ביאור לפיוטי השבת

כתוב בפרשת נשא (במדבר ז, ב-ט) "וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל... וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי יְיָ שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר... וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: קַח מֵאִתָּם וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְנָתַתָּה אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם אִישׁ כְּפִי עֲבֹדָתוֹ: וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הָעֲגָלֹת וְאֶת הַבָּקָר וַיִּתֵּן אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם... וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ" ודורשת הגמרא (ערכין יא ע"א) "אין ישאו אלא לשון שירה, וכן הוא אומר: שאו זמרה ותנו תוף..." לכאורה הדבר תמוה, שכן פשט הכתוב הוא שבני קהת נושאים בכתפם את כלי המקדש, ואין הכוונה לשירה!

שמעתי ביאור לכך מפי הרב מרדכי גרינברג (נשיא ישיבת כרם ביבנה). כלי המקדש רומזים לתורה, והתורה היא שירה. השירה נכתבת אריח ע"ג לבינה כיון שהעומק והנסתר שבה רב על הגלוי וכך גם התורה. התורה היא אמנם עול כבד, אך צריך לשאת אותו בשירה ושמחה, משום שאנו יודעים את מעלתה, ויודעים שיש בה עומק רב. משום כך רגילים לכתוב את השיר בחצאי שורות לרמז שיותר ממה שאנו אומרים כתוב כאן. אולי זה הפירוש לדברי הירושלמי (שקלים פ"ו, ה"א) שהתורה ניתנה באש שחורה ע"ג אש לבנה, שגם הקלף- הגויל הוא חלק מהכתיבה.

כאשר אנו רוצים להתבונן בפיוט, מלבד תוכן השיר ועומקו יש לשים לב למבנה השיר הכולל בעיקר את סוג החריזה של הפיוט, חלקי פסוקים המשובצים כפנינים בתוך השיר, שם המחבר החתום בראשי הבתים או שיר הבנוי לפי סדר הא-ב ועוד.

השתדלנו להביא את הפיוטים בגירסה המדויקת ביותר, וכאשר ישנן מספר גירסאות אפשריות השתדלנו להביאן.

הביאור לשירים התפרסם כמדור בעלון אשכולות בישיבת כרם ביבנה, ולאור התגובות החמות החלטתי לפרסם את הביאור. הרעיון הראשוני לכתיבת ביאורי הפיוטים עלה לי לאחר פטירת סבי ר' אברהם מנחם בן מרדכי דוד ז"ל אשר הרגשתי שממנו קבלתי את האהבה והחיבור המיוחד לשירי השבת. מדור זה הוקדש לזכרו, וכך גם הדברים המובאים כאן מוקדשים לזכרו ולזכר אשתו שושנה בת חנניה שנפטרה במהלך תקופת פרסום העלון.