ואתחנן

אחד הקשיים שיש לאדם הדתי, הוא המפגש של התורה עם חיי המעשה. כאשר אדם נמצא בישיבה הוא יכול להקדיש את כל זמנו ללימוד תורה ולחיות היטב את הלימוד. אך כאשר אדם יוצא לעבוד, קשה לו להיות עדיין קשור לתורה ולמצוות. קשה לזכור את הקשר לריבונו של עולם ולשלב אותו עם חיי המעשה.

בעיה זו עמדה לפתחו של משה רבינו לפני כניסתם של עם ישראל לארץ. עד עכשיו עם ישראל חיו במדבר קיבלו מן מהשמים ולא היו צריכים לעבוד על מנת להתפנס, וממילא יכלו ללמוד תורה בנחת. כמו כן המשכן היה נמצא בתוכם, עמוד הענן הלך לפניהם, והם הרגישו היטב את הקשר לה'. עתה עם ישראל צריכים להכנס לארץ ועם ישראל עלולים לשקוע בחיים הגשמיים, לעסוק בעבודתם, ולשכוח את ה'. לכן, משה מנסה להכין את עם ישראל באופן שבזמן שהותם בארץ יהיו קשורים היטב אל ה'.

אחת הנקודות שמשה מדגיש לעם ישראל היא שהתורה צריכה להיות חלק בלתי נפרד מחיינו. אם נשאל אתכם מה לומדים מהפסוק "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם" ודאי תענו שלומדים מכאן שיש להשמר מסכנות. כך אכן כתב הרמב"ם (רוצח ושמירת נפש פי"א ה"ד) על פסוק המופיע קודם לכן "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד".

אך אם נתבונן בפסוקים אלו נראה שכתוב כאן דבר אחר לגמרי: "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ: יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב... וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה..." אם כן, אזהרות אלו באו לומר לנו לשמור על נפשנו שלא נשכח את מעמד הר סיני, ולא נעשה פסלים לע"ז.

בספר עלי תמר (ירושלמי ברכות פ"ה, ה"א) מבאר זאת ע"פ דברי המשנה במסכת אבות (פרק ג, משנה ח): "רבי דוסתאי ברבי ינאי משום רבי מאיר אומר כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו שנאמר (דברים ד') רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך".

מבאר העלי תמר (ברכות פ"ה): "כלומר אף שאינו מכניס נפשו בסכנה באופן ישיר הרי פוגע בנפשו בעקיפין ע"י שכחת התורה והמצווה, דחיי אדם מישראל בלי תורה ומצווה אינם חיים וכמו שכתוב במכות (י ע"א) 'תלמיד שגלה מגלין רבו עמו שנאמר (בפרשת ואתחנן) 'ונס אל אחת הערים האל וחי'. וביאר הרמב"ם שחיי תלמידי חכמים בלא תורה אינם חיים. וכן אמר ר' טרפון לר' עקיבא 'הפורש ממך כאלו פורש מן החיים'... וכל שכן ע"ז הרי הוא אצל כל אדם מישראל בעקיפין פגיעה בחייו ובמטרת חייו וא"כ הרי הוא כלול בפסוק זה גם כשהוא בסכנה גופנית ישירה לחייו, וכל שכן הוא".

מכאן אנו לומדים על כך שהתורה היא החיים שלנו, וכמו שאומר משה בתחילת הפרשה "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום".

בהמשך הפרשה מופיעה פרשת שמע ושם נאמר: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ: וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ: וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ: וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ: וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ"

התורה מצוה "והיו הדברים האלה... על לבבך" שדברי התורה יהיו חרוטים היטב על לבנו. ובין לבין אומרת התורה "אשר אנכי מצוך היום"- "לא יהיו בעיניך כדיוטגמא (מצות המלך הבאה במכתב) ישנה שאין אדם סופנה, אלא כחדשה שהכל רצין לקראתה" (רש"י). "ושננתם לבניך"- "לשון חדוד הוא, שיהיו מחודדים בפיך, שאם ישאלך אדם דבר לא תהא צריך לגמגם בו, אלא אמור לו מיד (רש"י). "ודברת בם"- "שלא יהא עיקר דבורך אלא בם. עשם עיקר ואל תעשם טפל" (רש"י). ממשיכה התורה "בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" בכל מקום ובכל זמן יש לשנן ולדבר בדברי התורה. ולא זאת בלבד אלא "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" פשט הדברים הוא שיש לקשור היטב את דברי התורה על ידינו ולעונדם על הראש, בין עינינו, כעניין שנאמר: "שְׁמֹר מִצְוֹתַי וֶחְיֵה וְתוֹרָתִי כְּאִישׁוֹן עֵינֶיךָ: קָשְׁרֵם עַל אֶצְבְּעֹתֶיךָ כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ" (משלי ז, ב-ג) וכן "כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ" (משלי א, ט), "קָשְׁרֵם עַל לִבְּךָ תָמִיד עָנְדֵם עַל גַּרְגְּרֹתֶךָ: בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ: כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר" (משלי ו, כא-כד) כאשר אנו מניחים תפילין אנו בעצם קושרים את דברי התורה על ידינו ועונדים אותם ככתר לראשנו. אח"כ מצוה התורה "וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ" אפילו על פתחי הבתים יש לכתוב את דברי התורה על מנת שיסובבו אותנו בכל עת בצאתנו ובבואנו.

דברים אלו אומרת התורה כהקדמה למה שכתוב אח"כ: "וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֶת לָךְ עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא בָנִיתָ: וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא חָצַבְתָּ כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נָטָעְתָּ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים".

אכן ע"י הדבקות בתורה וההבנה שהם חיינו ואורך ימינו, ממילא נוכל לזכור את ה' ולהיות קשורים אליו גם כאשר אנו עוסקים בענייני העולם הזה.