1. ודבק באשתו

אם נשאל מהי הקומה המיוחדת שנוספת בין בני הזוג עם הנישואים, סביר שנקבל תשובה כגון קשר רוחני, חיבור מיוחד שהקדוש ברוך הוא שותף לו, או אחדות ושותפות למטרה. תשובות אלו מקבלות ביטוי במימרא מפורסמת של רבי עקיבא "איש ואישה זכו, שכינה ביניהם".[1] במעמד המרגש של החופה יש את הקידושין שיוצרים ייחודיות בין האישה ובעלה. כבר מהמילה "קידושין" אנו מבינים שהקשר בין בני הזוג נובע ממקום רוחני. רעיון זה מקבל משנה תוקף בברכות הרבות המלוות את החתונה ומהתוכן של ברכת האירוסין ושבע הברכות המדברות על המקום של הקדוש ברוך הוא בחיבור שבין אישה ובעלה.

לאור זאת, כמה תמוה הוא הפסוק הראשון בתורה המדבר על נישואין: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". האם לא היה מתאים יותר לכתוב "והיו לאדם אחד" וכמו מאמר חז"ל: "אמר רבי אלעזר כל אדם שאין לו אשה אינו אדם שנאמר זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם".[2] לחילופין, היה אפשר לכתוב בפשטות "והיו לאחד" ובכך להביע בצורה הפשוטה ביותר את האחדות המיוחדת הנוצרת בנישואין. המילים "לבשר אחד" אומנם מתקשרים לנסירת הצלע, יצירת חווה והחזרה לאחדות עם הנישואין, אך באותה מידה, ביטוי זה מוריד לכאורה את הנישואין לקשר בשרני ותו לא. להלן ננסה לישב קושי זה.

מאוד מצוי שיש פער בין רעיון מופשט ואידאלי ובין מימושו בעולם המעשה. פער זה קיים כבר מתחילת הבריאה, טעמם של העצים היה אמור להיות כטעם הפירות, הירח היה צריך להיות חשוב ומאיר כמו השמש, ואדם היה צריך לשכון בגן עדן. עולם המעשה מורכב יותר מהרעיון המופשט ובגלל אילוצים או תכונות שמוטבעות בעולם הזה, הרעיון המופשט מאבד את ערכו כשהוא בא לכלל מימוש. העצים נותנים פירות, אבל הם עצמם חסרי טעם, הירח מאיר אבל רק מהשתקפות השמש, ובני האדם יכולים להתקדם ולבנות עולם טוב יותר, אבל מחוץ לגן עדן. פער זה קיים גם במישור הזוגי. האדם נברא כאיש ואישה בגוף אחד אך הופרדו לשתי ישויות נפרדות.[3] באופן דומה, תקופת האירוסין נחשבת אצל רבים כתקופה היפה ביותר בחיי הזוגיות, אך בזוגיות שבנישואין יש כבר עליות ומורדות.

פער זה מעלה את התהייה האם לא עדיף להישאר בעולם הטהור של הרעיון. למה להוריד משהו יפה כל כך ולפגום בו בסיבוכים שבעולם הזה? הרב קוק במאמר 'זרעונים' מתייחס לפער זה:

הפסק מוכרח להיות בין תוכן האידיאל המופשט של מגמת הכל ובין המתגלה ממנו בהויה בפועל... אם לא ההבדל הדרגאי הזה... חוקים וגבולים לא היו נשמרים, תכונות קבועות וערכים מגבילים המיסדים עולם ומלאו לא היו עומדים.[4]

רעיון, יפה ככל שיהיה, חסר כמעט ערך כל עוד הוא בעולם המופשט. להרבה אנשים יש חלומות מרהיבים, אך חלום כחלום יפה לשעות השינה. הרעיון מקבל משמעות רק כאשר הוא בא לידי ביטוי בפועל. רק כאשר מצמצמים את הרעיון ומגדירים בדיוק את התכונות והפעולות אותם נעשה, הוא מקבל אחיזה במציאות. הקושי לממש את הרעיון והפער שבין העולם המופשט לעולם המעשה מקנים את הסיפוק שבהתקדמות. לאחר הורדת הרעיון וצמצומו כך שיוכל להשתלב במציאות, חוזרים תמיד לאידיאל המופשט והוא מהווה מטרה אליה אנו שואפים. התהליך של החזרה התמידית לאידיאל הטהור גורם לכך שבסופו של דבר, האידיאל מוטבע במציאות ומשפיע כל כך עד שעולם המעשה התעלה והוא קרוב יותר לעולם הרעיוני.

סיפור הבריאה, ובפרט בריאתם של אדם וחווה, מבטא את הרעיון של מימוש האידיאל בעולם המעשה, וכאן אנו חוזרים לביטוי "והיו לבשר אחד". אדם וחווה נבראו בגוף אחד, אחדות מושלמת, רוח אלוקים מפעמת בקרבם. ברעיון המופשט, האחדות היא מושלמת – האיש והאישה הם בעצם נשמה אחת שגם מופיעה בגוף אחד. אין ויכוחים וחילוקי דעות אלא יש חיבור לבבות אדיר, צעידה משותפת וענן שכינה שמרחף מעל אותה נשמה מאוחדת. אך בעולם של מורכבויות, תכונות האיש, האישה והאהבה לא יתבטאו בגוף אחד. אדם הראשון נוסר לאיש ואישה נפרדים, ונוצר הפער המוליד את השאיפה לאחדות מחודשת. הניסור אמנם הוליד קשיים, אבל הביא את האפשרות להוציא לפועל את הרעיון של האחדות והאהבה. אפשר להתקדם בבניין הזוגי ולממש את האהבה ואת השאיפה לאחדות גם ברמה הכי בסיסית, בקירבה גופנית.

לאחר תקופת האירוסין של זוג ולאחר המעמד המרומם של החופה, הברכות, הטבעת והכתובה נכנסים בני הזוג לבית המיוחד להם ומתחילים בחיים של מימוש הרעיון. במגע של חיבה שבין בני הזוג הם מבטאים ומממשים את השאיפה הקדמונית לאחדות. האחדות לא מרחפת כחלום באוויר אלא מגיעה עד המציאות – "והיו לבשר אחד". לאור זה מובן מדוע יש מצווה במגע חיבה בין בני הזוג.[5] כל מצווה מבטאת רעיון אידאלי בעולם המעשה. הצדקה למשל נובעת מאידיאל החיבור והערבות של כל עם ישראל, ומצוות הקורבנות מהרעיון המופשט של קשר בין ה' ועם ישראל. מגע חיבה בין בני הזוג מבטא את האחדות שבגן עדן, וברמה גבוהה יותר את האחדות שלנו עם הקדוש ברוך הוא. מגע אינו רק דחף גופני אלא ביטוי של כח נעלה.

יש להדגיש שכמו כל אידיאל שבא למימוש, הקירבה הגופנית לא יכולה לבטא את כל התוכן של האחדות הזוגית. לכן הדיבור שמבטא את הרמה המופשטת יותר, שָלוּב במגע[6] ויש אף תקופות של פרישה ממגע והתמקדות בקומה הרוחנית.

עד כה התייחסנו לביטוי האחדות הזוגית על ידי קירבה פיזית. לאחר שיש אחדות רוחנית חזקה, היא מוצאת את ביטויה בפועל בקירבה. המימד המשלים הוא חיזוק האחדות הזוגית על ידי הקירבה. אחרי המעשים נמשכים הלבבות ופעולות של קירבה וחיבור בין בני הזוג תורמות לתחושת הביחד, לרצון להעמיק את השותפות וממילא לשכינה השורה מכח האחדות. חיי היומיום מפגישים אותנו עם מצבים רבים בהם אנו שואפים למטרה, אך מסיבות שונות מתעייפים בדרך. כשאנו מקבלים חיזוק להתקדמות, אנו פורצים את הסכר והלב זורם בטבעיות. כך גם בזוגיות, שגרת היומיום או הסחות מהסביבה עשויות להסיח את הדעת מהמטרה הנעלה של אחדות נשמתית ורגשית. הקירבה הנעימה מחזקת את הרצון להמשיך בקירבה ולהעמיק את הקשר לכל הרמות.

לסיכום, לקירבה הפיזית בין בני הזוג יש שתי משמעויות משלימות: ביטוי האחדות הרוחנית בעולם המעשה, וחיזוק הזוגיות כדי להעצים את האחדות הנפשית. הערך הגדול של הקירבה הפיזית מקבל כמובן ביטוי גם בהדרכת ההלכה לצדדים החיוביים של הקשר הגופני שבין בני זוג נשואים.

[1] מסכת סוטה יז, א.

[2] מסכת יבמות סג, א.

[3] לפי הפסוק "זכר ונקבה בראם" (בראשית ה, ב) וכאחת הדעות במסכת ברכות סא, א.

[4] אורות, זרעונים ז, נשמת הלאומיות וגופה.

[5] מובא במקומות רבים, למשל בשולחן ערוך יורה דעה קפד, לעניין יוצא לדרך.

[6] כך למשל אומר רבי יוחנן (עירובין ק, ב) שאדם צריך לפייס את אשתו בדברים לפני הקירבה. במונחים שלנו, יש ליצור קודם את האווירה הרעיונית של אחדות ורק אחר כך לבטאה בפועל.