יום שבת קודש הוא

השיר "יום שבת קודש הוא" מדבר על מעלתה של השבת, על שכר שומריה והראיה לקיומה. שמו של המחבר הוא יהונתן וזהותו אינה ידועה (עיין עוד בסיפור שהבאנו בסוף הדברים אודות מחבר השיר). מבנה השיר הוא כך: צלעות א, ב, ג עם חרוז אחד, צלעות ד, ה, ז עם חרוז אחר, והצלע ו' עם חרוז עצמאי (בבית הראשון: הוּא, שׁוֹמְרֵהוּ, זָכְרֵהוּ, לִבּוֹ, בּוֹ, וְיִרְוֶה| לֹוֶה, חוֹבוֹ).

יוֹם שַׁבָּת קוֹדֶשׁ הוּא,

ולכן אַשְׁרֵי הָאִישׁ אשר שׁוֹמְרֵהוּ,

וְעַל הַיַּיִן זָכְרֵהוּ ("זכור את יום השבת לקדשו - זוכרהו על היין" (פסחים קו ע"א)), וְאַל יָשִׂים אֶל לִבּוֹ,

שהַכִּיס רֵק וְאֵין בּוֹ (כסף),

אלא יִשְׂמַח וְיִרְוֶה (וישתה)| וְאִם לֹוֶה כסף לצורך שבת,

הַצּוּר (ה') יִפְרַע אֶת חוֹבוֹ ("אמר להם הקב"ה לישראל: בני, לוו עלי וקדשו קדושת היום, והאמינו בי ואני פורע" (ביצה טו ע"ב)).

ויענג השבת ע"י הַבָּשָׂר יַיִן וְדָגִים,

וְאַל יֶחֱסַר בְּתַעֲנוּגִים,

וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה[1] (בשר יין ודגים) לְפָנָיו צָגִים (עומדים),

זֶה יִהְיֶה שְׂכָרוֹ,

על 'אֲשֶׁר חָפֵץ בִּיקָרוֹ'[2] (של שבת),

כמו שקרה ליוֹסֵף "מוקיר שבי (שבתות)" שחָצָה| דָג וּמָצָא,

מַרְגָּלִית בִּבְשָׂרוֹ וע"י כך התעשר (שבת קיט ע"א).

וְאִם שֻׁלְחָן שבת כַּדָת (כראוי) עָרוּךְ,

-וּמַלְאָךְ אֵל יַעֲנֶה בָּרוּךְ (יברך אותו),

זֶה יִהְיֶה זְמַן אָרוּךְ (מצב זה ישאר לזמן ארוֹך -"יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך"), וְאוֹיְבָיו יִהְיוּ כְדוֹמֶן[3] (כאשפה),

וּמַלְאָךְ רַע יַעֲנֶה על כך אָמֵן,

ובְּעַל כָּרְחוֹ| יְסַפֵּר שְׁבָחוֹ של בעל הבית (ע"פ שבת קיט ע"ב),

ואז שְׁמוֹ יַעֲלֶה כְּטוֹב שָׁמֶן (כשמן טוב שריחו מגיע למרחוק[4]).

נָשִׁים נֵרוֹת שבת תַּדְלֵקְנָּה,

וְחֹק נִדּוֹת תַּחֲזֵקְנָּה,

וְהַחַלּוֹת תַּסֵּקְנָּה (בתנור לאחר שהפרישו מהן חלה),

ואז יָגֵן בַּעֲדָן זְכוּתָן,

ביוֹם בֹּא עֵת לֵדָתָן,

וְאִם לֹא עָבְרוּ על דברים אלו| וְנִזְהָרוּ בהם,

אֲזַי קְרוֹבָה לֵדָתָן ("על ג' עבירות נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר" (שבת פ"ב מ"ו) "אדם דמו של עולם היה בשביל שגרמה לו מיתה לפיכך נתחייבה בדם נדה. אדם חלתו של עולם היה בשביל שגרמה לו ליטמא נתחייבה בחלה. אדם נרו של עולם היה בשביל שגרמה לו ליכבה לפיכך נתחייבה בנר" (אבות דרבי נתן):

תְּנוּ שֶׁבַח וְשִׁירָה,

'לָאֵל אֲשֶׁר שַׁבָּת'[5] בָּרָא (אשר ברא את שבת)

וְלָנוּ בוֹ (בשבת) נָתַן תּוֹרָה (במעמד הר סיני שהיה בשבת (שבת פו ע"ב))

קָרָא לְמשֶׁה ואמר לו: מַתָּנָה,

בְּבֵית גְּנָזַי הִיא טְמוּנָה[6],

לְךָ יָאֲתָה (ראויה)| וְקַח אוֹתָהּ,

תְּנָהּ לַעֲדַת מִי מָנָה (לעדת ישראל שנאמר עליהם "מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב" (במדבר כג, י)).

נֶפֶשׁ כִּי (כאשר) נֶאֱנָחָה,

"בָּא שַׁבָּת -בָּא מְנוּחָה"[7],

וכן יש בשבת גִּיל וְשָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה.

ה' בֵּרְכוֹ וְקִדְּשׁוֹ בְּמָן (ברכו- שירד כפול ביום ששי וקדשו- מלרדת וכו'),

מִלְּרֶדֶת בשבת לְעַם לֹא אַלְמָן (לעם ישראל "כִּי לֹא אַלְמָן יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה מֵאֱלֹהָיו מֵה' צְבָאוֹת" (ירמיהו נא, ה)),

וְהַשַּׁבָּת| נֶפֶשׁ מְשִׁיבַת ("משיבת נפש"),

בְּפִיסַת בָּר[8] (במן) אֲשֶׁר ה' טָמָן (מע"ש לשבת).

חֻקּוֹתֶיהָ של שבת בְּ"מָרָה",

נִצְטַוּוּ עם ישראל בְּאַזְהָרָה (שבת פז ע"ב, סנהדרין נו ע"ב),

כַּהֲרָרִים בִּשְׂעָרָה,

תְּלוּיִם הִלְכוֹתֶיהָ של שבת ("הלכות שבת חגיגות והמעילות הרי הם כהררים התלויין בשערה שהן מקרא מועט והלכות מרובות" (חגיגה פ"א מ"ח)).

שׁוֹמְרֵי מִצְוֹתֶיהָ של השבת,

יִנְחָלוּ| לְיוֹם שֶׁכֻּלּוֹ,

שַׁבָּת בְּצִבְאוֹתֶיהָ (לעתיד לבוא כשיהיו כל צבאות ישראל יחד).

זֶּה הָאוֹת אֲשֶׁר שָׂם אֵל,

בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ("בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" (שמות לא, יז))

וּבַשְּׁבִיעִי אֲשֶׁר הוֹאֵל (אשר רצה בו, עשה בו סימן בעולם לשביתת השבת-),

סַמְבַּטְיוֹן הַנָּהָר,

שֶׁבְּכָל יוֹם רָץ וְנִמְהָר,

יוֹכִיחַ| בּוֹ מָנוֹחַ (שהנהר נח ביום שבת),

ודבר זה תָּשִׁיב לְמִין אֲשֶׁר שׁוֹאֵל (ע"פ ב"ר, פרשת בראשית יא, ה).

קוֹלֵי "קוֹלוֹת יֶחְדָּלוּן"[9] (כל קולות ושירי אויבי יפסקו),

בְּעֵת אשר שִׁירַי יִגְדָּלוּן (בזמן ביאת המשיח),

כִּי כַטַּל הֵם (שירי) יִזָּלוּן[10],

וְאַל יַסִּיגוּ גְבוּלִי,

כיון שבְּאוֹרַח שִׁיר נָפַל חֶבְלִי (חלקי),

הִתְקוֹשְׁשׁוּ (חפשו מעשיכם ותראו שאינכם ראויים לכך)| וְאַל תְּשַׁמְּשׁוּ,

בְּנֵזֶר שִׁיר אשר שָׁפְרָה (נאה) רק לִי (פירוש אחר: קולות הנהר סמבטיון יפסקו בשבת כאשר אני משורר, והקולות לא ישיגו גבולי וכאלו אומר להם שיתלקטו ולא ישמשו בעטרת השיר, שבשבת היא נאה רק לי)

הפירושים הנ"ל בבית האחרון הם ע"פ סידור בית יעקב, ומובא שם עוד בשם "החסיד מבעל"ז", שהשיר התגלה לפני שחובר הבית האחרון, ודרשן אלמוני התפאר בכך שהוא מחבר השיר. לרוע מזלו, מחבר השיר נכח באותו מקום ושאל את הדרשן על מה מיוסד השיר, ולא ידע, ואמר המחבר שהוא מיוסד על שמו "יהונתן". ואז חבר את האות ק' להשלים ל"יונתן חזק" ועל זה כתב שמעתה לא ישיגו גבולו ויתעטרו בשירו.

________________

[1] וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף: (שמות כא, יא)

[2] הָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ (אסתר ו כמה פעמים)

[3] נִשְׁמְדוּ בְעֵין דֹּאר הָיוּ דֹמֶן לָאֲדָמָה: (תהלים פג, יא) וכעי"ז בעוד מקומות.

[4] טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ: (קהלת ז, א)

[5] "לא-ל אשר שבת מכל המעשים..."

[6] על פי דברי הגמרא (שבת י ע"ב): "הנותן מתנה לחבירו - צריך להודיעו, שנאמר 'לדעת כי אני ה' מקדשכם'... אמר לו הקב"ה למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל - לך והודיעם".

[7] ע"פ המדרש המובא ברש"י בראשית ב, ב: "מה היה העולם חסר, מנוחה, באת שבת באת מנוחה".

[8] יְהִי פִסַּת בַּר בָּאָרֶץ בְּרֹאשׁ הָרִים יִרְעַׁ כַּלְּבָנוֹן פִּרְיוֹ וְיָצִיצוּ מֵעִיר כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ: (תהלים עב, טז) "יתיב רבן גמליאל וקא דריש: עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, שנאמר יהי פסת בר בארץ" (שבת ל ע"ב) ואולי ע"פ זה יש לפרש שהשבת משיבה את הנפש כיוון שמזכירה לנו את הגאולה ונזכרים "בפיסת בר" שה' טמן לעתיד לבוא.

[9] הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה עוֹד לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַה' הָאָרֶץ: (שמות ט, כט)

[10] יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי... (דברים לב, ב)