1. כתוב בפרשה "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ? עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ!" (שמות כג, ה) על המילים "וחדלת מעזוב לו" התרגום ברוב החומשים הוא "ותתמנע מלמשבק ליה" המילה 'למשבק' פירושה 'לעזוב' ואולי לפי המשך התרגום "משבק תשבק מה דבליבך עלוהי" פירושה מלשון סליחה. אך רש"י כותב: "עזב תעזב עמו - עזיבה זו לשון עזרה... 'מלמשקל ליה'- מליטול משאוי ממנו": מדברי רש"י משמע שגרס בתרגום אונקלוס "מלמשקל ליה" ואכן כך הגירסה בתאג' של יהודי תימן וזה הוא הנוסח המדויק. הגירסה לפנינו היא ככל הנראה שיבוש של המעתיקים שניסו להתאים את לשון אונקלוס לפסוק.

2. את המילים "לא תבשל גדי בחלב אמו" תרגם אונקלוס (כאן ובמקומות האחרים שמוזכר איסור זה) "לא תיכלון בשר בחלב". אונקלוס כנראה רצה למנוע טעות שמא יחשבו שהאיסור הוא רק בבישול וכן רק בגדי ובחלב אמו דווקא ולכן תרגם "לא תאכלו בשר בחלב".

את המילים "שמן המשחה" מתרגם אונקלוס "משח רבותא"- שמן הגדוּלה. המילה "משחה" משמעותה גדולה, והשמן נקרא בעצמו "משח" על שם שמושחים בו אנשים או כלים על מנת לגדלם.

וכך כותב האלשיך (תהלים מה, ח) "כי השמן רמז אל המעלה כמה דאת אמר משח רבותא (עי' אונקלוס שמות ל, שם לה)".

משחה היא מעלה כמו שכתוב "זֹאת מִשְׁחַת אַהֲרֹן וּמִשְׁחַת בָּנָיו מֵאִשֵּׁי יְיָ בְּיוֹם הִקְרִיב אֹתָם לְכַהֵן לַייָ" (ויקרא ז, לה) ופירש הנצי"ב בהעמק דבר : "זאת משחת. גדולת, וכמו שככתב רש"י (יחזקאל כד, יד): 'ממשח'- לשון גודל כמו 'אנשי מדות'- 'גברי דמשחן' עכ"ל, אלא דלשון מדות אינו אלא גודל בקומה, ולשון משיחה משמעו גדול בכל מעלה, והיינו דאיתא בירושלמי יומא פ"א 'אשר יוצק על ראשו שמן המשחה' רבי אמר בנוי בכח בחכמה כו', פי' שמן המשחה משמעו שהוא מגדל בכל פרט, וכענין דכתיב בדוד (שמואל א טז) 'וימשח אותו בקרב אחיו ותצלח רוח ה' אל דוד מהיום ההוא ומעלה' ".

1. כתוב בפרשה: "וְקִדַּשְׁתָּ אֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הוּנַף וַאֲשֶׁר הוּרָם" (שמות כט, כז)

ומתרגם אונקלוס "ותקדיש ית חדיא דארמותא וית שקא דאפרשותא דאתרם ודאתפרש".

המילה "תרומה" בלשון המקרא היא מלשון הרמה, וכמו שאומרת התורה "כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה' " (במדבר יח, יט). הדבר המופרש לה' הוא בעצם מורם ומתקדש.

על ההבדל בין הנפה להרמה כתב רש"י (ויקרא י, טו): " 'תנופה'- מוליך ומביא, 'תרומה'- מעלה ומוריד. ולמה חלקן הכתוב, תרומה בשוק ותנופה בחזה, לא ידענו, ששניהם בהרמה והנפה". אך הרמב"ן ביאר שלא שייך לומר על השוק שהוא הונף כיון שלא הונף לבדו אלא יחד עם החלבים והלחם. לכן השוק נקרא על שם הקטרתו אח"כ לה' ששייך לומר בה לשון הרמה והפרשה לה'. אבל החזה הונף לבדו וע"י כך התקדש וניתן למשה למנה ולכן שייך לומר בו לשון הנפה (וכן ביאר בקצרה הרשב"ם בפסוק שלנו).

נראה שמשום כך תרגם אונקלוס לגבי חזה לשון תנופה- "ארמותא"- מוליך ומביא, מעלה ומוריד. אבל לגבי השוק תרגם "אפרשותא" אף שגם אותו מניפים, כיון שלא שייך לייחד עליו שם תנופה, אלא לשון הפרשה לה'.

2. לגבי בשר איל המילואים והלחם כתוב: "וְזָר לֹא יֹאכַל כִּי קֹדֶשׁ הֵם" ומתרגם אונקלוס "וחילוני לא ייכול ארי קודשא אנון" לעומת זאת לגבי מזבח הקטורת כתוב: "לֹא תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה" ותרגם אונקלוס "לא תסקון עלוהי קטרת בוסמין נוכראין". נראה שבפסוק הראשון המילה "זר" פירושה אדם שאינו בדרגת הקדושה המתאימה ולכן תרגם "חילוני" מלשון חול. אבל לגבי הקטורת פירש רש"י "קטרת זרה - שום קטורת של נדבה. כולן זרות לו חוץ מזו" אם כן אין מדובר בקטורת של חול, אלא קטורת שהיא אחרת, שהיא שונה ממה שכתוב, ועל זה שייך לשון "נוכרי".

כתוב בפרשה (שמות לג, ב-ה) "וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ... כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ: וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ... וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם עַם קְשֵׁה עֹרֶף רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ..."

רש"י פירש את הפסוקים כפשטם: ה' מודיע שלא יעלה בקרב עם ישראל בהשגחה ישירה אלא על ידי מלאך, כי אם הוא עצמו יבוא בקרבם הוא עלול להרבות זעמו עליהם ולכלותם. ובמילים "רגע אחד אעלה בקרבך..." הפירוש הוא: אם אעלה בקרבכם ואתם ממרים בי אזעום עליכם ברגע אחד ואכלה אתכם, לכן עדיף לכם שאשלח מלאך.

אלא שלמרבה ההפתעה אונקלוס תרגם את המילים "כי לא אעלה בקרבך" "ארי לא אסליק שכינתי מבינך" ואת המילים "רגע אחד אעלה בקרבך" "שעה חדא אסליק שכינתי מבינך". אין ספק שתרגום אונקלוס קשה ביותר להבנה.

ההבנה הפשוטה בתרגום אונקלוס היא ש"אעלה" פירושו שיעלה ללמעלה את שכינתו השרויה על עם ישראל ויעזבם, שהרי בכל מקום השראת השכינה נאמרת בלשון הורדה, וא"כ כאילו כתוב "כי לא אעלה מקרבך" כלומר אני לא אסלק את שכינתי מביניכם, שהרי אם אסלק שכינתי ממילא תפגעו ותענשו.

אך האברבנאל מקשה על כך וכותב: "אבל הפירוש הזה מהמתרגם אין ראוי לקבלו. כי אם היתה כוונת השם שלא יסלק מביניהם שכינתו והשגחתו איך יאמר עליו וישמעו העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו. והיא היתה בשורה טובה ולא רעה להתאבל עליה ואין לומר שהתאבלו בעבור שקראם עם קשה עורף. כי כבר קראם קודם זה כן ולא התאבלו. ועוד כי אם היה הדבר כן על מה היו כל תחנוני משה אם אין פניך הולכים אל תעלינו מזה. ילך ה' בקרבנו וגו' ואין ספק שכל זה קרה למתרגם לפי שכיון בלבד להרחיק גשמות ממנו יתברך. והיה אצלו חסרון שיאמר הקדוש ברוך הוא אעלה בקרבך. לכן תרגם העליה ולא חשש על פירוש הפסוקים וישובם".

הפנים יפות ביאר שאמנם ה' ירחיק שכינתו מביניהם אך דווקא בשביל שיוכלו לקבל מאורו לפי מדרגתם הנוכחית. משום כך עצם זה שה' לא יעלה בקרבם הוא בשביל שלא תסתלק שכינתו מביניהם! (וכן בשו"ת בנין עולם, הוספות דרושי תורה, פירש בענין דומה) אך עדיין לכאורה הדברים אינם מתיישבים עם לשון הפסוק.

על פי דברים שאמר הרב רפאל פוזן ז"ל מחבר ספר 'פרשגן' על תרגום אונקלוס, נראה שביאור הדברים כך: בפסוקים אלו יש בשורה טובה לעם ישראל שה' לא יעזוב אותם לגמרי, "לא אעלה [מ]קרבך", ואם כן ה' רוצה לומר שעדיין ישרה שכינתו בתוכם באמצעות מלאך. לאחר שהעם התאבלו, ה' מפרש שזה לטובה דאם לא כן ברגע אחד הוא יסיר שכינתו מהם לגמרי על ידי חטאם- "אעלה [מ]קרבך" וכך הם יענשו בהעדר השגחתו של ה'.