ויקהל

בפרשתינו עם ישראל מביאים נדבותיהם לצורך בניית המשכן: "וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ: וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַה' "...

רבינו בחיי כותב על כך: "הכתוב הזה יורה זריזותם של ישראל כי הביאו הנדבה בזריזות ובחריצות, והנשים קדמו... כי לשון 'על הנשים' יורה כי הנשים באו שם בתחלה, וכאשר באו האנשים כבר מצאו שם הנשים... וזאת מעלה גדולה בנשים כי במעשה העגל לא רצו לתת תכשיטיהן... אבל עתה בענין המצוה בנדבת המשכן רצו לתת תכשיטי הזהב שלהן בחפץ גדול, עם היות ענין טבעי בנשים להשתעשע ולשמוח בתכשיטיהן, והם הם עקר שמחתן וחמדתן".

על כך מביא רבינו בחיי את דברי הפרקי ר' אליעזר (פמ"ה): "נָתַן לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכָרָן בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהֵן מְשַׁמְּרוֹת רָאשֵׁי חֳדָשִׁים יוֹתֵר מִן הָאֲנָשִׁים[1]. וְנָתַן לָהֶם שָׂכָר לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁהֵן עֲתִידוֹת לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמוֹ רָאשֵׁי חֳדָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קג, ה) הַמַּשְׂבִּיעַ בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי".

דברים אלו צריכים ביאור, למה השכר לנשים על כך שלא חטאו בעגל הוא שהן משמרות את ראש חודש?

נראה לבאר זאת על פי מה שכתוב לאחר חטא העגל "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב". במעמד הר סיני עם ישראל התעטרו בתכשיטים נאים. אך לאחר מכן עם ישראל נתנו מנזמיהם לצורך יצירת העגל. משום כך לאחר שמשה הוכיחם, הם התביישו בתכשיטיהם והורידום. לעומת זאת הנשים אשר לא נתנו מתכשיטיהן זכו להתחדש בכל חודש ולהתנאות בתכשיטיהן לבעליהן, ולשבוע ממעלת העדי הטוב שלהן: "תדע לך שבכל חודש וחודש האשה מתחדשת וטובלת וחוזרת לבעלה והיא חביבה עליו כיום החופה כשם שהלבנה מתחדשת בכל ר"ח והכל מתאוין לראותה כך האשה כשהיא מתחדשת בכל חודש בעלה מתאוה אליה וחביבה לו כאשה חדשה כלומר ולכך הוי ר"ח יום טוב של נשים" (אור זרוע ח"ב, הלכות ראש חודש, סימן תנד)

אך יש להבין מה הפירוש לכך שהנשים עתידות להתחדש בעתיד כמו ראשי חודשים?

השל"ה (שער האותיות, אות הקו"ף- קדושה, לט) כותב בענין ברכת הלבנה: "מטעם זה מתרחקים הנשים ממצוה זו, אף על פי שמקיימין הרבה מצות עשה שהזמן גרמא... מפני שפגם הלבנה גרמה האשה הראשונה, דהיינו חטא חוה, ומתרחקים מפני הבושה. אף על פי שמצאו להם תיקון אחר כך, שנתקנו בעגל, שלא חטאו ולא שמעו להנחש הקדמון, שהוא השטן הוא היצר הרע, ועל כן ניתן ראש חודש להנשים, שיהו משמרות אותו יותר מהאנשים, וכדאיתא בפרקי רבי אליעזר (פרק מ"ה), והובא בטור אורח חיים סימן תי"ז. מכל מקום, האשה היא סיבה ראשונה שבא המסית לעולם, ואחר כך החזיקו אותו האנשים בעגל, ועדיין לא נטהרנו, ולפעמים פגום ולפעמים מלא".

יש להבין מהיכן לומדים שחוה גרמה לפגימת הלבנה? ולמה חטא העגל הוא תיקון לפגם הלבנה?

על מנת להבין את הענין, נזכיר דברים שכתבנו במאמר על פגימת הלבנה. הגמרא במסכת חולין (ס ע"ב) אומרת:

רבי שמעון בן פזי רמי, כתיב: ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים וכתיב: את המאור הגדול ואת המאור הקטן! אמרה ירח לפני הקדוש ברוך הוא: רבש"ע, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך!... חזייה דלא קא מיתבא דעתה, אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח! והיינו דאמר ר"ש בן לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו לה' - אמר הקדוש ברוך הוא: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח.

השמש רומזת לאורו הגדול של ה', והלבנה רומזת לאדם הראשון שקיבל מאורו של ה'. כמו כן הלבנה רומזת לעם ישראל במעמד הר סיני כאשר היו במדרגת אדם הראשון לפני החטא. האדם הראשון וכן עם ישראל היו אז עם אור גדול והכרה ברורה במציאות ה'. אך מצב זה אינו יכול להמשך באופן קבוע. "שני מלכים אינם יכולים לשמש בכתר אחד".

האדם אינו מלאך, ולא יכול להיות שיהיה לו אור גדול כל כך בדומה לאורו של ה'. האדם צריך לעבוד על מנת לקבל את שכרו לפי מדרגתו, וכך גם עם ישראל צריכים לעמול על מנת לזכות לשכרם ולקבל מאורו של ה'. לשם כך הם צריכים לדעת להכיר בה' גם בזמני החושך והאפילה. לכן היה מוכרח שהאדם יחטא בעץ הדעת על מנת שתכנס בו זוהמת הנחש, והוא יצטרך לעמול על מנת לקבל שכרו. כך גם עם ישראל היו מוכרחים לחטוא בעגל על מנת לעבוד את ה' מתוך מציאות של חושך והסתר פנים (כמו שהרחבנו בענין זה במאמר "אכן כאדם תמותון").

מי שגרם בעצם לחטאו של האדם היא האשה שפיתתה אותו, וממילא גרמה לפגם הלבנה. אך מצד שני בחטא העגל הנשים לא שיתפו פעולה, ואם כן הן תיקנו במקצת את אותו הפגם. ומה הוא שכרם? "לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמוֹ רָאשֵׁי חֳדָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קג, ה) הַמַּשְׂבִּיעַ בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי".

הפסוק המובא במדרש מופיע במזמור בו דוד אומר "ברכי נפשי את ה' ", ואם כן מדובר כאן על נפשו של האדם. על המילים "המשביע בטוב עדיך" אומר המדרש (מדרש תהלים מזמור קג, אות ח) שמדובר בעדי שניתן לעם ישראל במעמד הר סיני. מדרש דומה מופיע על הפסוק "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב". על פי המדרש אותו עדי הוא בעצם עטרות ובגדים נאים מזיו השכינה, או כלי נשק ששם ה' חקוק בו. על ידי כך עם ישראל היו במעלה גדולה כך שפסקה זוהמת הנחש שבקרבם ומלאך המוות לא יכל לשלוט בהם. לאחר חטא העגל ניטלה מהם אותה מעלה, וזוהמת הנחש חזרה לשלוט בהם (כמו שהרחבנו בזה במאמר על זוהמת הנחש הקדמוני).

כך גם דוד מבקש שהנפש תשבע שוב ממעלת העדי שלה: "והנה כאשר יצאו ממצרים... גם ששבו עד ה' עד קנות העדי האמור שהוא הכלי זיין שבו שם המפורש כמפורש שהוא חירות ממלאך המות, עם כל זה לא היה רק [=אלא] שנטו אל בחינת הטוב הכרעת - מה, אך לא שבעו בעצם מהטוב, על כן היקל הדבר לשוב אל הבחינה האחרת. אך עתה אמר דוד הנה לעתיד לא יהיה כך, כי הוא יתברך ישביע את העדי אשר יהיה אז לנו בבטל הזוהמא מבחינת הטוב, ועל ידי כן שישביענו יתברך מבחינת הטוב נהיה בטוחים מהחיים הנצחיים, וזהו אומרו המשביע בטוב עדייך הוא מבחינת הטוב שלא תהיה בלבד הטיה - מה אל הטוב, כי אם שובע גדול מהטוב באופן שיבוטל במעוטו הרע. ומאליך תתחדש על ידי כן כנשר נעורייכי... אל מה שהיתה נפש אדם קודם שיחטא" (אלשיך תהלים קג, ה).

אולי כוונת המדרש בשכרן של הנשים לעתיד לבוא שבזכות צדיקותן ישנו תיקון מועט לחטא העגל. בזכותן בעתיד עם ישראל יזכו להתחדש ולחזור למעלת העדי אשר הוא זיו שכינתו של ה', להגיע שוב למעלת הנעורים ואהבת הכלולות עם ה' כאשר היה לפני החטא.

____________________

[1] על פי דברי הפרקי דרבי אליעזר בטושו"ע או"ח סי' תיז מוזכר מנהג הנשים שלא לעשות מלאכה בראש חודש.