שבועות

מורגל בפי כל לציין את חג השבועות כחג מתן תורה וכמו שאנו אומרים בתפילה "זמן מתן תורתנו". אך האם באמת הדבר כך? האם בחג שבועות קיבלנו את התורה?[1] לכאורה התשובה היא שכלל וכלל לא. את התורה לא קיבלנו בחג שבועות אלא רק ביום כיפור כאשר משה הוריד את הלוחות השניים. כך על דברי המשנה (תענית פ"ד מ"ח): "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום שמחת לבו, ביום חתנתו - זה מתן תורה, וביום שמחת לבו - זה בנין בית המקדש" פירש רש"י (תענית כו ע"ב): "זה מתן תורה - יום הכפורים, שניתנו בו לוחות האחרונות".

גם בהגדה של פסח אנו אומרים: "אִלוּ קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה דַּיֵינוּ". לפי ההבנה הרגילה, שהתורה ניתנה בחג שבועות, מה בעצם המשמעות לכך שה' קרבנו להר סיני אם הוא לא היה נותן לנו את התורה? בנוסף יש לזכור שהלוחות הראשונים שהתגלו במעמד הר סיני, נשתברו בי"ז בתמוז, ומה אם כן נשאר לנו מחג שבועות? איזה תורה קיבלנו שם שנשארה לנו?

אם נתבונן במקורות נראה שבחג השבועות התרחש דבר מעט שונה. בחג השבועות התרחש "מעמד הר סיני". מה משמעותו של מעמד הר סיני? ומה נשאר לנו ממנו?

הבה נתבונן בפסוקי התורה בפרשת יתרו (יט, טז- כ, יח):

וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה: וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר: וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד: וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל... וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר: אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ... וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק: וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ: וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים:

מהפסוקים מתברר שעיקר המטרה של מעמד הר סיני הייתה להשאיר בעם ישראל רושם. המעמד היה גדול, עוצמתי, ומרשים כל כך עד שנשאר חרוט בלבבם של עם ישראל במשך הדורות לזכור את משמעותה של התורה ונותנה. הגמרא (שבת קמו ע"א) אומרת שבמעמד הר סיני פסקה זוהמתם של ישראל שהשאיר בהם הנחש. עם ישראל התעלו למדרגה מאוד גבוהה, אשר נתנה להם את האפשרות אח"כ ללמוד את התורה ברצון ובחשק רב.

כך גם אומרת התורה בפרשת ואתחנן (דברים ד, ט-י):

רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ: יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן:

הגמרא מביאה ברייתא על כך: "והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב- מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע". כלומר, כמו שבמעמד הר סיני קיבלנו את התורה באימה וביראה, כך עלינו ללמדה בצורה כזאת.

זאת היא בעצם משמעותו של יום גדול זה, יום מעמד הר סיני. נראה שגם מה שאנו קוראים לו "זמן מתן תורתנו" פירושו שביום זה התחדשה בעם ישראל האפשרות לקבל את התורה. ביום זה ניתן לנו הרושם הראשוני שאיפשר את כתיבת התורה על לוח ליבנו וממילא הוא יום נתינת התורה.

סגולתו של אותו מעמד מיוחד נשארת לנו לדורות ועלינו לזכור את משמעותו הגדולה, וכמו שאמר רב יוסף "אי לא האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא" (פסחים סח ע"ב) (כלומר, אם לא היה יום זה של חג שבועות אשר גרם לי לגדול בתורה, יש עוד הרבה יוסף בשוק ומה ההבדל ביני לבינם).

"בזה המועד ישים אל לבו לשמור ולעשות היינו לזכור ולחדש החקים האלה, באשר אז זמן מתן תורתנו ומסוגל בזה היום שניתן בתחלה גם לדורות להתבונן בהם ולקבלם עליו להגות בהם, כמש"כ הרשב"א בשו"ת סימן תי"ג דכל יום מימי הבריאה פועל יותר בדבר שנתחדש בו יותר משאר ימים, כך זה היום עשה ה' להיות מסוגל לתורה. והיינו דמצלינן זמן מתן תורתנו" (העמק דבר, דברים טז, יב)

___________________________

[1] עי' מג"א ריש סי' תצ"ד שהתורה ניתנה בכלל בז' סיון ולא בו' סיון והביא תירוץ הרמ"ע מפאנו בספרו עשרה מאמרות שהתורה ניתנה ביו"ט שני של גלויות. ובתורה תמימה (שמות פרק כד הערה לו) תירץ: "הלא אין אנו אומרים יום מתן תורתנו, אלא זמן מתן תורתנו, ובאמת מיום ההגבלה הותחלה הנתינה... והתורה נתנה בז', לכן אומרים זמן ולא יום משום דהיום אינו מצומצם". בכל אופן אנו באנו להקשות על עצם הקביעה שהתורה ניתנה בזמן זה.

אחד האירועים המיוחדים והמרכזיים בתולדות עם ישראל הוא מעמד הר סיני. במספר מקומות עם ישראל נמשל לכלתו של ה'. מעמד הר סיני הוא כביכול החתונה של עם ישראל עם ה'.

גם בחתונות שלנו ישנם רמזים למעמד הר סיני: הגמרא במסכת ברכות אומרת שמי שמשמח חתן וכלה "זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות, שנאמר: ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקל שופר וגו' ויהי קול השפר וגו' והאלהים יעננו בקול". כמו כן, מנהג האשכנזים שהורי החתן והכלה מלווים אותם לחופתם עם נרות דולקים וזה רמז למתן תורה שנאמר "ויהי קולות וברקים" (תשב"ץ קטן סימן תסה). ובתשב"ץ קטן (שם) הביא הרבה הקבלות בין מנהגי החופה למעמד הר סיני וסיים: "נקוט האי כללא בידך כל המנהגים של חתן ושל כלה אנו למדין ממתן תורה שה' היה מראה עצמו כחתן נגד כלה שהם ישראל".

ובמדרש (שמות רבה מ, ו) מופיע: "שני לוחות העדות, מהו שני לוחות? כנגד שמים וארץ, כנגד חתן וכלה, כנגד שני שושבינין, כנגד העולם הזה והעוה"ב". כמו כן מצינו שאדם השרוי בלא אשה שרוי בלא תורה (יבמות סב ע"ב). ורמז נוסף הקושר את עניין החתונה למעמד הר סיני הוא אצל רבקה, שהעבד שם "שני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם" (בראשית כד, כב) ופירש רש"י: "ושני צמידים - רמז לשני לוחות מצומדות: עשרה זהב משקלם - רמז לעשרת הדברות שבהן".

ויש להבין מה הקשר בין חתונת איש ואשה למעמד הר סיני? מה הקשר בין הלוחות לשמים וארץ ולחתן וכלה? למה אדם השרוי בלא אשה שרוי בלא תורה? ומה הקשר בין שני הצמידים של רבקה לשני לוחות הברית?

נראה לבאר את העניין ע"פ מה שכתוב במדרש:

"כשברא הקדוש ברוך הוא את העולם גזר ואמר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם כשבקש ליתן התורה בטל גזירה ראשונה ואמר התחתונים יעלו לעליונים והעליונים ירדו לתחתונים ואני המתחיל שנאמר (שמות יט) וירד ה' על הר סיני וכתיב (שם כד) ואל משה אמר עלה אל ה', הרי כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ וגו' " (שמות רבה יב, ג).

במעמד הר סיני הייתה השראת שכינה, אבל לא סתם השראת שכינה, במעמד זה למדנו איך להשרות שכינה בבתינו ובחיינו. במעמד זה היה בעצם חיבור בין שמים לארץ, חיבור בין הדברים הרוחניים העליונים לדברים הגשמיים. הרעיונות הגדולים של התורה הורשו לרדת לעולם המעשה, ועולם המעשה מעתה יכול להתעלות ולעלות כלפי מעלה.

דבר זה בא לידי ביטוי גם בלוחות הברית:

הלוח הראשון הוא כנגד השמים שהם הדברים הרוחניים, הדברות שבין אדם למקום. הדברות האלו הן בעצם מצוות המעלות את חיינו הגשמיים כלפי מעלה, לחיים של אמונה בה', ושמירת מצוותיו.

הלוח השני הוא כנגד הארץ, הדברים הגשמיים, הדברות שבין אדם לחבירו. דברות אלו הן הורדה של הרעיונות הגדולים לעולמנו, לחברתינו ולסובב אותנו.

על הפסוק "יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ" (שיר השירים ה, יד) אומר המדרש (שיר השירים רבה ה, יד): "אלו לוחות הברית, שנאמר (שמות לב) 'והלוחות מעשה אלהים המה'. גלילי זהב- אלו דברי תורה שנאמר (תהלים יט) 'הנחמדים מזהב ומפז' ".

מה הם בעצם אותם ידים כביכול של ה'? ניתן ללמוד זאת מהגמרא במסכת כתובות (ה ע"א): "דרש בר קפרא: גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ, דאילו במעשה שמים וארץ - כתיב: אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, ואילו במעשה ידיהם של צדיקים - כתיב: מכון לשבתך פעלת ה' מקדש אדני כוננו ידיך".

כלומר ידי- יד שמאל יסדה ארץ, את הדברים הגשמיים, וימיני טפחה שמים- את הדברים הרוחניים. אך המקדש שהוא מעשה ידיהם של צדיקים הוא גדול יותר כיון שנעשה בשתי ידיים "ידיך"- יד שמאל ויד ימין, כלומר יש בו חיבור בין הצד הגשמי לרוחני ומשום כך הוא גדול יותר!

אם כן, הידיים כביכול של ה' רומזות ללוחות, יד ימין רומזת ללוח הרוחני ויד שמאל ללוח הגשמי. על פי זה מובן הקשר בין הצמידים של רבקה ללוחות הברית. שני צמידים רומזים בעצם לשני הידיים- שמאל וימין ו"עשרה זהב משקלם" זה הוא רמז לדברות ולדברי התורה הנחמדים מזהב מפז רב[1]. העבד בעצם רמז לה שבמעשה החסד שלה היא עשתה את החיבור הזה בין שמים לארץ והיא ראויה להתחתן עם יצחק.

כך גם בחתונה קיימים שני הצדדים. החתן הוא הצד השמימי, הרוחני והשכלי שיודע להעלות את הדברים, לתת להם משמעות ולקדשם. הכלה היא הצד הארצי הרגשי, שיודע להוריד את הדברים לעולם המעשה ולתת להם ביטוי בחיים הרגילים. רק באופן זה התורה מופיעה בשלימותה והשכינה שורה, ולכן אדם השרוי בלא אשה- שרוי בלא תורה.

עם זאת, כל אחד צריך שיהיו לו שני הצדדים ודבר זה מזכירים לו ע"י שני שושבינים אשר גם הם כנגד שמים וארץ, וכדי להזכיר את הדברים ולהחדירם בלבו הם לוקחים אבוקות של אש להזכיר את מתן תורה והחיבור הזה של השראת השכינה.

ניתן להסביר ע"פ זה גם את המנהג לתת את הטבעת באצבע השניה של הכלה. על פי מה שביארנו, כל דיבור הוא כנגד אחת האצבעות. נראה לומר שבמעמד הר סיני ה' קידש אותנו ע"י שתי הדברות הראשונות ששמענו מפי גבורה "אנכי" ו"לא יהיה לך". משמעות דברות אלו שאנו קנויים לה' ואסור לנו לפנות לאלהים אחרים. כך גם בקידושי אשה המקדש אומר "הרי את מקודשת לי" וביארו התוספות (קידושין ב ע"ב ד"ה דאסר לה) שהפירוש הוא שאת מיוחדת לי ואסורה על כל העולם. לכן נתינת הטבעת היא דווקא באצבע שהיא השנייה ביד ימין וכנגד שתי הדברות הראשונות[2].

מדברים אלו אנו צריכים ללמוד על החשיבות הגדולה לחבר בין שמים וארץ, להעלות את המעשים הגשמיים שלנו כלפי מעלה שכל מעשינו יהיו לשם שמים, וכן להוריד את הרעיונות הנשגבים לעולם המעשה ולחיים מתוקנים עם סביבתינו ומתוך כך נזכה להשראת שכינה בביתינו.

______________________

[1] ומה שכתב רש"י "לוחות מצומדות" מתבאר בפירושו לפסוקים ביחזקאל המתארים את חמלת ה' על ישראל בעת לידתם (טז, ד-יא): "וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ לֹא כָרַּת שָׁרֵּךְ וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי... וַתֻּשְׁלְכִי אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ בְּיוֹם הֻלֶּדֶת אֹתָךְ: וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִך... וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ... וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה... וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי וָאֶתְּנָה צְמִידִים עַל יָדַיִךְ וְרָבִיד עַל גְּרוֹנֵךְ" ופירש רש"י: "צמידים - חברתים דבור כנגד חברו חמשה כנגד חמשה" כלומר ה' הצמיד וחיבר כל דיבור בלוחות הראשונות לדיבור בלוחות השניות כך שיש הקבלה בין הדברות הרוחניות לגשמיות.

[2] באופן דומה כתב בשו"ת רב פעלים (חלק ב - סוד ישרים סימן א): "ברם צריך ליישב המנהג הזה למה נהגו באצבע הסמוך לגודל... דידוע מ"ש המפרשים בשם השל"ה ז"ל דאצבעות הידים הם כנגד עשרת הדברות, וא"כ... יתחיל למנות עשרת הדברות על אצבעות הידים של הכלה, ותתחיל למנות משמאל לימין, יען כי החתן בעת שמקדש הכלה הוא עומד לפניה... יהיה הסדר כך... וגודל ימנית כנגד לא תרצח, ואצבע ימנית כנגד לא תנאף... שנותן טבעת הקדושין באצבע ימנית הסמוכה לגודל שהיא כנגד לא תנאף, מפני שעל ידי התחברות זו שמתחבר החתן עם הכלה ע"י הקדושין שניהם יהיו שמורים וקדושים בדבור של לא תנאף, שכיון דנשא אשה אינו מנאף, וגם היא לא תנאף, אלא הם מזדווגים בהיתר זע"ז ע"י קדושין אלו שנותן לה שהוא קונה אותה לו לאשה כדת משה וישראל".