דברים

פרשת דברים פותחת את ספר דברים, בו משה מדבר אל בני ישראל. בתחילת הפרשה משה פותח ואומר:

ה' אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה: פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת: רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם: וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם... אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם: הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם: וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת: וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם: וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ... וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו: וָאֲצַוֶּה אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן: וַנִּסַּע מֵחֹרֵב וַנֵּלֶךְ אֵת כָּל הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא הַהוּא אֲשֶׁר רְאִיתֶם... רְאֵה נָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת:

משה מתאר כאן דברים שהתרחשו לפני כן בתחילת מסעם של עם ישראל במדבר. אם ננסה להשוות את הדברים למסופר בחומשים הקודמים, נמצא שני סיפורים שמזכירים לנו את דברי משה.

הספור הראשון נמצא בפרשת יתרו:

"...וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים... וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם... וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ... וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים: כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו: וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה: נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ: עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹהִים... וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ... וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת: וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ... וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר: וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל הָעָם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת: וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת אֶת הַדָּבָר הַקָּשֶׁה יְבִיאוּן אֶל מֹשֶׁה וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפּוּטוּ הֵם: וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצוֹ:

סיפור זה מתאים מאוד לדברי משה, הן מבחינת המיקום, בהר חורב, והן בדברי יתרו "כי כבד ממך הדבר לא תוכל עשוהו לבדך" וכן "ונשאו איתך" אשר מתאימים לדברי משה "לא אוכל לבדי שאת אתכם" וכן "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם". כמו כן, משה ממנה שרי אלפים שרי מאות שרי חמישים ושרי עשרות ואת הדבר הקשה מביאים אל משה.

אך אם כן יש להבין, איך משה מייחס את הדברים לעצמו ולא ליתרו שהביא לו את העצה למנות את הדיינים, וכן משה מספר שאמר מעצמו "לא אוכל לבדי שאת אתכם" ולא שיתרו אמר לו זאת.

לעומת זאת בסיפור השני הנמצא בפרשת בהעלותך מסופר:

וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת: וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן בְּמִדְבַּר פָּארָן... וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים... וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה: וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה' וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ: וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ ה': וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר... וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר אַף ה' מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי: הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו: מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה: לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי: וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי: פ וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ: וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ...

כאן משה אומר בעצמו "לא אוכל אנוכי לבדי לשאת את כל העם הזה" אלא שלמעשה, לא ממנים כאן שרי אלפים וכו' אלא שבעים זקנים שהם הסנהדרין. כמו כן אירוע זה מתרחש לאחר שכבר נסעו מהר חורב ואם כן אינו מתאים גם מבחינת המיקום.

ספק זה בכוונת דבריו של משה מופיע כבר במדרש (דברים רבה פרשה א):

ואומר אליכם בעת ההיא וגו'- באיזו עת? ר' יוחנן אמר בעת יתרו. מניין? שכך כתיב (שמות יח) 'כי כבד ממך הדבר לא תוכל עשוהו לבדך', ר' חייא אמר בעת מתאוננים שנאמר (במדבר יא) 'לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה' וגו' (שם במדבר י"א).

הפרשנים נקטו בפשיטות שהמדובר אצלנו הוא ב"עת יתרו" שכן הכתובים יותר מתאימים לסיפור זה. מעתה עלינו ליישב למה אם כן משה מייחס את הדברים לעצמו?

והנה אם נתבונן בהמשך דבריו של משה, נראה שכל עיקר מגמתו של משה היא לזרז את עם ישראל להיכנס לארץ ולקיים בה את התורה והמצוות. משה מספר את הדברים שקרו במהלך מסעותיהם במדבר על מנת לבאר להם למה הם התעכבו במדבר, על מה הם נענשו ומה הם עשו כדי להיכנס לארץ.

כך גם סיפור זה של מינוי הדיינים מופיע לאחר דבריו של משה: "רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ" ומסתיים במילים: "רְאֵה נָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת". הסיפור שמופיע באמצע בעניין מינוי השופטים הוא בהכרח קשור לכניסה לארץ ישראל. משה מתאר ש"בעת ההיא" הוא ראה שאינו יכול לשאת את משא העם והוא מוכרח להעמיד להם שופטים לקראת הכניסה לארץ.

הדברים מבוארים בפירוש הרמב"ן (דברים א, ט): "וטעם 'בעת ההיא', בשבתנו בחורב, אבל הזכיר זה בכאן לומר, הנה קבלנו את התורה והיו עליכם שופטים ושוטרים לשפוט ולהנהיג אתכם, והנה היינו מוכנים ומזומנים לבא בארץ, ונסע מחורב לדגלינו עם שופטינו וזקנינו, ותקרבון אלי כלכם עם חכמיכם וראשיכם ובקשתם מרגלים, ונתקלקל הענין".

לדברי הרמב"ן, מינוי השופטים והשוטרים היה הכנה לכניסה לארץ. דבר זה התבאר בפרשנים במספר דרכים:

התולדות יצחק ביאר שמינוי השופטים נועד לאחד את העם לקראת המלחמה: "והראוי לעם ההולכים למלחמה, שיהיו כלם אגודה אחת בלב אחד כאיש אחד, ולא יהיה ביניהם קטטה לפי שיהיו נוצחים ולא מנוצחים, ואחר שישראל היו הולכים לכבוש ארץ שבעה עממין, היה ראוי שיהיו בשלום ובמישור אלו עם אלו ולא עשו כן, לזה אמר ואומר אליכם בעת ההיא לאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם, איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם ורבכם".

הרש"ר הירש ביאר שמינוי השופטים נועד לחזק את קיום התורה בעם ישראל: " 'בעת ההיא' עמדתם לכבוש את הארץ המיושבת עמים חזקים ומלומדי מלחמה; אך באותה שעה לא אימנתי אתכם בנשק, לא הטלתי עליכם ללמוד תכניות מלחמה וקרבות, לא ציויתי אתכם להכין כלי מלחמה, לא מיניתי לכם שרי צבא ומפקדי מלחמה. כי גם בעת הסמוכה להכנעת עמים וכיבוש ארצות תהא לכם רק משימה אחת - לקיים בנאמנת את תורת ה' במסגרת חוגכם הפנימי. די בקיום התורה כדי לכבוש עולם ומלואו. יתאים נא ישראל לאידיאל של ייעודו האלוהי, ואשר למעמדו המדיני בעולם ישליך את יהבו על ה' ".

לעומת זאת האברבנאל מפרש שמינוי השופטים נועד דווקא בשביל לצאת למלחמה: "לפי שמנוי השופטים ושרי האלפים ושרי המאות הוא מתיחס אל ישוב הארץ מדינה ומדינה ועיר ועיר. והוא גם כן דבר מיוחס למלחמות. אמר שכל כך היתה ירושת הארץ קרובה בעיניו לבא שהוא השתדל מיד למנות עליהם השרים והשופטים אשר יצאו לפניהם ואשר יבאו לפניהם... לפי שבמדבר לא היה צריך כי אם לדון ביניהם וללמדם תורה ומצות והיו כלם מקובצים במחניהם. אבל בהכנסת הארץ תצטרכו שרים רבים עליכם להלחם עם האומות ולכבוש את הערים ולשפוט משפטיכם בארצותיכם ואיך יוכל איש אחד לבדו לשפוט עם רב בדרך ולהדריכם עוד במלחמה, אם לא יפקד עון על העם שרי הצבא אשר יצאו לפניהם ואשר יבאו לפניהם. וזהו אמרו לא אוכל לבדי שאת אתכם, ר"ל לשאת אתכם אל הארץ אשר אנחנו באים שמה... ולזה אמר ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל... הם אנשי המלחמה על דרך מה שאמר הכתוב 'ויקצוף משה על פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות הבאים מצבא המלחמה'. כי צבא וחיל הם שמות נרדפים יאמרו על העם ההולך למלחמה ועליהם אמר אנשי חיל. לפי שלב אנשי המלחמה אין יראת אלהים על פניהם רק רובם ותמיד כל היום יתאוו תאוה לשלול שלל ולבוז בז. צוה עוד שיהיו אנשי אמת שונאי בצע ובסוף אלה הדברים אמר ושפטו את העם בכל עת וגו'. ומלבד המשפט אמר עוד ונשאו אתך ירצה בענין המלחמה שיעזרו בה וישאו עמו ישראל אל הארץ. ובזה רמז להנהגת הדרכים וסדור המלחמה".

ניתן לומר שהפירושים משלימים זה את זה. מינוי השופטים נועד על מנת ליצור אחדות בעם, וכן על מנת לחזק בקרבם את קיום התורה והמצוות, ולצאת למלחמה. דברים אלו מסבירים לנו את הצורך במינוי שבעים הזקנים בזמן שעם ישראל מתאוננים ושואלים "מי יאכילנו בשר?" מצב כזה של ירידה רוחנית וחיפוש אחר תאוות גשמיות אינו מתאים כלל לשלב בו עם ישראל צריכים להיכנס לארץ. לכן נדרש מינוי של שבעים זקנים שיעזרו למשה להחזיר את העם למוטב. נראה אם כן שמשה בדבריו אמנם התכוון לסיפור של יתרו, אך רמז גם לסיפור השני של המתאוננים, אשר בו הושלם מינוי השופטים ע"י מינוי שבעים הזקנים של הסנהדרין אשר השיבו את העם לדרך הישר על מנת שיוכלו להיכנס לארץ[1].

אין ספק שמינוי השופטים היה חשוב מאוד לקראת הכניסה לארץ וכמו שכתב הכלי יקר: "כי ראיתי שבזמן ההוא צורך שעה במינוי הדיינים כי זכות זה יספיק לכם להושיב אתכם על האדמה כמו שנאמר (דברים טז כ) צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ פירש רש"י כדאי הוא מינוי הדיינים הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבם על אדמתם".

נותר לנו אם כן רק לצפות לזמן הגאולה אז יתקיימו הדברים הכתובים בהפטרה: "לָכֵן נְאֻם הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת אֲבִיר יִשְׂרָאֵל הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי: וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ: וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה: צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה".

________________________

[1] באופן דומה כתב בהעמק דבר (דברים א, יב): "ור' חייא סבירא ליה להיפך, דמה שכתוב בפרשת יתרו 'ויבחר משה' וגו', לא היה מיד, אלא כשהגיע לקברות התאוה אז אמר לישראל שני דברים הללו. ולפי דעת ר"ח צריך לפרש ענין 'בעת ההיא' לכאן דמיירי בחורב, וגם להלן כתיב ונסע מחורב, דגם בעת שעמדנו בחורב והיינו ראוים ליכנס בדרך נס, כל המהלך עד שבאנו לקדש ברנע, מ"מ לא הייתם נגררים אחר דעת משה בלי שום חקירה, עד שהגיע שצעקתי אח"כ מנהמת לבי לא אוכל לבדי וגו', ומשמעות בעת ההיא כל המשך שהיו בתור אנשי המעלה להתנהג במעמד נסיי". באופן דומה כתב האברבנאל: "מה שמצאנו בפרשת יתרו שאמר שם וישמע משה לקול חותנו ויעש כל אשר אמר הוא לכבודו שעשה כמו שהוא אמר אבל לא בזמן שאמר ומהסבה שאמר. כי אם בזמן הראוי אליו אחר היות דת ונימוס בה ישפטו המשפטים כמו שכתוב כאן. כי כן תמצא שמה וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו שאין ראוי שנחשוב שאז שלחו ואז הלך אבל התור' סיימה שם כל הספור מעצת יתרו והליכתו עם היות שלא נעשה אז הדבר ונעשה אחר כך ושלחו ימים רבים אחר זה. ופעמים רבות תמצא כזה בספורי התורה שישלים הספור במקום אחר עם היות שלא היה המעשה אז התבאר מזה שמשה לא היה חסר אותה העצה אבל יתרו אכלה פגה ושלא נעשתה בזמן שיתרו אמר. ומשה מעצמו עשאה".