לכה דודי

השיר "לכה דודי" נכתב על ידי ר' שלמה אלקבץ. רבי שלמה היה ממשפחה של מגורשי ספרד, ונולד בסלוניקי שביון, שם למד אצל ר' יוסף טאיטאצק.  בגיל 25 נסע לאדריאנופול שבטורקיה שם פגש את ר' יוסף קארו. באותו פרק זמן כתב את ספרו "מנות הלוי" על מגילת אסתר ואותו נתן כמשלוח מנות לחמיו. כאשר נפרד מקהילתו כדי לעלות לארץ חיבר להם את הספר ברית הלוי על הגדה של פסח ונתנו להם לברית בינו לבינם. בגיל שלושים הגיע לצפת והעמיד תלמידים וביניהם הרמ"ק שנשא את אחותו לאשה. ר' שלמה חיבר כעשרה ספרים אך רבים מהם אבדו.

אין ספק שהשיר שחיבר ר' שלמה- "לכה דודי" הוא אחד השירים המיוחדים ביותר שהתחברו לשבת, עד כדי כך שהוא התקבל בכל תפוצות ישראל ונכנס לנוסח התפילה. בשיר משוקעים לשונות של פסוקים רבים מהפטרות הנחמה בספר ישעיה.

בהפטרת פרשת שופטים מופיע דימוי של עם ישראל כבגדים מפוארים של ירושלים, המעידים על שייכותם והתאמתם אליה: "עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ כִּי לֹא יוֹסִיף יָבֹא בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא" (ישעיה נב, א). וכעניין זה נאמר בהפטרת פרשת עקב: "שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ חַי אָנִי נְאֻם ה' כִּי כֻלָּם כָּעֲדִי תִלְבָּשִׁי וּתְקַשְּׁרִים כַּכַּלָּה" (ישעיה מט, יח). וכך המשורר פונה לירושלים "לבשי בגדי תפארתך-  עמי[1]".

בהפטרת פרשת כי תצא ה' מבטיח שאף שעד עכשיו "הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה" (איכה א, א) ו"כְאִשָּׁה עֲזוּבָה וַעֲצוּבַת רוּחַ" "וְאֵשֶׁת נְעוּרִים כִּי תִמָּאֵס" (ישעיה נד, ו) היא עוד תרחיב את גבולה ותשכח חרפת אלמנותה ולא תתבייש עוד מחטאיה ומהצרות שעברו עליה בגלות: "כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ": אַל תִּירְאִי כִּי לֹא תֵבוֹשִׁי וְאַל תִּכָּלְמִי כִּי לֹא תַחְפִּירִי כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ תִּשְׁכָּחִי וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ לֹא תִזְכְּרִי עוֹד" (ישעיה נד, ג-ד) עניינים אלו מוזכרים בשיר לכה דודי.

כלה נוספת היא השבת אשר עם ישראל הוא בן זוגה[2], ובזכות שמירתה תגיע הגאולה (שבת קיח ע"ב), וכך המשורר מעורר בנו בזמן קבלת שבת ונשמה יתירה את הציפייה והכיסופים לשלימות המוחלטת בבניין ירושלים בזמן הגאולה.

בגמ' (שבת קיט ע"א) מסופר על ר' חנינא שהתעטף בבגדים נאים לפני כניסת שבת ואמר:'בואו ונצא לקראת שבת המלכה'. ורבי ינאי לבש בגדיו ואמר: 'בואי כלה בואי כלה'. וכך היה מנהג מקובלי צפת בתקופת מחבר השיר ר' שלמה אלקבץ לצאת לקראת שבת אל השדה ולקבלה.

השם "שלמה הלוי" חתום בראשי הבתים של השיר.

לְכָה דוֹדִי[3] (ה') לִקְרַאת כַּלָּה (-עם ישראל), וביחד פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה (פירוש אחר: 'דודי'- עם ישראל, 'לקראת כלה'- השבת).

את הדברות שָׁמוֹר וְזָכוֹר בְּדִבּוּר אֶחָד,
הִשְׁמִיעָנוּ[4] אֵל הַמְּיֻחָד (ה' שהוא הא-ל היחיד-),

ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד (זכריה יד, ט),

כדי שיהיה לו/לנו לְשֵׁם וּלְתִפְאֶרֶת ולִתְהִלָּה (דברים כו, יט וירמיה יג, יא):

לִקְרַאת שַׁבָּת לְכוּ וְנֵלְכָה לקראתה לקבלה,

כִּי הִיא מְקוֹר הַבְּרָכָה (ממנה מגיעה הברכה. עי' לקמן)

וכבר מֵרֹאשׁ מִקֶּדֶם היא נְסוּכָה (הומלכה ונעשתה נסיכה, מלשון הכתוב "מֵעוֹלָם נִסַּכְתִּי מֵרֹאשׁ מִקַּדְמֵי אָרֶץ" (משלי ח, כג). ועל זרך הרמז כתבו שהאותיות 'ראש' קודמות בא"ב לאותיות המילה 'שבת'),

ואמנם היא סוֹף מַעֲשֶׂה בראשית, אך היתה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה -לפני כל הבריאה (כמ"ש בב"ר "משל למלך שעשה לו חופה וציירה וכיירה, ומה היתה חסרה כלה שתכנס לתוכה, כך מה היה העולם חסר שבת" כלומר שבת היא תכלית הבריאה וודאי קדמה במחשבה):

מכאן המשורר פונה כלפי ירושלים (עד הבית "בואי בשלום"):

מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ (עמוס ז, יג), עִיר מְלוּכָה,

קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה[5] של הגלות,

רַב לָךְ שֶׁבֶת[6] (די לך לשבת) בְּעֵמֶק הַבָּכָא[7] (בגלות שהיא מקום הבכי),
וְהוּא (ה') יַחְמוֹל עָלַיִךְ חֶמְלָה (נראה שרמז למ"ש ביחזקאל (טז, ד-יג) על עם ישראל כשהיו במצרים "וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ לֹא כָרַּת שָׁרֵּךְ וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ... לֹא חָסָה עָלַיִךְ עַיִן לַעֲשׂוֹת לָךְ אַחַת מֵאֵלֶּה לְחֻמְלָה עָלָיִךְ...וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ... וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ... וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ וָאֲסֻכֵךְ בַּשָּׁמֶן: וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה..." וכך ה' יחמול עלינו חמלה גם בזמן הגאולה העתידה, ובניגוד לזמן החורבן שאז ה' לא חמל על ירושלים וכמו שכתוב במגילת איכה (פ"ב)):

"הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר, קוּמִי שְּׁבִי[8] יְרוּשָׁלִָם הִתְפַּתְּחִי מוֹסְרֵי צַוָּארֵךְ שְׁבִיָּה בַּת צִיּוֹן" (ישעיה נב, ב)

"לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ!", והבגדים הם עַמִּי,
עַל יַד המשיח מזרע דוד בֶּן יִשַּׁי בֵּית הַלַּחְמִי[9],
ה' "קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי, גְּאָלָהּ" (תהילים סט, יט)

"הִתְעוֹרְרִי, הִתְעוֹרְרִי קוּמִי יְרוּשָׁלִַם (מתרדמת הגלות)" (ישעיה נא, יז)

כִּי בָא אוֹרֵךְ (זרח אור ישועתיך) לכן קוּמִי א֫וֹרִי[10] (התמלאי אור!),

עוּרִי עוּרִי שִׁיר דַּבֵּרִי[11] (התעוררי ושירי לה' על הגאולה),

כי כְּבוֹד ה' עָלַיִךְ נִגְלָה ("וְנִגְלָה כְּבוֹד ה' וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי ה' דִּבֵּר" (ישעיה מ, ה))

לֹא תֵבוֹשִׁי וְלֹא תִכָּלְמִי כמו שהיית בגלות (עי' לעיל),

מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי (למה תלכי שחוחה וכפופה) וּמַה תֶּהֱמִי[12] (ולמה תייללי),

הרי בָּךְ יֶחֱסוּ עֲנִיֵּי עַמִּי[13],

"וְנִבְנְתָה העִיר ­ירושלים עַל תִּלָּהּ וְאַרְמוֹן (המקדש) עַל מִשְׁפָּטוֹ יֵשֵׁב" (ירמיה ל, יח)  (ופירש הרד"ק ע"פ תרגום יונתן שירושלים תבנה במקומה, ואמר "על תלה" כי ירושלים גבוהה מכל ארץ ישראל, והתל גבוה).

וְהָיוּ לִמְשִׁסָּה שׁוֹסַיִךְ (והיו לבזיזה בוזזיך כמ"ש: "לָכֵן כָּל אֹכְלַיִךְ יֵאָכֵלוּ וְכָל צָרַיִךְ כֻּלָּם בַּשְּׁבִי יֵלֵכוּ וְהָיוּ שֹׁאסַיִךְ לִמְשִׁסָּה וְכָל בֹּזְזַיִךְ אֶתֵּן לָבַז" (ירמיה ל, טז)),

וְרָחֲקוּ כָּל מְבַלְּעָיִךְ (ויתרחקו כל משחיתיך כמו שכתוב "... כִּי עַתָּה תֵּצְרִי מִיּוֹשֵׁב וְרָחֲקוּ מְבַלְּעָיִךְ" (ישעיה מט, יט)),

יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ,

כִּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה ("כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ" (ישעיה סב, ה) ששון הוא בגלוי ובמעשים חיצוניים בניגוד לשמחה שהיא בלב (ע"פ המלבי"ם)), 

יָמִין וּשְׂמֹאל תִּפְרוֹצִי (תתרחבי לדרום ולצפון),

וְאֶת ה' תַּעֲרִיצִי[14], (ואת ה' תגדלי ותשבחי על כך)

עַל יַד אִישׁ בֶּן פַּרְצִי, (על ידי המשיח מזרע פרץ בן יהודה)

וְנִשְׂמְחָה וְנָגִילָה (כמו שכתוב "וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ זֶה ה' קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ" (ישעיהו כה, ט)).

כאן חוזרים לפנות לשבת ומקבלים את פניה:

 שבת, בֹּאִי בְשָׁלוֹם[15] העֲטֶרֶת של בַּעְלָהּ[16] (-עם ישראל/ה'),

גַּם בְּשִׂמְחָה וּבְצָהֳלָה,

בואי אל תּוֹךְ אֱמוּנֵי[17] (המאמינים) של עַם סְגֻלָּה:

בֹּאִי כַלָּה, בֹּאִי כַלָּה (הכפל מורה על חיבה יתירה (ברוך שאמר)),

(בֹּאִי כַלָּה, שַׁבָּת מַלְכְּתָא).

פניני "לכה דודי":

כִּי הִיא מְקוֹר הַבְּרָכָה- שנאמר "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי". ע"פ הגמ' (שבת קיח- קיט) והמדרשים מי ששומר שבת זוכה לברכה ועושר וא"כ שבת היא מקור הברכה[18]. הדברים מתבארים עוד ע"פ דברי האור החיים (בראשית ב, ג): "ולמה שפירש בזוהר (יתרו פ"ח) כי ביום השבת משתלשל השפע של כל ששת ימי המעשה יכוין על זה אומרו 'ויברך' כי בו צוה ה' את הברכה לחיות העולמות... ונתחכם ה' וברא יום אחד... ובו ביום חוזר ה' ומשפיע נפש לעולם שיעור המקיים עוד ששת ימים וכן על זה הדרך וזולת זה היום היה העולם חרב בגמר ששת ימים וחוזר לתוהו ובוהו... ולזה 'כל המקדש את השבת' פירוש מקיים ושומר קדושתו באמצעות זה ישנו לשבת ומאמצעותו מתקיים העולם... ואין לך שותף גדול מזה (במעשה בראשית)" ולפי זה פירש העץ יוסף: "לקראת שבת לכו ונלכה"- ונקיימנה כראוי,"כי היא מקור הברכה"- ועל ידה מתקיים העולם ואם לא מקיימים אותה אין שבת.

בֹּאִי כַלָּה... שַׁבָּת מַלְכְּתָא- כפי שכבר הזכרנו, הפיוט מבוסס על דברי האמוראים שקיבלו שבת באומרם "בואו ונצא לקראת שבת המלכה" ו"בואי כלה בואי כלה" (שבת קיט ע"א וכעי"ז בב"ק לב ע"א). הכינויים 'כלה' ו'מלכה' ביחס לשבת התבארו בדרכים שונות:

רש"י (בב"ק לב ע"ב) פירש: "בואו ונצא לקראת שבת כלה מלכתא"- "כאדם המקבל פני מלך". וביאר בספר "ברוך שאמר" שהמילה 'מלכתא' בלשון נקבה כיון ששבת היא לשון נקבה, והוסיף שהלשון "בואי כלה" היא מחמת חביבות השבת כמו הכלה שכולם משבחים ומהללים אותה. מילים אלו נאמרו ע"י ר'  ינאי שהיה רגיל לדבר בלשון מליצה.

המהר"ל (חידושי אגדות ב"ק לב ע"א ותפארת ישראל פרק מ') ביאר את המילים "שבת כלה מלכתא" בשני אופנים:

א. מלים אלו רומזות לשלשה מצוות שיש בשבת ורמוזות במילה שב"ת: שביתה ("שבת") שנאמר "אם תשיב משבת רגלך". בגדים ("כלה") שנאמר "וכבדתו" ודרשה הגמ' "שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול" (שבת קיג ע"א). תענוג ("מלכתא"- רמז לשולחן מלכים) שנאמר "וקראת לשבת עונג". וכל מצוה נועדה לחלק אחר באדם: העונג לגוף, המנוחה לנפש, והבגדים לצלמו וכבודו של האדם.

ב. המילה "שבת" מורה על השלמת העולם ע"י שביתה מהבריאה שהייתה בששת ימי המעשה, "כלה"- מצד שיש לה חיבור לה' יתברך כמו שיש לכלה חיבור בבעלה, "מלכתא"- כיון שנבדלת מימי החול ומקבלת קדושה אלוקית וכמו המלך שנבדל משאר העם ונמשח בשמן הקודש. וע"י זה ששבת היא זמן קדוש יש לעולם חיבור בה' וכך הוא נהיה מושלם. והוסיף שבכלה שייכת ברכה ובלא ברכה היא אסורה לבעלה, ולכן כתוב "ויברך א-להים את יום השביעי ויקדש אותו"- הברכה מצד הכלה, והקדושה מצד המלכות (המהר"ל האריך בזה והדברים כאן הם תמצית דבריו בשני המקומות).

כלה ומלכה ביחס לעם ישראל ("כנסת ישראל היא בן זוגך"):

המהר"ל (תפארת ישראל שם) ביאר שהשבת נבדלת מימי החול והיא זמן קדוש וכך גם ישראל מובדלים מהגויים שהם חול והם עצמם קודש, ולכן השבת ראויה דווקא לישראל והם מתחברים ומזדווגים אליה ומשום כך גוי ששבת חייב מיתה (וע"ש עוד שהאריך בהבנת הגמרא והמדרשים לפי הפירושים הנ"ל). 

המהרש"א  (ב"ק שם) ביאר שלפני כניסת שבת היא ככלה הנכנסת לחופה וכשנכנסת שבת כשמתקדש היום נעשית כנשואה לישראל שהם בני מלכים, ולכן נקראת מלכה (בספר ברוך שאמר כתב שר' חנינא ור' ינאי נחלקו האם זמן תוספת שבת הוא מדאורייתא ונקראת כבר מלכה או שהוא רק מדרבנן ונקראת עדיין כלה).

ובעולת ראייה כתב שלפני שבת נקראת כלה כיון שמגיעה מהעליונים ויש לה אור של לימוד תורה ועדיין אינו שייך לנו ואיננו משיגים אותו עד שבת, ומיד כשנכנסת שבת היא מלכה מצד העם שמקבלים את אורה.

מקורות והערות:

[1] בספר עיוני הפטרה של הרב ריבלין (עמ' 469) כתב שיש טעות נפוצה לחשוב ש"עמי" זו פנייה לעם ישראל, אך לא ייתכן לומר כך כי 'עם' הוא לשון זכר, אלא זה המשך של הבית הקודם הפונה לירושלים. וע"ש במה שביאר בעניין זה. ובספר ברוך שאמר (לר' ברוך עפשטיין בנו של ר' יחיאל מיכל עפשטיין מחבר הספר ערוך השולחן) כתב שלכאורה היה צ"ל "עמך" אך כתב "עמי" כדי להשוות החרוזים כדרך הפייטנים.

[2] "תני ר"ש בן יוחאי אמרה שבת לפני הקב"ה: 'רבש"ע לכולן יש בן זוג (יום ראשון ושני וכן הלאה) ולי אין בן זוג', א"ל הקב"ה: 'כנסת ישראל היא בן זוגך', וכיון שעמדו ישראל לפני הר סיני אמר להם הקב"ה: 'זכרו הדבר שאמרתי לשבת'... היינו דבור זכור את יום השבת לקדשו" (בראשית רבה בראשית יא, ח)

[3] לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה נָלִינָה בַּכְּפָרִים (שיר השירים ז, יב).

[4] "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע" (ר"ה כז ע"א, שבועות כ ע"ב). ועי' בספר ברוך שאמר למה הפך הסדר ל"שמור וזכור".

[5] וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל חֲתָנָיו לֹֽקְחֵי בְנֹתָיו וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּֽי מַשְׁחִית ה' אֶת הָעִיר... (בראשית יט, יד) וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר ... וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַֽהֲפֵכָה בַּֽהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לֽוֹט: (שם, כט)

[6] ה' אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּֽה: (דברים א, ו)

[7] עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ גַּם בְּרָכוֹת יַעְטֶה מוֹרֶה: (תהילים פד, ז)

[8] פעם קראתי מאמר המדגים תופעה מעניינת בתנ"ך, שלפעמים מילה בפסוק יכולה להתפרש פירוש אחד לפי מה שכתוב לפני כן ופירוש אחר לפי ההמשך. וכאן המילה "שבי" לפי הרישא היא ציווי- שבי על כסא! ולפי הסיפא הכוונה לעם שנשבו מירושלים, במקביל ל"שביה בת ציון" ומבקשים שהתנערו מעפר ויקומו.

[9] ...בֶּן מִי אַתָּה הַנָּעַר וַיֹּאמֶר דָּוִד- בֶּן עַבְדְּךָ יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי: (שמואל א' יז, נח)

[10] קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח (ישעיה ס, א). הרשב"א (ברכות  ב ע"א)

 כתב: "אין ביאה בכל מקום גבי שמש זריחה אלא שקיעה... ואע"ג דכתיב קומי אורי כי בא אורך... היינו שקיעה כלומר כי נשקע אורך שהיית משתמשת בו ושוב אינך צריכה לו כי כבוד השם יתעלה עליך יזרח, וכענין שכתוב 'לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם [...והיה לך ה' לאור עולם]' ". וכך פירש האב"ע ופירוש זה הובא גם ברד"ק. אך המלבי"ם חילק שרק לגבי שמש ביאה היא שקיעה כי באה אל מקומה במערב, אבל אור המאיר על דבר נחשב שבא אל מקומו (וכך נראה מתירוצו הראשון של הרשב"א שם שיש הבדל בין שמש לאור). וכך תרגם יונתן "ארי מטא זמן פורקניך" (כי בא זמן ישועתך).

[11] עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר קוּם בָּרָק וּשֲׁבֵה שֶׁבְיְךָ בֶּן אֲבִינֹעַם: (שופטים ה, יב)

[12] מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וּמַה תֶּהֱמִי עָלָי... (תהילים מב, יב ו-מג, ה, ובשינויים קלים ב-מב, ו)

[13] וּמַה יַּעֲנֶה מַלְאֲכֵי גוֹי כִּי ה' יִסַּד צִיּוֹן וּבָהּ יֶחֱסוּ עֲנִיֵּי עַמּוֹ: (ישעיה יד, לב)

[14] ...וְהִקְדִּישׁוּ אֶת קְדוֹשׁ יַעֲקֹב וְאֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַעֲרִיצוּ (שם כט, כג)

[15] ...וְהַאֲכִילֻהוּ לֶחֶם לַחַץ וּמַיִם לַחַץ עַד בֹּאִי בְשָׁלוֹם (מלכים א' כב, כז)

[16] אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ וּכְרָקָב בְּעַצְמוֹתָיו מְבִישָׁה: (משלי יב, ד)

[17] אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל... (שמואל ב' כ, יט)

[18] ובספר ברוך שאמר הסמיך זאת לפס' במשלי (י, כב): "ברכת ה' היא תעשיר" [וכך באמת מפורש בבראשית רבה יא, א] וע"ש מה שכתב עוד בזה.