יום שבתון

מחבר השיר 'יום שבתון' הוא ר' יהודה הלוי. כידוע, ריה"ל היה משורר גדול וכמאמר המשורר ר' יהודה אלחריזי: "וְשִׁירֵי הַלֵּוִי ר' יְהוּדָה, לִוְיַת חֵן לְרֹאש הַתְּעוּדָה... וְמִלָיו לֵבָב הַגִיבּוֹרִים יְחִתּוּן, וְלְפָנָיו סָף אָסָף וְאָזְלַת יַד יְדּותוּן, וַיְהִי שִׁיר בְּנֵי קֹרַח, לָטֹרַח, הוּא בָא בְאוֹצַר הַשִׁיר וְשָׁלַל בֵּית נְכֹתֹה, ולָקַח כָּל כְּלֵי חֶמְדָּתוֹ, וְיָצָא וְסָגַר הַשַּׁעַר אַחֲרֵי צֵאתוֹ, וכָֹּל הַיוֹצְאִים בְּעִקְבוֹתָיו, לִלְמוֹד מְלֶאכֶת שִׁירוֹתָיו, לֹא הִשִׁיגוּ אֲבַק מַרְכְּבוֹתָיו, וְכָל הַמְשׁוֹרְרִים יִשְׂאוּ מִדַבְּרוֹתָיו, וְיִשְּׁקוּ מַרְגְּלוֹתָיו... וּבְשִׁירֵי תְפִילוֹתָיו יָכְנִיעַ כָּל לֵב וְיִקְרָעֶנּוּ... וּבְקִינוֹתָיו יַזִּיל עַיִן בְּכִי וְיִבְקָעֶנּוּ, וְאִם יְחַבֵּר אִגֶּרֶת אוֹ מְגִילָּה, תִּמְצָא בה כָּל מְלִיצָה כְּלוּלָה, כְּאִלוּ מִכּוֹכְבֵי רוּם גְּזוּלָה, אוֹ מֵרוּח הַקֹּדֶשׁ אֲצוּלָה..." (תחכמוני, שער ג').

בשיר 'יום שבתון' משתמש המשורר במשחק מילים ודימויים על מנת להמחיש ששבת היא זמן המנוחה ממבול הצרות ומהגלות, ובה מתחדשת התקווה לחיות על מי מנוחות ביום שכולו שבת. שמו של המשורר "יהודה" חתום בראשי הבתים, וכל בית מסתיים בפסוק המתקשר למנוחה בשבת ובמילה 'כח' המבטאת את הכח שמתווסף לאדם בשבת. הבית האחרון חותם במילה 'נח' המסמלת אף היא את המנוחה בשבת.

יוֹם שַׁבָּתוֹן אֵין לִשְׁכֹּחַ,
שהרי זִכְרוֹ כְּרֵיחַ הַנִּיחֹחַ (שאי אפשר לשכוח אותו/ רצוי לפני ה' כריח הקרבנות),
יוֹנָה מָצְאָה בוֹ מָנוֹחַ[1] (כנסת ישראל שנמשלה ליונה מצאה בשבת את מנוחתה),
וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ (לשון הפס' באיוב ג, יז)

הַיּוֹם (שבת) נִכְבָּד לִבְנֵי אֱמוּנִים (עם ישראל –"גוי צדיק שומר אמונים" ולכן),
זְהִירִים לְשָׁמְרוֹ אָבוֹת וּבָנִים ("אתה ובנך ובתך"),
חָקוּק בִּשְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים (בלוחות הברית),
מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ (מה' שיש לו כח רב. לשון הפס' בישעיה מ, כו).

וּבָאוֹ כֻלָּם בִּבְרִית יַחַד (במעמד הר סיני עם ישראל באו בברית עם ה'),
נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע אָמְרוּ כְּאֶחָד (שמות כד, ה-ז),
וּפָתְחוּ וְעָנוּ על הדיבור "אנכי ה' "- ה' אֶחָד (ע"פ ד"ר ב, לא), ובירכו את ה' על נתינת השבת-
בָּרוּךְ הַנּוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ (ברכות השחר ע"פ ישעיה מ, כט):

ה' "דִּבֶּר בְּקָדְשׁוֹ"[2] (דיבר ברוח קדשו) בְּהַר הַמּוֹר (הר המוריה שנתלש והגיע אל הר סיני[3]),
ואמר לעם ישראל: יוֹם הַשְּׁבִיעִי זָכוֹר וְשָׁמוֹר,
וְכל פִּקּוּדָיו (תהלים קיא, ז) יַחַד לִגְמֹר (ואת כל מצוותיו יחד ללמוד/לסיים),
חַזֵּק מָתְנַיִם וְאַמֵּץ כֹּחַ (חזק מותנינו וחזקנו לקיים את המצוות. לשון הפס' בנחום ב, ב).

הָעָם אֲשֶׁר נָע, כַּצֹּאן תָּעָה (עם ישראל שנע ונד ותעה כצאן אובד בגלות),
יִזְכֹּר לְפֹקְדוֹ בְּרִית וּשְׁבוּעָה (ה' יזכור לפקוד אותו בברית ושבועה שנשבע להם-),
לְבַל יַעֲבוֹר בָּם מִקְרֵה רָעָה (שלא יקרה להם מקרה רע, כלומר שלא יכלה אותם[4]),
כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ עַל מֵי נֹחַ (כמו שנשבעת על המבול שלא יהיה שוב וכמו שכתוב בישעיה (נד,ט) "כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ" ועי' שבועות לו ע"א).

יש אומרים שהבתים "ובאו כולם" ו"דבר בקודשו" אינם הבתים המקוריים של השיר, אלא במהלך הגלות הוחלפו מפני דרכי שלום. ואלו שני הבתים המקוריים (לגבי השני הדבר מוטל יותר בספק):

ומתוך הערפל (ההסתר של השכינה. ע"פ דברים ה, ט) האיר אופל (אפילת הגלות),
ועל עב הרים יושבי שפל (והרים על ענן את ישראל שיושבים בשפלות),
ומגדל צרי אראה/ארצה נופל,
אך אנוכי מלאתי כח (ואני רק אתמלא בכח. לשון הפס' במיכה ג, ח).

(ה') דרוך בנעל[5] אויבים וצרים,
וגם המעד קרסולי (עמים-) זרים,
ואז יענו לך עמי בשירים,
א-ל המהלך על כנפי רוח (תהלים קד, ג)

לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁקָל

ריה"ל בספר הכוזרי (ב, עג-עח) קבל על כך שבעקבות הגלות השירים בעברית הוכנסו למשקל הערבי ונפסדו ע"י כך, בין השאר בגלל הפיכת המלעיל והמלרע[6]. כאשר אנו שרים בתפילה יש להקפיד יותר על דקדוק לשוננו ומוטב לעקם את מנגינת השיר בגלל ההטעמה ולא לעקם את המילים. וכך כתב הרב עובדיה יוסף על החזנים המהפכים את המלעיל והמלרע לפי משקל המנגינה:

"וחילופיהם בגולם, כשיר הכסילים, ומהפכים דברי אלהים חיים ומשעבדים את התפלה והקדושות למנגינה החילונית... ומכל שכן בשעת הזכרת השם, ושאר אזכרות שם שמים, שאע"פ שמותר לנגן בהם, מ"מ הדבר ברור מאד שצריך להזהר לאומרו כהוייתו, דהיינו מלרע, ולא להופכו למלעיל בשביל המנגינה. וכ"כ בשו"ת נו"ב קמא שאין ספק שקריאת השם הנכבד צ"ל מלרע, והמחזיק במחלוקת ועומד על דעתו לאומרו מלעיל, הוא עצמו מלרע, וידו על התחתונה... דאטו אנן מן החזנים ניקו ונגמר, והלא זה דרכם כסל למו שמשברים כל מלה לשברי שברים..." (יבי"א ח"ו או"ח סי' ז).

_______________________________

[1] וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ... וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ... (בראשית ח, ח).

[2] אֱלֹהִים דִּבֶּר בְּקָדְשׁוֹ אֶעְלֹזָה אֲחַלְּקָה שְׁכֶם וְעֵמֶק סֻכּוֹת אֲמַדֵּד: (תהלים ס, ח וכן קח, ח).

[3] "וסיני מהיכן בא, אמר ר' יוסי מהר המוריה נתלש, כחלה מעיסה, ממקום שנעקד יצחק אבינו, אמר הקדוש ברוך הוא הואיל ויצחק אביהם נעקד עליו נאה לבניו לקבל עליו את התורה" (מדרש תהלים, מזמור סח).

[4] וזה נקרא 'רעה' כמ"ש "וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם...",ומשה ביקש: "...וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ" ונאמר "וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ".

[5] לשון דריכת ענבים בגת וכמ"ש: פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי וּמֵעַמִּים אֵין אִישׁ אִתִּי וְאֶדְרְכֵם בְּאַפִּי וְאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי וְיֵז נִצְחָם עַל בְּגָדַי וְכָל מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי: (ישעיה סג, ג)

[6] הראשון שהכניס את שירתו למשקלים ערביים הוא דונש בן לברט, ועל כך תקפו אותו תלמידי בר הפלוגתא שלו מנחם בר סרוק מטעמים דומים. ובפירוש קול יהודה כתב על דברי ריה"ל: "ואולם עלובה עיסה שהנחתום מעיד עליה שהיא רעה כי הנה זה ה"ר יהודה הלוי מחבר הספר הוא ראש המשוררים המעולים" אך באמת ריה"ל היה גמיש יותר בשימוש במשקלים ואף יצר משקלים חדשים.