4. היחס לסייג

בשער ההלכה הבחנו בין דברים האסורים מדברי תורה ובין דברים האסורים משום סייג. בפרק זה נבאר את היחס לסייג ומטרתו. נדגיש שהפרק עוסק בסייגים בלבד ולא בנושא הרחב של חומרה. הכוונה כאן לסייג היא מניעה מדבר שמוביל לעבירה, ואילו בחומרה הכוונה כאן למנהג כדי לצאת ידי כל השיטות או סיבה אחרת כשאין קשר חזק כל כך של מעשה שמביא לאיסור.

חז"ל בפרקי אבות מדריכים על התרחקות מעבירה באומרם "ועשו סייג לתורה".[1] לאור הדרכה זו, חז"ל תקנו תקנות ואסרו דברים שמטבעם מביאים לאיסור. כך למשל, חז"ל אסרו רכיבה על בעלי חיים בשבת כי הרגילות היא שמי שרוכב על בעלי חיים קוטף ענפים שישמשו כשוט. בענייני עריות, חז"ל אסרו להתחתן עם קרובי משפחה מסויימים שכן נישואים איתם יובילו לתחושת בלבול בין קרובי משפחה ויבואו להתחתן גם עם קרובים בדרגה ראשונה.

ניתן להתייחס לסייגים כאיסור שמטרתו טכנית, מעין בניית גדר. אך הרב קוק ב'מוסר אביך' מתייחס לסייגים במשפט אחד ששופך אור חדש על הנושא. "ענין סיגות התורה אינו מצד עצם ההבאה לעבירה, רק שכמו שהעבירה רעה בענינה כמו-כן כל הענינים שמקושרים בה, בקשר עילה ועלול, רעים בענינם, וכדאי לפרוש מהם מאד".[2] ניתן לחשוב שהסייג מגיע בגלל הסיבה הטכנית שמשהו מסויים גורם לעבירה ולכן מרחיקים ממנו. לפי הסתכלות זו, אם היתה טכניקה לנתק בין הסייג והאיסור, הסייג לא היה נאסר. הסתכלות זו מתאימה לעולם של רובוטים והבחנות של שחור לבן. גישה זו מתעלמת מתחומים אפורים ומקשר רגשי או תודעתי שאנו בני האדם קושרים בין דברים שונים. פעולה בתחום האפור עשויה להיות בעייתית אך לא במידה ברורה מספיק שהתורה תאסור זאת במפורש. בנוסף, לפעמים תחושה שפעולה אחת גורמת, יכולה להיגרם גם על ידי פעולה דומה לה. כאשר שתי פעולות קשורות בקשר ישיר של סיבה ותוצאה, אותה תחושה שנגרמת על ידי התוצאה, יכולה להיגרם גם על ידי פעולת הסיבה. התורה שבכתב מתייחסת בעיקר לתחום של הדברים המוחלטים. תקנות חז"ל נותנים מענה מזווית ההסתכלות של בני האדם ונוגעות גם במצבי ביניים.

סייגי הצניעות מהווים דוגמה מצויינת להסבר זה של הרב קוק. מטרת העל של הצניעות היא בניין קשר זוגי חזק כך שהזוג יתעלה למטרת אדם. חלק מאיסורי העריות, כמו יחסי אישות שלא במקומם, נוגדים מטרה זו בצורה ישירה. דברים אחרים, כמו קלות ראש בין גברים לנשים פוגעים במטרה אך לא תמיד בצורה ברורה. דברים אלו אסורים כסייג כי מטבעם הם גוררים עבירה. צמצום האפשרויות לייחוד שבין איש ואישה, דיבור של קלות ראש או מגע, מצמצם את הסיכוי ליחסים שלא במסגרת הנישואין. לפי הרב קוק, הבעייתיות בדברים אלו אינם רק התוצאות הרחוקות שהן עשויות לגרור אלא הפעולות עצמן. אם מטרת העל של הצניעות היא בניין אדם במובנו השלם, הרי שחלק מבניין זה כולל צמצום השפעות חברתיות על האותנטיות של האדם ומיקוד כוחות לחיים רוחניים. לצופה שעומד מהצד יש השפעה גדולה על ההתנהגות שלנו, קל וחומר לאינטראקציה ישירה וקל וחומר כשיש מתח טבעי ובריא מעיקרו בין המינים. הסייגים לא רק מונעים משהו עתידי אלא ממקדים בהווה את כוחות הנפש לבניין של אדם עם מטרה רוחנית.

ההבנה שהסייג עצמו בא ליצור בניין, מחברת אותנו אל  הסייג ומאפשרת להפיק ממנו את המירב. יש הבדל בין אדם שמתאמץ כדי לראות תוצאות בטווח הרחוק ובין אדם שמתאמץ כשהוא יודע שהמאמץ עצמו מחזק אותו. דבר זה נכון גם בהקשר של שמירת נגיעה. כפי שראינו בשער ההלכה, חלק מאיסורי הנגיעה הם סייג. ניתן להתייחס לאיסורים אלו כהגבלות שבאות למנוע עבירה. אמירה זו היא אומנם אמיתית, אך היא מעקרת את התוכן של שמירת הנגיעה. התייחסות כוללת ונכונה יותר תיתן את דעתה למהות הקשרים החברתיים שאנו בונים, למשאבי הנפש שלנו כבני אדם, למשמעות הפסיכולוגית העמוקה ואף הבלתי מודעת של מגע וליחס שבין גוף ונפש. הבנת והפנמת הדברים מקרבת אלינו את הסייגים והופכת את הסייג לכלי לבניית המחשבה והנפש.

כלל זה נכון לכל תקופות החיים אך נקדיש מספר משפטים דווקא לתקופת הנעורים. בתקופה זו של ההתבגרות האדם בונה את זהותו האישית. בתקופה זו הקשר עם החברים חשוב מאוד, לפעמים יותר מהקשר המשפחתי, אך השאלות המרחפות באוויר תהליך ההתבגרות הם של זהות אישית: מה הדרך של הדור שלי לעומת הדור הקודם, מה היחס ביני לבין החברה או איך אני בכלל מגדיר את עצמי. שלב בניין הזהות האישית הוא חשוב מאוד ועל בסיסו ניתן להקים בהמשך זהות זוגית, משפחתית וחברתית. כיוון שכך, חשוב למקד את הכוחות הנפשיים בבניין הזהות האישית. שמירת נגיעה עוזרת למקד את הכוחות פנימה ומונעת רעשי רקע בבניין האישי.

חשיבות נוספת של שמירת נגיעה דווקא בגיל הנעורים קשורה להבנת מורכבויות. בני נוער ניחנו בכוחות עצומים וביכולת להתמסר בצורה מלאה למטרה. יכולת זו נובעת בין השאר מראיה חד מימדית של המציאות והתעלמות ממורכבויות שלפעמים יוצרות ספק ורפיון. אולם, ליכולת זו יש גם מחיר. אותה נחישות למטרה יכולה להיות עיוורת כלפי תוצאות והשלכות של פעולות שונות. אם כח האהבה ועוצמת המגע יכולים לבלבל מבוגרים, קל וחומר בנערים ונערות. מגע יכול ליצור אשליית חיבור ואהבה גם כשיש פער גדול וחוסר התאמה מובהק בין אנשים. הצניעות ובפרט שמירת הנגיעה מצמצמים את האפשרות של היסחפות עיוורת אחר השפעה קסומה זו של המגע.

התפיסה הרואה בסייג חשיבות עצמית, מקבילה לתפיסה הראויה של המצוות ואף של כל הפעולות שלנו. בני אדם שואפים לעבר מטרה ומשתמשים לשם כך באמצעים. המטרה לפעמים יכולה להיות רחוקה ואף בלתי נתפסת במושגים שאנו רגילים בהם. התורה מכוונת אותנו למדרגה רוחנית נעלית, חיים בהם אנו נהנים מזיו השכינה, חיים בהם אין אנו חוצצים מפני השכינה. אולם, חיים אלו נראים רחוקים מאיתנו וקשה לנו אפילו לדמיין אותם. המצוות וכן הסייגים מקרבים אותנו אל המטרה אך הם אינם אמצעי בלבד, אלא מביאים אלינו מעין משב של אותו עולם נעלה. הכוזרי[3] כותב שמטרתינו היא להידבק בשכינה, והגילוי האלוקי בעולם הזה, קיים על ידי נבואה, רוח הקודש או גילויי השגחה. כלומר, השאיפה היא שנחוש את המטרה כבר בעולם הזה.

הרב קוק מתיחס בספרו עולת ראיה, לסוגיית משמעות המצוות, לאמצעי ומטרה: "המצות, שהן ערוכות כקוים ישרים המובילים את החיים לאותה מטרה שהיא קדושה, כאשר מבואר בגדר הקדושה שאינו אמצעי כי אם תכליתי, הן כבר מקדשות את החיים במה שהם מתחברים אליהם בהוה".[4] במילים שלנו – הקדושה שאנו שואפים אליה היא המטרה. המצוות שמכוונות את החיים לאותה מטרה עתידית של קדושה, משפיעות קדושה כבר בהווה. בעולם של עצמים, יש הבדל חד בין המטרה והדרך. לדוגמה, נביט באדם שחוסך כדי לקנות רכב. כל עוד הרכב לא נקנה, למרות שהחיסכון גדול - אין רכב, אין תנועה, אין תזוזה, האדם לא הגשים את מטרתו. בעולם הנפשי והרוחני, המצב שונה. האמצעי לא רק גורם לכך שהמרחק אל המטרה קטן, אלא שהאמצעי בונה את האדם ונוטע בו כבר עכשיו חלק מאותה רמה רוחנית שביעד.

אי אפשר שלא לסיים פרק זה ברעיון דומה מתוך 'אורות התשובה'[5]. ניתן לדמות מטרה לפרי ואת האמצעים לעץ שמגדל את הפירות. כשהעולם נברא, טעם העץ היה אמור להיות כטעם הפרי, ובדימוי – בכל פעולה היינו צריכים להרגיש את השמחה של השגת המטרה. בפועל, בעצים אין את טעם הפרי והפעולות שמקרבות אותנו אל היעד לא מקנות בנו את תחושת הסיפוק של ההגעה ליעד עצמו. במצווה אנו לא תמיד חשים את המעלה הרוחנית של קדושה והסייג לא תמיד גורם לתחושה המזוהה עם עבירה. בתהליך השיבה למקוריות, האנושות מתעלה ונעשית רגישה יותר להשפעה של פעולות קטנות. עדיין לא הגענו לשלמות של טעם העץ כטעם הפרי, אך ככל שאנו מתקדמים אנו יכולים לחוש יותר את השפעת הפעולות שמובילות אותנו למטרה. ככל שנעמיק יותר בטעם המצוות והסייגים, בנפש האדם ובמהות הקרבה לקדוש ברוך הוא, נראה כיצד כל מצווה וכל סייג מביאים כבר עכשיו רוח של קדושה ורוממות.

[1] פרקי אבות, א, א.

[2] הרב קוק במוסר אביך א, ה.

[3] כוזרי, מאמר ראשון קט.

[4] עולת ראיה א, ברכות חנוכה, "אשר קדשנו במצותיו וצונו" (עמ' תלד).

[5] אורות התשובה ו, ז. רעיון זה הוזכר לעיל באופן תמציתי, וכאן יורחב בהתיחסות לצד הסובייקטיבי שלו.