רבי יוחנן, ריש לקיש ותשובה

רבי יוחנן מוכר מאוד בגלל המימרות הרבות שלו בתלמוד. עיון בדמותו ובניגודיות בינו ובין החברותא, ריש לקיש, מגלה יחס מעניין בין הצדיק ובעל התשובה. רבי יוחנן הוא אמורא ארץ ישראלי בדור השני לאמוראים, בתקופת המעבר של המרכז התורני מארץ ישראל לבבל. רבי יוחנן התייתם כשנולד, גדל אצל רבי יהודה הנשיא ושימש כראש הישיבה בטבריה למשך עשרות שנים.

רבי יוחנן - צדיק מלידה

כבר מצעירותו, ואף קודם שנולד, רבי יוחנן מוכר כמי שעתיד להיות צדיק ומורה הוראה בישראל. כשאימו היתה בהריון, היא עברה ביום כיפור ליד מאכל עם ריח טוב ומרוב התאווה לאוכל, הרגישה רע. מצבים אלו יכולים לפעמים לגרום סכנה לאישה בהריון ולכן היא יכולה לאכול למרות הצום. לפני שנתנו לה לאכול, לחשו באוזנה שיום כיפור היום והכמיהה לאוכל פסקה מיד. רבי יהודה ראה בכך סימן שהעובר יהיה צדיק וקרא עליו את הפסוק "בטרם אצרך בבטן ידעתיך" (יומא פב, ב).

בגלל שרבי יוחנן התייתם מהוריו, הוא גדל בביתו של רבי יהודה הנשיא. רבי יהודה הבחין שרבי יוחנן משתמש בשפה נקיה ומעדיף מונח כמו 'מפני מה בוצרים בטהרה' במקום לומר כמו חבריו 'מפני מה אין בוצרים בטומאה'. לכן רבי יהודה אמר שמובטח שרבי יוחנן יהיה מורה הוראה בישראל (פסחים ג, ב).

רבי יוחנן היה יפה מאוד והוא ניצל את היופי למצווה כשהוא שולט ברוחו שלא להגיע למחשבות על נשים. רבי יוחנן נהג לשבת על שערי הטבילה כדי שנשים העולות מטבילתן יראו אותו ויהיו להם בנים יפים כמוהו. לשאלת החכמים האם אינו חושש מעין הרע ענה רבי יוחנן שהוא מזרעו של יוסף שאין עין הרע שולטת בו שנאמר 'בן פורת יוסף בן פורת עלי עין'. הגמרא מסבירה  ש'עין שלא רצתה לזון ממה שאינו שלו אין עין הרע שולטת בו'. תכונה זו של יוסף הצדיק שלא רצה לחטוא עם אשת פוטיפר היתה גם לרבי יוחנן שלא הזין את עיניו בדבר שלא שלו ולכן לא חשש לעין הרע (ברכות כ, ב).

כשם שאת היופי ניצל רבי יוחנן למצווה, כך גם את הרכוש. אביו של רבי יוחנן הוריש לו רכוש רב שאותם מכר כדי שיוכל ללמוד תורה. הוא הסביר שעדיף לזכות בלימוד התורה שנתנה בארבעים יום מאשר בשדות וכרמים שנבראו בשישה ימים (מדרש רבה על שיר השירים ח,ז).

ריש לקיש

בצעירותו, ריש לקיש היה מנהיג של חבורת שודדים. הגמרא מספרת שפעם רבי יוחנן רחץ בירדן וריש לקיש שהיה בצד השני, חשב שלפניו אישה יפה. ריש לקיש קפץ לצד השני של הנהר כדי לתפוס את רבי יוחנן. רבי יוחנן מזהה את הנחישות והעוצמה של ריש לקיש ואומר לו שכוחו ראוי ללימוד תורה. בתגובה, עונה ריש לקיש שיופיו של רבי יוחנן ראוי לנשים. רבי יוחנן אומר לו שאם יחזור בתשובה, הוא ישדך לו את אחותו שהיא יפה ממנו. ריש לקיש אכן חוזר בתשובה ונושא את אחותו של רבי יוחנן (בבא מציעא פד, א).

ריש לקיש מתחיל אם כן את דרכו כחכם ממניעים חיצוניים של זכיה באישה יפה. אולם, עד מהרה התורה ממלאת את כולו כשכל כוחו ונחישותו ששמשו עד אז לשוד, מופנים ללימוד תורה. הוא היה שוקד בתורה ביום ובלילה ואמר שלא נברא (אור) הירח, אלא ללימוד (עירובין סה, א). עוצמת השקידה היתה כה גדולה עד שלמד במערה, כנראה כדי שלא יפריעו לו ללמוד, ומישהו היה מכין לו צלוחית מים. כשהיה מתעייף, היה ריש לקיש מתרענן במים וממשיך ללמוד (מדרש רבה על קוהלת ג, יא).

אכן, עד מהרה ריש לקיש נהיה גדול בתורה עד שהגיע כמעט למעלתו של רבו, רבי יוחנן. ריש לקיש נהיה בר הפלוגתא העיקרי של רבי יוחנן ובין שניהם שוררת הערכה רבה.

אותה עזות של ראש השודדים שמשה אותו גם בבית המדרש. ריש לקיש לא התבייש מלהביע את דעתו התורנית גם מול דעות אחרות או הנשיא.

רבי יוחנן וריש לקיש

לריש לקיש היתה יכולת פלפול גדולה מאוד. כשהיה יושב בשיעור לפני רבי יוחנן, היה מקשה עשרים וארבע קושיות על כל מימרא של רבי יוחנן. מתוך הפלפול והדיון, ההלכה הייתה מתבררת בצורה טובה.

פעמים רבות ריש לקיש חלק על רבי יוחנן, אך ברוב הפעמים הלכה כרבי יוחנן. אחת המחלוקות הובילה בסופו של דבר לפטירתו של ריש לקיש ובהמשך של רבי יוחנן. המחלוקת היתה מה נחשב גמר המלאכה של כלי נשק שונים לעניין טומאה. כתגובה לדבריו של ריש לקיש אומר רבי יוחנן שהשודד מכיר בכליו ובגלל שהיה שודד, הוא מבין בכלי אומנות זו. ריש לקיש נפגע שעדיין זוכרים את ימיו כשודד ושואל שאם כך, מה הועיל לו רבי יוחנן כשלימד אותו תורה, לפני כן קראו לו רב של השודדים וגם כעת הוא רב. רבי יוחנן עונה שהועיל בכך שהכניס אותו תחת כנפי השכינה.

דו שיח זה מציג תפיסות שונות על בעלי תשובה, תפיסות שנברר בהמשך.

מההקפדה של רבי יוחנן על ריש לקיש הוא נעשה חולה ולבסוף נפטר. רבי יוחנן הצטער מאוד בחסרונו של חברו וכדי לנחם אותו, החכמים צוותו לו כחברותא את רבי אליעזר בן פדת. על כל מימרא של רבי יוחנן, רבי אליעזר היה מביא לו ראיות. התימוכין לשיטתו לא ניחמו את רבי יוחנן אלא להפך, הוסיפו על צערו. בעוד ריש לקיש היה מקשה עשרים וארבעה קושיות על כל מימרא של רבי יוחנן ובכך ההלכה היתה מתבררת, רבי אליעזר היה מביא ראיה לדבר שרבי יוחנן ידע שהוא נכון. מרוב צער, רבי יוחנן היה קורע את בגדיו, דעתו נטרפה עליו וחכמים בקשו רחמים כדי שיפטר (בבא מציעא פד, א).

רבי יוחנן ובעלי תשובה

כמה מהמימרות של רבי יוחנן מקבלות זוית ראיה חדשה לאור המתח בינו ובין ריש לקיש. אחת המימרות המפורסמות על תשובה היא מימרתו של רבי אבהו "במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים". רבי יוחנן חולק על רבי אבהו וסובר שמעלתו של הצדיק הגמור גדולה יותר מבעל התשובה. השכר המוזכר בנביאים הוא לבעלי תשובה, אך לעומת זאת, לא ניתן לשער את מעלתו של הצדיק הגמור 'עין לא ראתה אלוקים זולתך' (ברכות לד, ב).

כמו היחס בינו ובין תלמידו-חברו, רבי יוחנן סובר שעם כל גדולתו של בעל התשובה, העוונות שעשה בעבר עדיין משאירות חותם ולכן הצדיק הגמור עדיף. ראוי להזכיר את ההקבלה המילולית המעניינת סביב העין. מידתו של יוסף הצדיק היא 'בן פורת עלי עין' והשכר של הצדיק 'עין לא ראתה…'.

גישה זו ממשיכה בביאור המקום אליה ניתן להגיע בתשובה. הגמרא אומרת שגדולה תשובה שמגיעה עד כיסא הכבוד, כלומר, התשובה כל כך גדולה עד שבעל התשובה דבק בקב" ה לגמרי. רבי יוחנן חולק וסובר שאומנם תשובה גדולה, אך אינה יוצרת דבקות מוחלטת עם ה'. היא מגיעה עד כיסא הכבוד, אבל עד ולא עד בכלל. הגמרא מקשה שלכאורה יש סתירה בדברי רבי יוחנן, מצד אחד תשובה לא  מגיעה ממש עד כיסא הכבוד, אך לעומת זאת, תשובה עוקרת לאו מהתורה. אם אדם גרש את אשתו והיא התחתנה עם מישהו אחר ואז התאלמנה או התגרשה, אסור לה להתחתן שוב עם בעלה הראשון. היחס בין הקב"ה ועם ישראל נמשל כיחס בין איש ואישה כשההליכה אחרי העבודה זרה נמשלת לגירושין ועבודה זרה. לפי זה, הקב"ה לא יכול להחזיר את עם ישראל, אך בכל זאת מבטיח שיחזיר את העם! מכאן, שתשובה עוקרת לאו מהתורה ובוודאי שהתשובה מגיעה עד כיסא הכבוד. הגמרא עונה שיש הבדל בין תשובה של אדם יחיד לתשובה של ציבור. כאשר הציבור חוזרים בתשובה כציבור, תשובתם מגיעה עד כיסא הכבוד. אולם, לשיטת רבי יוחנן, תשובה של אדם יחיד לא יכולה לעשות שינוי מהותי כל כך אלא רק כמותי, בעל התשובה נכנס תחת כנפי השכינה, אך לא הופך לצדיק גמור.

ריש לקיש, כבעל תשובה, מבין שיש מקום בו התשובה הופכת לגמרי את האדם ואף מאירה באור חיובי את עברו כפושע. לפי ריש לקיש, מי ששב בתשובה מיראה, זדונות נעשים לו כשגגות. כלומר, חומרת העבירות מהעבר פוחתת, אך הן עדיין מותירות רושם. לעומת זאת, מי ששב בתשובה מאהבה, זדונות נעשים לו כזכויות שנאמר 'ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם יחיה'. לא רק שעבירות העבר נעלמות, אלא הן מחיות ותורמות לצדקתו של בעל התשובה! (יומא פו, ב).

זו אולי כוונת הדו שיח בין רבי יוחנן וריש לקיש כשנחלקו מתי סכינים מקבלים טומאה. ריש לקיש שואל מה הועילה תשובתו הרי קודם היה רב לשודדים ואף עכשיו הוא רב, לחכמים. ריש לקיש הוא תלמיד חכם גדול שמבין את ההבדל המהותי בין להיות שודד ובין להיות תלמיד חכם. כיצד אם כן הוא יכול להשוות בין הכינוי 'רב' שהוצמד לו כראש השודדים לבין הכינוי 'רב' שיש לו עכשיו?! האם התשובה שקיבל מרבי יוחנן, שהרויח בכך שנכנס תחת כנפי השכינה לא ברורה לו מראש?

אלא, הויכוח הוא מהותי, על מקומו של בעל התשובה. רבי יוחנן סובר שהשינוי שריש לקיש עשה כאדם יחיד, הוא כמותי. העבר של השודד עדיין נשאר בו. ריש לקיש תמה על גישתו של רבי יוחנן שלא רואה הבדל מהותי בין מקומו הנוכחי של בעל התשובה ובין עברו. אם העבר לא מקבל משמעות חדשה אחרי החזרה בתשובה, מה מועילה התשובה?

כבעל תשובה, ריש לקיש יודע שכוחות העזות והנחישות אותם פיתח כשודד, הם אלה שנעשים לו כזכויות בלימוד בבית המדרש. בזכות עברו כראש השודדים יש בו את יכולת השקדנות העצומה והיכולת להילחם על האמת, גם אם המשמעות היא לומר דברים שלא נוחים לאוזני הנשיא או להקשות עשרים וארבע קושיות על כל מימרא של רבו-חברו. רבי יוחנן מכיר בכך רק לאחר שריש לקיש נפטר. כחברותא חדשה, רבי יוחנן משודך לרבי אלעזר בן פדת, אמורא ששמועותיו מבוררות ואף מכונה כ'מרא דארעא ישראל' - אדון של ארץ ישראל (יומא ט, ב). רבי אלעזר הוא דמות מהסוג של צדיק מלידה, הוא כהן, למד בצעירותו אצל רב ובגלל עניותו הרבה הקב"ה אף מציע לו לברוא את העולם מחדש, אולי יוולד במזל אחר ויהיה עשיר. אולם לרבי אלעזר אין את העזות שריש לקיש פיתח כשודד. הוא מסייע לדברי רבי יוחנן ולא נלחם עד שההלכה מתבררת.

אולי החיסרון של ריש לקיש מברר לרבי יוחנן את מעלתו של בעל התשובה. הוא קורע את בגדיו כצער על תפיסתו הישנה של ריש לקיש ודעתו מיטרפת, הוא מבין שתפיסתו את היחס בין צדיק לבעל תשובה צריכה תיקון.

את המחלוקת בין רבי יוחנן וריש לקיש ניתן לסכם בשאלה אחת, האם עברו של בעל התשובה מעיב על צדקתו  או שדווקא נותן לו יכולות שאין לצדיק מעיקרו. מחלוקת זו שלובה בעבר האישי של כל אחד מחכמים אלו.

היחס לפושעים

בעוד רבי יוחנן רואה בבעלי תשובה  בעין פחות חיובית מראייתו של ריש לקיש, הרי שלגבי פושעים ריש לקיש מציג גישה דואלית ואילו רבי יוחנן מסנגר על עוברי עבירות.

את הפסוק בשיר השירים 'כפלח הרימון רקתך' דורש ריש לקיש על פושעי ישראל ואומר שאפילו ריקנים שבישראל מלאים מצוות כרימון (סנהדרין לז, א). ריש לקיש מכיר את הפושעים מקרוב ויודע שגם לאדם שנראה ריקן ממצוות יש הרבה מעשים טובים.

לעומת המעשים הטובים שריש לקיש מוצא בריקנים,  תכונתו הבלתי מתפשרת של לא עושה הנחות למי שיש בידיו עבירות. כשם שריש לקיש עזב לגמרי את כל עולם הפשע ושקע בעולמה של תורה יומם ולילה, כך הוא דורש מאחרים. לשיטתו, השאול (גיהינום) פתוח למי שמשייר אפילו חוק אחד מהתורה שנאמר 'לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חוק'. כך גם לעתיד לבוא רק אחד מעיר ושניים ממשפחה יגאלו וכמאמר ירמיה הנביא 'כי אנכי בעלתי בכם ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה'. אין פשרות לפני הקב"ה ורק אלו שאין בהם עוונות נגאלים (סנהדרין קיא, א).

רבי יוחנן אומר שדיבורים אלו על עם ישראל לא נוחים לקב"ה. אלא אפילו מי שלא קיים אלא רק חוק אחד ניצול מגיהינום. רבי יוחנן כשיטתו מחשיב מאוד מצוות גם באדם שיש בו עבירות. כך אמר גם לריש לקיש, הוא עבר אומנם על עבירות ורושמן עדיין ניכר, אך הוא עשה גם מצוות רבות ונכנס תחת כנפי השכינה וזה ודאי מעלה גדולה מאוד. לעתיד לבוא, סובר רבי יוחנן, הקב"ה לא מלקט רק את הצדיקים מתוך העיר אלא צדיק אחד יכול להציל עיר שלמה ושניים יכולים להציל משפחה גדולה. גם כאן, רבי יוחנן לשיטתו בתפיסת הצדיק. לשיטתו לא ניתן לשער את שכר הצדיק, 'עין לא ראתה…' ולכן הוא מציל עיר שלמה!

כתוספת ביאור למעלת הצדיק ניזכר בדבריו של רבי יוחנן על תשובה של ציבור. תשובה כזו יכולה לדחות אפילו לאו שבתורה. הצדיק הוא אדם כללי, הוא מלמד תורה לרבים או יושב על שערי טבילה כדי לזכות אחרים. צדיק שכל עניינו הוא הציבור, יכול להציל עיר שלמה.