6. נגיעה בזקנים

שאלות לגבי שמירת נגיעה בזקנים עולות בהקשר משפחתי, טיפולי או סביב ארועים שונים בחיי היומיום. בפרק על נגיעה בין קרובי משפחה התבאר שמותר לסבים לחבק את נכדיהם, אך יש איסור בקרובים אחרים כמו בחיבוק של דודים לאחיניותיהם. לא בארנו האם הדין משתנה בגלל גיל מבוגר של הקרובים.

בילדים, אנו מוצאים שההלכה מבחינה בין גילאים שונים של הילדים. כך למשל איסור ייחוד מתחיל מגיל מסויים, יש הבדל בין אחות גדולה וקטנה לעניין נגיעת חיבה ומותר לקרוא קריאת שמע בסמוך לילדים קטנים שאינם צנועים. הבחנה זו קיימת דווקא בילדים ולא מצאנו חלוקה כעין זו במבוגרים. מהרגע שבו אדם התבגר ברוחו ובגופו, הוא נשאר במעמד זה. ילדים הם תמימים בצעירותם וההבדל בין המינים הוא מבחינתם טכני או אפילו לא קיים. כשהם מתבגרים, הם מבינים שהשוני גם גורם למשיכה מיוחדת ומהרגע שטעמו מהרגשה וידיעה זו, הזיכרון צרוב בליבם. רעיון זה נכון גם מבחינת התפתחות הגוף. מהרגע שאדם נחשב כגדול, הוא נשאר בקטגוריה זו וכשם שאנו לא מחלקים בין אדם בריא לאדם שגופו נפגע (למעט לעניין טיפול), כך לא מחלקים בין בוגר לזקן. אכן, הרב משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה כותב שאיסורי נגיעה שייכים גם באנשים מבוגרים.[1]

יש לסייג פסיקה זו בשתי נקודות:

א.      לעיל התבאר שמהתורה, איסור קירבה הוא רק כלפי עריות כדוגמת אשת איש, אחות אשתו או נידה. לאחר גיל המעבר של אישה, יש יותר מקרים בהם אין איסור קירבה מדאורייתא (כמו שיתכן בזקנה פנויה) ולכן יש יותר מקומות בהם ניתן להקל בלחיצת יד וכדומה.

ב.      התבאר שמותר לרופא לטפל באישה ולהפך. הטיפול הרפואי מצוי יותר באנשים מבוגרים ולכן גם יהיו יותר מקרים של היתר לצורך טיפול. עם זאת, ברור שבמידת האפשר, יש להעדיף מטפל מאותו המין ובפרט כשמדובר בטיפול סיעודי.

[1] שו"ת אגרות משה, אבן העזר ד, סג.