3. על שמירת נגיעה

משהבנו את המעלה הגדולה של הנישואין ואת מקומה החשוב של הקירבה הגופנית בבניין הרוחני, קל מאוד להבין את הסיבה לשמירת נגיעה והדגש הגדול בנושא זה. בניין של שכינה בונים קודם מהרעיון, יציקת היסודות ורק לבסוף את מימושו בעולם הזה.

בפרק שעסק בצד החיובי של הקירבה הגופנית ראינו שתי פעולות משלימות. פעולה מלמעלה למטה בה הקירבה הגופנית מבטאת את האחדות הרוחנית ופעולה מלמטה למעלה בה הקירבה מסייעת לבנות את הקשר הנפשי. גם בהימנעות מנגיעה בעריות או לפני הנישואין נתייחס לאותן שתי פעולות.

הזכרנו את הפער שיש בין כל רעיון אידיאלי ובין מימושו ואת הצורך לצמצם את האידיאל הטהור כדי שנוכל לממש אותו בפועל. צמצום זה אומנם הכרחי, אבל הוא גורם למיעוט האידיאל וכמו שביטא זאת הרב קוק בהמשך דבריו בזרעונים:

כשהאידיאלים הנשגבים, העומדים במצב התהו, בשורש הנשמה ומקור שאיפותיה, מתגבלים בגבול וגדר ידוע, - מיד הם מתקדרים ויורדים מחביון-עזם. הם מקבלים יתרון מעשי ותפיסת יד של פעולה על ידי הגדרתם, אבל הטהר העליון שהיה להם לפני התגלמותם בגדרם המיוחד חדל מהם.

...מהמגמה המופשטת משוכים צנורות ומזילים לאשרה טל חיים עליונים בתוכיות של הגבולים, של החקיקות הפרטיות, והטל טל אורות הוא, מגרש את המחשכים ומאיר את החיים".[1]

כדי לגרום לכך שהמימוש בפועל ישאף לאותו רעיון נשגב שתוכנן מלכתחילה, יש לוודא שהרעיון המופשט יהיה מבוסס ושתמיד יזרים רוח לפעולות המימוש.

בנישואין כתקנן, בני הזוג מתחילים מהחיבור הרוחני-נפשי ברמה הגבוהה ביותר וחוזרים אליו תמיד. בשלב האירוסין הם יוצרים את הבניין הרוחני בכלי רוחני - דיבור. בתקופה זו אין הסחות דעת של חיים משותפים וכך הם פנויים לברר לעומק את השותפות, המטרות ובניית האחדות הנפשית. בחתונה בני הזוג עולים קומה ומשתפים שם שמים בבניין. מכאן, יש תהליך תמידי של הטמעת האהבה העליונה בחיים משותפים וחזרה לזמני פרישה לצורך בניין שעיקרו דיבור.

הפרה של סדר זה פוגעת בביסוס האידיאל המופשט. קשה יותר לברר את המטרה לעומק ולהציב אידיאל של אחדות עליונה כאשר נמצאים בעומק העולם של גבולות וצמצומים. אותו עולם מופלא של שכינה לא יכול לחדור לחיים הממשיים אם לא הוגדר מראש.

מלבד הקושי לבטא את האידיאל בצורה מלאה בלי שמירת נגיעה, הנגיעה עצמה לא פועלת כלפי מעלה. לעיל התייחסנו למשמעות של המושג אדם, שהיא להתעלות מעבר לעצמנו. הקירבה הגופנית בין בני הזוג אמורה לחבר את הלבבות ולסייע בהגעה לאחדות רוחנית. באפליקציית וויז, כל נסיעה מתחילה בקביעת היעד. כך גם בכל תהליך בחיים, קובעים קודם את המטרה ואחר כך מתחילים בהתקדמות. כמובן שכך גם בבניין זוגיות שלמה. לאחר שבני הזוג כבר קבעו את אחדותם ברעיון ועכשיו פועלים לבניין אחדות זו. לפני שלב זה, הקירבה הגופנית מופנית להנאת העצמי ותחושת סיפוק אישי. גם כשיש אהבה בין בני הזוג, כל עוד האידיאל של האחדות הרוחנית לא הוצב, הרי שהמגע לא מוכוון להתעלות מעבר לעצמי אלא נשאר ברמת האגו.

אנו מוצאים דימויים רבים בין הקשר של הקב"ה ועם ישראל לבין זוגיות. הפסוק "וארשתיך לי לעולם", שיר השירים, או קיומה של השכינה בין בני הזוג מראים שניתן ללמוד מקשר אחד לשני. ביציאת מצרים נוצר הקשר של הקדוש ברוך הוא ובני ישראל כעם. קשר זה עובר תהליך של קניין במציאות ובכל שלב יש מעין נישואין מחודשים, או כניסה לבית. הפעם הראשונה בה נבנה בית שממסֵד קשר זה, הוא בניין המשכן. לאחר שהמשכן מוכן, יש שבעה ימי מילואים[2] בהם משה רבנו מלמד את הכהנים וביום השמיני מגיע הרגע המיוחל, עבודת המשכן מתחילה כסדרה. בדיוק בזמן מרומם זה מגיע משבר. במקום לחכות לאש שתרד מהשמים, נדב ואביהוא מביאים קטורת וגחלים על דעת עצמם ובגלל האש הזרה שהקטירו, יוצאת אש מהשמים ושורפת אותם מבפנים. חז"ל מביאים מספר פירושים לחטא של נדב ואביהוא, ולכולם מכנה משותף אחד – הניתוק מהרעיון העליון כשבצדו יש הדגשת העצמי. הקטרת קטורת היא מצווה חשובה. בכל יום, הכוהנים היו מתחרים ביניהם מי יזכה להקטיר את הקטורת. אבל קודם צריכה להיות אש מהשמים. אחר כך אפשר לבוא בכל יום ולהשתמש בניצוץ מאותה האש, להוסיף לה גחלים ולהעלות ענן נעים כלפי מעלה.

הקירבה הגופנית בין בני זוג היא מצויינת, מצווה ואף חובה. מותר וצריך להשתמש בכל המרכיבים שלה כדי לחזק את הקשר, אבל קודם יש להשכין את השכינה, כמו שאנו עושים בקידושין כדת משה וישראל.

הקטורת ומעשה נדב ואביהוא מביאים אותנו להמשך דבריו של רבי עקיבא "איש ואישה זכו – שכינה ביניהם, לא זכו –אש אוכלתן". האותיות "אש" נמצאות גם אצל האיש וגם אצל האישה. אש מסמלת את ההתאהבות העזה והתשוקה שמורגשת בגוף. אותה אש יכולה להביא שכינה או חלילה לשרוף, תלוי בתוכן שנותנים לה. כששמים בראש את הזכות והמטרה, ומכוונים את האש לאידיאל של שם שמים, שכינה שוכנת ביניהם והאש נהיית עצמה אש שכינה. כשלא מכניסים שם שמים באש התשוקה, ממילא הרי זו אש ששורפת. אין היא אש שמעלה ריח ניחוח אלא מכלה את אותה ישות מיוחדת הקרויה אדם.

[1] אורות, זרעונים, ז' נשמת הלאומיות וגופה.

[2] אולי שבעת ימי המילואים הם מעין שבעת הימים שאישה בודקת את עצמה לפני הנישואין.