מנוחה ושמחה

השיר מנוחה ושמחה מיוחס לר' משה בן קלונימוס (הזקן). והזכרנו את תולדותיו בשיר כל מקדש שביעי. השם "משה" חתום בראשי שלושת הבתים הראשונים של השיר. השיר מדבר על עניינה ומעלתה של השבת ושכר שמירתה.

שבת היא יום מְנוּחָה וְשִׂמְחָה[1], והיא אוֹר לַיְּהוּדִים[2] (לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר: (אסתר ח, טז) "אמר רב יהודה: אורה - זו תורה" (מגילה טז, ע"ב). השבת היא אור ליהודים משום שבשבת יש לעסוק בתורה),

יוֹם שַׁבָּתוֹן[3]- יוֹם מַחֲמַדִּים.

שׁוֹמְרָיו וְזוֹכְרָיו של יום השבת (המקיימים "שמור" "וזכור") הֵמָּה מְעִידִים,

כִּי לְשִׁשָּׁה כּל בְּרוּאִים וְעוֹמְדִים (שכל העולם נברא בשישה ימים).

שְׁמֵי שָׁמַיִם אֶרֶץ וְיַמִּים,

כָּל צְבָא מָרוֹם (אשר הם) גְּבוֹהִים וְרָמִים,

תַּנִּין וְאָדָם וְחַיַּת רְאֵמִים (כל אלה נבראו בששה ימים),

כִּי בְּיָהּ ה' צוּר עוֹלָמִים (כי ה' יצר את העולם ע"י שם י-ה[4])

וזה הוּא הדבר אֲשֶׁר ה' דִּבֶּר לְעַם סְגֻלָּתוֹ (כלומר משום כך ה' אמר לעם ישראל[5]),

שָׁמוֹר לְקַדְּשׁוֹ ("שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ")

מִבֹּאוֹ וְעַד צֵאתוֹ (מזמן כניסתו ועד יציאתו),

שַׁבָּת קֹדֶשׁ יוֹם חֶמְדָּתוֹ (של ה'),

כִּי בוֹ שָׁבַת אֵל מִכָּל מְלַאכְתּוֹ[6]:

בְּמִצְוַת שַׁבָּת אֵל יַחֲלִיצָךְ (ע"י שתקיים מצות שבת ה' יתן לך חוזק, לכן)

קוּם (בבוקר) קְרָא אֵלָיו[7] והוא יָחִישׁ לְאַמְּצָךְ (ימהר לחזק אותך).

וכך תתפלל: נִשְׁמַת כָּל חַי וְגַם קדושת נַעֲרִיצָךְ שנאמרת בנוסח אשכנז בתפילת מוסף של שבת,
ואז אֱכוֹל בְּשִׂמְחָה כִּי כְּבָר רָצָךְ[8] (כבר קיבל ה' את תפילתך והתפייס לך):

וכך תאכל: בְּמִשְׁנֶה לֶחֶם ("לחם משנה") וְקִדּוּשׁ רַבָּה (הקידוש של הבוקר),
בְּרוֹב מַטְעַמִּים וְרוּחַ נְדִיבָה[9],

יִזְכּוּ לְרַב טוּב[10] הַמִּתְעַנְּגִים בָּהּ,

בְּבִיאַת גּוֹאֵל, לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא[11]:

פניני שבת הטמונים בשיר:

"שׁוֹמְרָיו וְזוֹכְרָיו הֵמָּה מְעִידִים, כִּי לְשִׁשָּׁה כּל בְּרוּאִים וְעוֹמְדִים"- עניין זה ששמירת השבת היא עדות על מעשה בראשית מובא במכילתא (יתרו, ח): "כתיב [-בלוח הראשון] זכור את יום השבת לקדשו וכנגדו כתיב [-בלוח שני] לא תענה. מגיד הכתוב שכל מי שמחלל את השבת מעיד לפני מי שאמר והיה העולם שלא ברא עולמו לששה ימים ולא נח בשביעי, וכל מי שמשמר את השבת מעיד לפני מי שאמר והיה העולם, שברא עולמו לששה ימים ונח בשביעי, שנאמר 'ואתם עדי נאום ה' ואני א-ל' (ישעיה מג, יב)".

וכן פירש הרמב"ן (שמות כ, ח): "אחר שצוה שנאמין בשם המיוחד יתברך שהוא הנמצא, הוא הבורא... צוה שנעשה בזה סימן וזכרון תמיד להודיע שהוא ברא הכל, והיא מצות השבת שהיא זכר למעשה בראשית".

ובתוס' במסכת חגיגה (ג ע"ב) כתבו: "אמרינן במדרש שלשה מעידין זה על זה...ישראל והקב"ה מעידים על השבת שהוא יום מנוחה. ישראל ושבת על הקב"ה שהוא אחד. הקב"ה ושבת על ישראל שהם יחידים באומות. ועל זה סמכינן לומר אתה אחד במנחה בשבת אף על פי שאינו מדבר מעניינא דיומא דשבת כמו תפלת ערבית ושחרית". וכ"כ הטור או"ח סי' רצב.

"שבת קודש יום חמדתו"- אנו אומרים בתפילה של שבת "חמדת ימים אותו קראת" ונאמרו כמה הסברים לכך:

1. כתוב "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" ובתרגום ירושלמי מתרגם "ויכל"- "וחמיד" מלשון "נכספה וגם כלתה נפשי" (מחזור ויטרי, סידור רש"י ושבלי הלקט. ועי' בב"ח בסי' רפא שהביא לכך מקור ממדרש רבה). "והיינו שכביכול נשא הבריאה חן וחמדה לפניו ביום השבת וכמו שאמרו (ב"ר ט, ד) עולמי עולמי הלואי תהא מעלת חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה הזו... שכל יום השבת נעשה כביכול חמדה לפניו כל בריאת ששת ימי המעשה להיות נזכר לפניו לטובה, וזהו זכר למעשה בראשית" (פרי צדיק, ויצא).

2. פירוש התפילה הוא: ובשביעי רצית בו וקדשתו שיהיה לישראל חמדת ימים -חמדה מכל הימים, אותו קראת קריאת קודש- "ויקדש אותו", והוא זכר למעשה בראשית שה' נח ביום השביעי (מחזור ויטרי וסידור רש"י בשם י"א. ובשה"ל קצת בשינוי).

3. יש לפסק כך: ובשביעי רצית בו וקדשתו לעשותו חמדת ימים -סגולה לימים, אותו קראת זכר למעשה בראשית-"על כן ברך את יום השבת ויקדשהו", "ויברך א-להים את יום השביעי ויקדש אתו כי בו שבת" (שם בשם ר' מאיר "שליח ציבור"[12]).

4. הפירוש הוא: ובשביעי רצית בו וקדשתו, ומפני שהוא יום חמדת ימים אותו קראת –כלומר זמנת וקדשת. כמו "וישראל מקוראי" (ישעיה מח, יב) וכן "ראו קרא ה' בשם בצלאל" (אבודרהם).

5. "מנהגי לומר: 'חמדת ימים עונג אותו קראת', על שם 'וקראת לשבת עונג' " (שיירי כנסת הגדולה).

"במצות שבת א-ל יחליצך"- כתוב בישעיהו (נח, יא) בברכות לנותן צדקה לעני "ועצמותיך יחליץ" וכלשון זו אנו אומרים בשבת "רצה והחליצנו במצוותיך..." ומה פירוש מילים אלו?

1. הרד"ק שם פירש: 'השביענו ודשננו במצותיך' ויחליץ פירושו 'ידשן', על דרך "ושמועה טובה תדשן עצם", והעצמות הם מוסדות הגוף.

2. כתוב במדרש רבה (בהר, לד, טו ומובא כעין זה בשם הירושלמי): "'ועצמותיך יחליץ'- ישמוט, יזיין (יחמש בכלי נשק), ישזיב (יציל), ויניח (מלשון מנוחה): ישמוט- כמה דאת אמר 'וחלצה נעלו מעל רגלו'. יזיין- כמה דאת אמר 'חלוצים תעברו'. ישזיב- כמה דאת אמר 'חלצני ה' מאדם רע'. ויניח- כמה דאת אמר 'ועצמותיך יחליץ'. מכאן קבעו חכמים לומר רצה והחליצנו בשבת".
   
   ופירש האבודרהם "שעל ידי זכות השבת שישמרוהו ישראל כראוי יהיו נגאלין ונשמטין מן הגלות ויעלו לארץ מזויינים ומזורזים בחילוץ עצמות". וברד"ק פירש לפי המדרש שזו לשון מנוחה.

בפירוש תפארת ישראל על המשנה (עירובין פ"ג מ"ט) ביאר ש"החליצנו" זה מלשון חלוצי צבא- שבת נתנה לצורך עבודת ה' ועסק תורתו וזה הנשק שלנו נגד יצה"ר ועל ידה נלחם ונצליח בכל מעשינו ולכן מתפללים שהקב"ה יחזקנו לעבודתו. או שזה מלשון הצלה ומתפללים שיצילנו שלא נצטרך לחלל שבת, או שיצילנו מחולשה מחמת חוסר עבודה (כמו בב"מ עז ע"א) ויחזקנו ביום המנוחה. ועל זה אמרו חז"ל (יבמות קב ע"ב) "ועצמותיך יחליץ- זו מעולה שבברכות". שנכלל בה השפעת טובה וחוזק, והצלה מחולשה ורע.

____________________

[1] הלשון מנוחה ושמחה בקשר לשבת מופיעה גם ברש"י במסכת ביצה טז ע"א בביאור עניינה של הנשמה היתירה: "רוחב לב למנוחה ולשמחה, ולהיות פתוח לרוחה, ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו".

[2] לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר: (אסתר ח, טז) "אמר רב יהודה: אורה - זו תורה" (מגילה טז, ע"ב). השבת היא אור ליהודים משום שבשבת יש לעסוק בתורה.

[3] שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַה'...(שמות לא, טו).

[4] בִּטְחוּ בה' עֲדֵי עַד כִּי בְּיָהּ ה' צוּר עוֹלָמִים (ישעיה כו, ד) ודרשו "אל תקרי צור אלא צר" (ע"פ הגמרא במסכת מנחות כט ע"א ותוספות ברכות נא ע"א).

[5] כלשון הפסוקים "הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל פַּרְעֹה אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה הֶרְאָה אֶת פַּרְעֹה (בראשית מא, כח) וכן "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵכֶם לֵאמֹר מְרַגְּלִים אַתֶּם" (שם מב, יד).

[6]...וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת (בראשית ב, ג).

[7] וַיִּקְרַב אֵלָיו רַב הַחֹבֵל וַיֹּאמֶר לוֹ מַה לְּךָ נִרְדָּם קוּם קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ... (יונה א, ו).

[8] "לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ" (קהלת ט,ז) ע"פ המתואר כאן, בבוקר צריכים לקום לתפילה ולומר "נשמת כל חי" וגם "נעריצך ונקדישך" ורק אח"כ "אכול בשמחה" "כי כבר רצה האלוקים את מעשיך"- לאחר שהתפללת על דמך, ועכשיו אפשר לעשות "קידוש רבה" ולאכול. ולא כמו המורים היתר לעצמם לאכול עוגות לפני התפילה (עי' ברכות י ע"ב).

[9] "הָשִׁיבָה לִּי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי" (תהלים נא, יד).

[10] חַסְדֵי ה' אַזְכִּיר תְּהִלֹּת ה' כְּעַל כֹּל אֲשֶׁר גְּמָלָנוּ ה' וְרַב טוּב לְבֵית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר גְּמָלָם כְּרַחֲמָיו וּכְרֹב חֲסָדָיו (ישעיהו סג, ז), מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם (תהלים לא, כ).

[11] כתוב בספר ישעיה (נח, יג-יד): "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ...וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג ...אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ..." ובגמ' במס' שבת (קיח.) מבואר שכרו של השומר שבת ע"פ דרשת הפסוקים: כל המקיים שלש סעודות בשבת- ניצול משלש פורעניות: א. מחבלו של משיח. ב. מדינה של גיהנם. ג. ממלחמת גוג ומגוג. כל המענג את השבת: א. נותנים לו נחלה בלי מצרים כיעקב שכתוב בו "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה". ב. ניצול משעבוד גליות. ג. נותנים לו משאלות לבו. כל המשמר שבת כהלכתה- אפילו עובד ע"ז כדור אנוש- מוחלים לו. אם ישראל משמרים שתי שבתות כהלכתן- מיד נגאלים.

[12] ר' מאיר שליח ציבור חי בדור שלפני רש"י. פיוטים שלו מוזכרים בדברי התוספות. חיבר את הפיוט "אקדמות מילין" הנאמר ע"י קהילות האשכנזים לפני קריאת התורה של שבועות. ראשי הבתים של תחילת פיוט זה הם לפי סדר הא-ב ובאחרונים קבע ברכה לעצמו: "מאיר ביר רבי יצחק יגדל בתורה ובמעשים טובים אמן וחזק ואמץ".