3. לחיצת יד

אחד הנושאים העדינים שיש במפגש בין דתיים וחילונים הוא לחיצת היד. נושא זה אף עולה מידי פעם לתקשורת וכתבים בודקים האם הבחורה עם השמלה תלחץ את יד הנשיא וכיצד הבחור עם הכיפה יתנהג מול השרה. בנושא זה יש לבחון שני רכיבים עיקריים: א. האם לחיצת יד נכללת באיסור נגיעה? ב. כיצד נוהגים בפועל כשאי לחיצת יד גוררת מצבים לא נעימים?

לעיל הבאנו מחלוקת האם איסור נגיעה הוא מהתורה או מדברי חכמים. גם הרמב"ם הסובר שקירבה לעריות אסורה מהתורה, התייחס רק לקירבה של חיבה והנאה. אולם, ראינו את שיטת השולחן ערוך שאפילו בדיקת דופק לאשתו אסורה בזמן נידות. האחרונים אומנם מתירים נגיעה לצורך טיפול רפואי, אך יש לברר האם דבריהם אמורים גם בלחיצת יד שבהגדרתה באה ליצור קרבה בין אנשים.

בפתיחת הפרק ההלכתי, הבחנו בין נגיעה שאסורה כשלעצמה בגלל ההנאה מעריות לבין נגיעה שאינה של חיבה שבאה כסייג. הבחנה זו משליכה על המעמד ההלכתי של לחיצת יד.

ברוב המקרים, לחיצת יד היא התנהגות נימוסית ורשמית שלא באה מתוך חיבה וגם לא באה ליצור קרבה והנאה רומנטית. לכן לפחות במימד זה אין איסור בלחיצת יד כשלעצמה. יש לסייג קביעה זו בשני טענות:

א.      שיטת הבית יוסף האוסרת גם מגע שאינו רומנטי. בשם הרב צבי יהודה מובא שלפי הרמב"ם לחיצת יד אסורה מהתורה.[1]

ב.      יתכנו מקרים בהם לחיצת יד כן מבטאת חיבה.

גם כשבלחיצת היד אין חיבה, יש לבחון האם היא אסורה כסייג. בגלל החשיבות הגדולה של שמירת הקשר בין איש ואישה לגבולו הראוי, ההשפעות הגדולות של מעשה קטן לטווח הרחוק וכן בגלל נטיית הלב לעריות, חכמים החמירו מאוד בנושאי צניעות. לאור ההחמרה בנושאים אלו, השולחן ערוך מתבטא בצורה נדירה וכופל את לשונו שיש 'להתרחק מאוד מאוד'. חכמים הזהירו משיחה יתירה בין גברים ונשים,[2] העברת מטבעות מיד ליד וכדומה. כיוון שבאופן טבעי, כל מגע מקושר להנאה (עיינו בהרחבה בפרק המחקרי) ולחיצת יד באה ליצור קרבה, ניתן להניח שלחיצת יד לא קלה יותר מדברים אחרים בהם חז"ל החמירו.

הרמב"ם והשולחן ערוך[3] כותבים שלא קרבים לערווה כלל, גם כשאין הנאה. דין זה נכתב בהקשר של חיבוק בין בני משפחה והדיון עליו יורחב במקומו, אך בהחלט אפשר ללמוד ממנו ללחיצת יד. הרמב"ם היה דייקן בלשונו ומהביטוי שלא מתקרבים לערווה כלל, אפשר בהחלט להבין שהכוונה גם ללחיצת יד.

יש להדגיש שכמו בכל כלל, בהחלט יתכנו מקרים יוצאים מהכלל, גם אם פחות רלוונטים לתרבות ולאווירה של ימינו. הגמרא מספרת על אמוראים שהרימו כלות על הכתפיים ומתוך ששלטו מאוד ברוחם ומחשבתם, מבחינתם הם הרימו כלי גדול או קורה. אין זו הוראה לציבור, אך יש בה ללמד על מורכבות הנושא ועל מקומות להקל, במיוחד כשיש חציצה של בגד בינו לבינה, וכשיש גורמים נוספים להקל.

ההיבט הנוסף שיש לבחון בנוגע ללחיצת יד הוא כבוד הבריות. בכמה מקומות אנו מוצאים שאיסור דרבנן נדחה בגלל כבוד הבריות. כך למשל, כשאין בשרותים נייר טואלט חתוך, מותר בשבת לחתוך נייר בשינוי ולבטל איסור דרבנן בגלל כבוד הבריות.[4] דוגמה נוספת היא באיסור פת גויים. חכמים אסרו פת שנאפתה על ידי גוי. הגזרה לא התקבלה בכל מקום ויתכן מצב שבו שני אנשים ישבו יחד לאכול, האחד מקפיד על פת גויים והשני לא מקפיד ומשום איבה יהיה מותר גם למי שמקפיד על האיסור, לאכול מהפת של הגוי.[5] חשוב להדגיש שסעודה ידועה כדבר שמקרב בין אנשים ומכאן נולדה הגזרה על פת גויים. לכן יש רגישות רבה יותר לאיבה שבאה בתוך סעודה. הש"ך מציין שאין ללמוד מאיסור פת גויים לכל האיסורים כיוון שלחם הוא עיקר הסעודה.

לאור זאת, עולה השאלה מה הדין בלחיצת יד וכבוד הבריות. בהנחה שלחיצת יד אכן אסורה בגלל סייג, האם היא נדחית במקרה שזה עשוי לפגוע במישהו. בנושאי צניעות אנו רואים החמרה יתירה גם בדברים שלכאורה הם סייג. לדוגמא, הגמרא במסכת סנהדרין[6] מספרת שחכמים הקפידו על כבוד נשות ישראל בנושאי צניעות גם כשיש סכנה לאחר. מקרה זה מהווה אמנם מקרה קיצון אך בהחלט מהווה דוגמא להחמרה בנושאי צניעות.

הנחנו שבאי לחיצת יד ובעיקר, בהימנעות מהושטת יד כלפי יד מושטת, יש פגיעה באדם אחר. בתרבות הישראלית הנחה זו מוטלת בספק. האם רוב הישראלים לא יודעים שיש אנשים המקפידים על לחיצת יד בין איש ואישה מטעם דתי? האם העובדה שאנשים מפורסמים כמו זמרים וחברי כנסת, גברים ונשים, מצהירים שאינם לוחצים יד לבני המין השני בגלל צניעות, לא מלמדת שאי לחיצת היד אינה נובעת מזלזול או איבה אלא בגלל מסורת? האם לא נִיתָן לקוד קידה קלה, לחייך ולהסביר בצורה נעימה ומסבירת פנים את אי הושטת היד? בפת נוכרי הש"ך כתב שלא כל פגיעה בכבוד בריות נחשבת איבה, אלא דווקא בכגון פת שזה עיקר הסעודה. האם אי לחיצת יד ואותה שניה קצרה של מבוכה והיזכרות בתרבות השונה נחשבת איבה וכבוד בריות?

בהקשר זה, יש סיפור יפה על הרב מרדכי אליהו זצ"ל. פעם אחת, נערכה לו קבלת פנים אצל מלכת אנגליה. המלכה הושיטה לו את ידה לשלום, אך לעיני הקהל והמצלמות, הרב לא לחץ את ידה. לאחר כמה שעות הגיעה התנצלות מבית המלוכה על כך שהביכו את הרב. הם בדקו בכללי הטקסים של ארמון המלוכה ומצאו שלפי הכללים, אין למלכה להושיט יד לרב יהודי.

למעשה. כמו הלכות רבות, גם כאן יש מחלוקת בין הפוסקים. מסקירת הנושא נראה שלחיצת יד בין איש ואישה ואפילו לשם נימוס אסורה וכך פסקו בשו"ת אבני ישפה,[7] הרב יעקב אריאל, הרב שלמה אבינר ועוד. יש שכתבו שראוי להתרחק מלחיצת יד בין איש ואישה, אך כאשר יהיה ביזיון גדול מותר, וכך פסקו הרב דב ליאור[8] והרב יובל שרלו. האגרות משה[9] מלמד זכות על מי שמגיב בהושטת יד אך כתב שקשה לסמוך על זה.

מעבר להלכה, הניסיון שלי מראה שבמסגרות מעורבות, כמו צבא, לימודים או עבודה, הימנעות מלחיצת יד מסייעת לשמירה על שאר המצוות. התיוג של איש או אישה כשומרי נגיעה שמקפידים אפילו על לחיצת יד, מסייעת להימנע מנגיעת חיבה שאופיינית לשירות המעורב בצבא, וכן להבנה באשר לאי השתתפות בארועים בעיתיים מבחינת צניעות, ואף בתחומים אחרים כמו כשרות ושבת. כשחברים רואים שלאחד מחבריהם ההלכה ממש חשובה, הם יסייעו לו לשמור על הדינים החשובים לו, יזמינו אוכל כשר לארוחות, יזהרו בכבוד שבת בחברתו וכדומה.

[1] למשל בתשובת הרב יעקב אריאל בערוץ 7 - http://www.inn.co.il/Articles/Article.aspx/9138

[2] אבות א, ו.

[3] רמב"ם בהלכות איסורי ביאה כא, ו. שולחן ערוך אבן העזר  כא, ז.

[4] שמירת שבת כהלכתה חלק א פרק כג (סעיף טז בהוצאות הישנות, יט בחדשות) ואורחות שבת פרק יא, כב.

[5] מקור הדין הוא בשולחן ערוך יורה דעה, סימן קיא. מדובר במקרה בו אצל בעל הבית המקפיד על פת גויים מתארח אדם שאינו מקפיד ועל השולחן יש פת גויים שיפה יותר מפת הישראל של בעל הבית. כיוון שעל בעל הבית לבצוע את הפת, הנוהג הוא לאכול מאותו לחם ולחם הוא עיקר הסעודה, אם בעל הבית יבצע מהפת שלו שפחות טובה, תהיה איבה בינו ובין האורח ולכן הותר לו לבצוע ולאכול מהפת נוכרי.

[6] סנהדרין עה, א. "אמר רב יהודה אמר רב מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא ובאו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שתבעל אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו תעמוד לפניו ערומה ימות ואל תעמוד לפניו ערומה תספר עמו מאחורי הגדר ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר". דוגמה זו היא קיצונית שכן אין זה מקרה בו אדם מיקל לצורך עצמו אלא בו בשביל גחמות של אדם אחד, רצו הרופאים לפגוע בצניעותה של אישה אחרת. עם זאת, המקרה מלמד הרבה על החשיבות של צניעות.  בדרך אגב, גמרא זו מראה דוגמה כיצד אנשים נוטים להקצין מצבים ופתרונות נצרכים ובהדרגתיות יורדים מהעץ.

[7] שו"ת אבני ישפה ב, פט. השו"ת נכתב על ידי הרב ישראל פסח פיינהנדלר שפרסם ספרים רבים בהלכה ובחינוך.

[8] הרב דב ליאור בשו"ת דבר חברון, חלק א שאלה נא.

[9] אגרות משה אבן העזר א, נו.