פורים

מגילת אסתר מספרת לנו את סיפורו של נס פורים. המגילה שוזרת בתוכה עניינים רבים הקשורים זה בזה, צרות אשר נהפכו לטובה, ומצב קשה אשר ממנו עם ישראל נושעו. כאשר גומרים לקרוא את המגילה אנו מצפים להבין לשם מה נצרכו פרטי הדברים ואיך הם תרמו למהלך הסיפור. אלא שיש פרק אחד במגילה שלכאורה לא מובן למה הוזכר ומה משמעותו בסיפור המגילה.

בפרק ו' המגילה מספרת על כך שנדדה שנת המלך, ע"י כך המלך נזכר שהוא צריך לגמול טובה למרדכי, וכך כאשר המן מגיע אליו הוא מבקש ממנו לעשות כבוד למרדכי היהודי ולהרכיבו על סוס בבגדי מלכות. בהסתכלות שטחית ופשוטה, דברים אלו לא תרמו כלל למהלך המגילה ולא מובן מה עניינם.

הקושי מתעצם מדברי ר' שמעון בר יוחאי בברייתא (מגילה יט ע"א) הסובר שאדם הקורא מ"בלילה ההוא נדדה שנת המלך" יצא ידי חובתו ומבארת הגמרא (שם) שרשב"י סובר שעניין המגילה הוא "תוקפו של נס". כמו כן אומרת הגמרא שע"י נדידת שנתו של אחשורוש הוא הביא את ספר הזכרונות והתרחש הנס.

ויש להבין איך לדעת רשב"י הרכבת מרדכי על הסוס היא היא הנס של המגילה?

הגמרא אומרת שהמן עשה את עצמו ע"ז (שם). אך במדרש אסתר רבה מופיע: "מה עשה המן? עשה לו צלם מרוקם על בגדיו ועל לבו וכל מי שהיה משתחוה להמן היה משתחוה לע"ז". מכאן משמע לכאורה שלא עשה עצמו ע"ז, אלא היה לו צלם מרוקם על בגדיו ועל לבו!

הגמרא מספרת עוד על כך שמרדכי התגרה בהמן:

"וכל זה איננו שוה לי, אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: בשעה שראה המן את מרדכי יושב בשער המלך אמר כל זה איננו שוה לי כדרב חסדא. דאמר רב חסדא: זה בא בפרוזבולי (מרדכי בא להמן בטענת עושר) וזה בא בפרוזבוטי (והמן בא בטענת עוני, מרדכי טוען שהמן מכר עצמו למרדכי ימים רבים קודם לכן בככרות לחם). אמר רב פפא: וקרו ליה עבדא דמזדבן בטלמי (וקוראים להמן עבד שנמכר בככרות לחם).

לכאורה אינו מובן למה מרדכי עשה זאת וכי הוא מחפש צרות? הרי רק בגלל שהתגרה בהמן הוא כעס "וַיִּמָּלֵא הָמָן חֵמָה: וַיִּבֶז בְּעֵינָיו לִשְׁלֹחַ יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ כִּי הִגִּידוּ לוֹ אֶת עַם מָרְדֳּכָי..."

נראה לבאר כל זה ע"פ המשך הגמרא:

וכל זה איננו שוה לי - מלמד שכל גנזיו של אותו רשע חקוקין על לבו, ובשעה שרואה את מרדכי יושב בשער המלך אמר: כל זה איננו שוה לי.

אוצרותיו של המן היו חקוקים לו עמוק בלב, והמן כל כך התגאה בהם. המן אחז בהשקפת עמלק שהכל במקרה ואין השגחה בעולם, וממילא עושרו מגיע לו בזכות עצמו והוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו. זאת כוונת הגמרא שהמן עשה עצמו ע"ז, שע"י גאותו ומעלתו חשב שהוא מעל כולם וכולם צריכים להשתחוות לו[1]. המן אשר התגאה בעושרו לבש בגדים מאוד מכובדים וכאילו היה מרוקם עליהם צלם של ע"ז, כמו אוצרותיו וגנזיו שהיו חקוקים ורקומים על ליבו[2]. משום כך מרדכי "לא יכרע ולא ישתחוה" מרדכי נלחם בתפיסה של המן ולכן נקרא "איש יהודי"- כדברי הגמרא (מגילה יב ע"ב) "מוכתר בנימוסו היה". מרדכי היה מוכתר בנימוסי הדת שלו[3]. וכן נקרא יהודי "על שום שכפר בעבודה זרה. שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי" (שם יג ע"א).

עכשיו ניתן להבין את משמעות הנס- המן שחפץ בקבלת עוד כבוד גרם במו ידיו למפלתו ע"י שהוצרך לעשות הכל למרדכי וכך התקדש שמו של ה' שמרדכי בטח בו והתברר שהוא האיש אשר "מלכו של עולם" חפץ ביקרו. למרדכי היה חשוב לבזות ולהשפיל את המן עד עפר (ע"פ מגילה טז ע"א), וגאות המן נשבתה[4]. ואיך היא נשבתה? "רוב בניו וקניניו על העץ תלית". המשמעות של תליית המן היא לא ממש בכך שהוא נתלה אלא בכך ש"רוב בניו וקניניו" נתלו שהרי בהם התגאה: "וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עָשְׁרוֹ וְרֹב בָּנָיו... וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי". ברגע שרואים את המן תלוי, ממילא גם "כבוד עושרו" "וקניניו" ו"גנזיו" אשר חקוקים לו על לבו תלויים, וזה מראה על כך שהמאבק הוכרע.

ברגע שהמאבק הוכרע בצד הרוחני, ממילא גם התרחש הנס, וכמו שאמרו חכמיו וזרש אשתו: "אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא תוּכַל לוֹ כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו" (אסתר ו, יג):

"כשיעצנו לו לצלבו לא היינו סבורים שהיה מן המיחדים להקב"ה, אבל עכשו שהוא מזרע היהודים מאותם שנפלו לכבשן האש ונצולו ומאותם שנפלו לגוב אריות, לא תוכל לו" (ילקוט שמעוני אסתר, רמז תתרנח):

וכך גם במישור הגשמי:

"איחרה אסתר לדבר ביום הראשון במשתה היין בעבור שלא ראתה שום אות שחידש השם בעבור תענית ישראל וכאשר עשה ביום השני דבר גדולת מרדכי חזק לבה" (ראב"ע).

אם כן על ידי נס זה ירדה קרנו של המן וכאשר התחיל לנפול לפני מרדכי לא יכל לו ומשלב זה ואילך המשיך הנס והתרוממה קרנו של מרדכי ואיתו גם היהודים: "וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה...וְכָל שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ מְנַשְּׂאִים אֶת הַיְּהוּדִים כִּי נָפַל פַּחַד מָרְדֳּכַי עֲלֵיהֶם: כִּי גָדוֹל מָרְדֳּכַי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ וְשָׁמְעוֹ הוֹלֵךְ בְּכָל הַמְּדִינוֹת כִּי הָאִישׁ מָרְדֳּכַי הוֹלֵךְ וְגָדוֹל"

__________________

[1] בדף י ע"ב אומרת הגמרא: "תחת הנעצוץ - תחת המן הרשע שעשה עצמו עבודה זרה, דכתיב ובכל הנעצוצים ובכל הנהללים" ובמהרש"א שם כתב: "לפי פשוטו גם שם הוא מלשון קוצים וסירים ולא ידענא מהיכא משמע ליה טפי שהוא לשון ע"ז". ולכאורה כוונת הגמרא ממה שכתוב "נהלולים" שהוא מלשון הלול, וכמו שתרגם יונתן "בתי תושבחתא" וכך גם הע"ז מהללים ומשבחים אותה. וזה מתאים בדיוק לדברינו, שהע"ז של המן היתה בכך שרצה שיהללו אותו.

[2] אכן בתחילת מדרש אסתר רבה שם מופיע: " ר' פנחס אמר שני עשירים עמדו בעולם אחד לישראל ואחד לגוים ולא עמד להם ממונם אלא לרעתם... והמן בגוים לקח אוצרות מלכי יהודה וכיון שראה המלך את עשרו ועשרת בניו לפניו שרים עמד וגדלו ורוממו... וצוה המלך שיהו כורעים ומשתחוים לו, מה עשה המן עשה לו צלם מרוקם..."

[3] גירסת הגאונים בגמרא היא "מרדכי מוכתר בנימוס הוה כעדי ורבה בר רב הונא עדיף מיניה" ומבואר בתשובת הגאונים: "רבה בר רב הונא היה קשור בעדי של תורה ושל יראת חטא. והיה חביב ביותר בשביל ענוה שהיתה בו (ע"פ מו"ק כח ע"א) והיה מרדכי בנימוסו קשור לו כתר ועדי בנימוס של דת יהודית וענותנות דרבה בר רב הונא עדיפא ממרדכי" ובפירוש הערוך כתב: " מרדכי מוכתר בנימוס הוה כעדי פי' מצויין בדתי כל התורה היה כעדי שהיה ידוע בדורו וזהיר במצות ורבה בר רב הונא עדיף מיניה בענוותנות דהא אמר רבא ג' מילי בעי מן שמיא חכמתיה דרב הונא וכו' ועותריה דרב חסדא יהבו ליה ענוותנותיה דרבה בר רב הונא לא יהבו ליה" (וכעי"ז בפירוש ר"ח). ורש"י מחק הגירסה וכתב שאין לגרוס זאת. אמנם לכאורה גירסה זו מדויקת יותר. על פי זה מבואר שהשם 'יהודי' רומז לכך שמרדכי היה עניו וירא חטא ובזה מרדכי נאבק בהמן הגאה. ועי' באופן דומה במאמרנו על זוהמת הנחש בפרשת כי תשא שם התבאר עניין אותו "עדי" וכך ביארנו גם במאמר "המשביע בטוב עדיך" על פרשת ויקהל. על פי דברינו שם כאשר נכנסה זוהמת הנחש בעם ישראל, סר מהם אותו עדי של ענוה ויראת חטא. כידוע "נחש הוא סמאל הוא עמלק" (זוהר חדש - תיקונים כרך ב דף פג עמוד ב). ואם כן מבואר שהעדי של מרדכי נועד להלחם בזוהמתו של המן.

[4] על עניין זה פותח השיר "מעוז צור" –"תכון בית תפילתי ושם תודה נזבח – לעת הכין מטבח (טבח) מצר המנבח (עמלק שנובח על האמונה בה') "...