שער ההלכה

יש שתי רמות בסיסיות במצוות ואיסורים – איסור דאורייתא הוא איסור מהתורה, ואילו סייג או גזירה היא תקנת חז"ל כדי להרחיק את האדם מהעבירה. איסור נגיעה מכיל מימד של סייג, ומימד שבו נגיעת חיבה בין איש ואישה אסורה כשלעצמה. העוצמה האדירה של המשיכה שבין איש ואישה, התהליכים הרבים בחיים בהם מעורבת משיכה זו וההשתוקקות הגדולה שיש בנפש לקשר, מצריכים לעיתים סייגים והרחקות גדולות יותר. אכן, השולחן ערוך[1] מדגיש מאוד את ההתרחקות הראויה מעריות וכופל את לשונו "להתרחק... מאוד מאוד". גם במקרים בהם האיסור הוא מצד ההרחקה בלבד, אין לראות בו רק כגדר ואמצעי אל מטרה אלא יש לו חשיבות עצמאית[2]. יש מקומות בהם איסור מדרבנן הוא קל יותר, אך במקומות רבים אנו מוצאים שחז"ל החמירו דווקא בסייגים מתוך הבנת חשיבותם והצורך בהם. בשער זה נראה חלק מההבדלים למעשה בין איסור מדאורייתא לסייג מדרבנן, ובשער המחשבה יוקדש פרק ליחס לסייגים.

[1] שולחן ערוך אבן העזר כא, א.

[2] מוסר אביך א, ה. להלן נדון במקור זה.