 30- 40 מטר ולאט לאט להניח אותו על הרצפה וצריך להתפלל כל הדרך שהעסק הזה לא יתפרק. שתגיע איתו שלם, כי אתה מקבל כסף רק על הבלוק השלם. מה שהתפרק אתה מביא אותו ועושה אותו מחדש.

מריוס גרופר:

מהסוכנות קיבלנו לפחות אחרי שנתיים – שנתיים וחצי, קבלנו פרה אחת וחצי סוס. זאת אומרת, שני אנשים קיבלו פרדה ועגלה

עוד היינו בצריפים. וקשרנו את זה מחוץ לצריף. הפרה היתה קשורה מחוץ לצריף. והסוס והעגלה היו על ידה. הצריפים היו ככה אחד על יד השני , כשהמרווח היה בין צריף לצריף 6-7 מטר, משהו כזה, ומול הצריף, אז כל אחד עשה לו איזה גינה קטנה, קצת שתילים של עגבניות, קצת שתילים של ירקות, קצת של משהו . ועל יד זאת היתה הפרה, הפרה צריכה לאכול, או שהיינו קוצרים קצת ירק והיינו מביאים, אבל כשאין ירק מה אתה עושה? אתה צריך לתת לה לאכול, היינו הולכים לאדון וייס, ואדון וייס היה לו מתבן ,ובתוך המתבן הזה היו לו חבילות מלפני 5 שנים ומלפני 4 שנים היו שמה בפנים, עכברים היו אוכלים את החוטים 3 פעמים ,היינו צריכים לעמוד ולקשור כל חוט מחדש והיה אומר :" 5 לירות תעלה לך חבילה" והיינו לוקחים חבילה והיינו נותנים לפרה לאכול. לא חמש לירות , חצי לירה.

תרנגולות הסתובבו בחוץ, חופשי. אז כל אחד עשה לו איזה לולון קטן כזה.

ואלו העולים שהגיעו ב-1951.

אברהם זכריה

אדלר מאיר ואשתו עם בן אחד, מיקי

איציקוביץ יצחק ופאני הגיעו עם בן יחיד ושמו בני

בנגלס הגיעו עם בן אחד ושמו דני

גרופר ישראל ואוטיליה הגיעו עם בן יחיד בן 17 ושמו מריוס

גרשון משה ודבורה הגיעו עם שני בנים ישראל ואריה

חיימוביץ' חיים ובטי הגיעו עם זיגו בן 14 וחיה – קרולה בת 12

לייטמן דוד ומרים הגיעו עם אלכס שהיה בן 3

לנדסברג ישראל ופרידה עם בן ובת

מוסקוביץ ליאון ואשתו הגיעו עם בת

מוסקוביץ פיליפ ואשתו הגיעו עם בת ובן

מרקוזון אהרון ונורית הגיעו עם חנה בת 4 ואפרים שהיה תינוק

נחמן אריה וטובה הגיעו עם 2 ילדים

פוקס הגיעה אשה עם בן ובת ואחיינית.

פרקש ישראל ואילנה הגיעו עם בן אחד

קיטל מרדכי ואשתו הגיעו עם שלום ורוני

קרנט אברהם ורוזה הגיעו עם בן אחד וילדה שנולדה בכפר.

שפרונג ישראל ונדיה הגיעו עם בת אחת רעיה עם בן זאב