בא

בפרשת בא מופיעה מצוה ייחודית, מצות קידוש הלבנה:

וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:

חז"ל מלמדים אותנו שה' הראה למשה את הלבנה בחידושה ואמר לו "כזה ראה וקדש" (מכילתא דרשב"י יב, א) הגמרא במסכת ראש השנה (כה ע"א) מספרת שרבי יהודה הנשיא אמר לר' חייא שיקדש את החודש ושלח לו סימן "דוד מלך ישראל חי וקיים"

ויש להבין מה רמז רבי יהודה הנשיא במילים "דוד מלך ישראל חי וקיים"?

מצוה נוספת שנעשית סביב הלבנה היא "ברכת הלבנה". במסכת סופרים (פרק יט, הלכה י) מובא סדר אמירת ברכת הלבנה:

"ואין מברכין על הירח אלא במוצאי שבת, כשהוא מבושם, ובכלים נאים, ותולה עיניו כנגדה, ומיישר את רגליו, ומברך:

אשר במאמרו ברא שחקים, וברוח פיו כל צבאם, חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם, פועלי אמת שפעולתם אמת, וללבנה אמר שתתחדש באור יקר ועטרת תפארת לעמוסי בטן, שהם עתידים להתחדש כמותה, ולפאר ליוצרם על כבוד מלכותו, ברוך אתה י"י מקדש ישראל וראשי חדשים.

ואומר שלש פעמים, סימן טוב, סימן טוב, סימן טוב, תיהוי לכל ישראל,

ברוך בוראך, ברוך יוצרך, ברוך מקדשך,

ורוקד שלש רקידות כנגדה, ואומר שלש פעמים, כשם שאני רוקד כנגדך ואיני נוגע בך, כך אם ירקדו בני אדם כנגדי לא יגעו בי,

תפול עליהם אימתה ופחד, ולמפרע, אמן אמן אמן, סלה הללויה.

ואומר לחבירו שלש פעמים שלום עליך, וילך לביתו בלב טוב".

לכאורה ברכת הלבנה היא ברכת הראייה כמו שמברכים על תופעות טבע מיוחדות, וכמו ברכת החמה, ואם כן מה פשרו של המעמד הזה? ומה פשרה של הברכה הארוכה והמיוחדת הזאת?

רש"י במסכת ראש השנה מפרש את הסימן "דוד מלך ישראל חי וקיים" כך:

דוד מלך ישראל - נמשל כלבנה, שנאמר בו (תהלים פט) כסאו כשמש נגדי כירח יכון עולם.

הרמב"ן בפרשת וישב (בראשית לח, כט) מוסיף ומבאר את הקשר של מלכות בית דוד ללבנה:

ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה... אמרו 'איקרי זרח על שם החמה שהיא זורחת תמיד, ופרץ על שם הלבנה הנפרצת לעתים ונבנית לעתים. והרי פרץ הוא הבכור וחמה גדולה מן הלבנה! לא קשיא דהא כתיב ויתן יד וכתיב ואחר יצא אחיו'. והנה לדעתם היה שם הלבנה לפרץ מפני מלכות בית דוד, והיו תאומים כי הלבנה מותאמת בחמה, והנה פרץ תאום לזרח הנותן יד, והוא בכור בכח עליון, כמו שאמר (תהלים פט כח) אף אני בכור אתנהו. וזהו מאמרם (ר"ה כה א) בקדוש החודש דוד מלך ישראל חי וקיים. והמשכיל יבין".

ענין הלבנה עם מלכות בית דוד "הנפרצת לעתים ונבנית לעתים" מתבאר ע"פ דברי הזוהר (כרך ב (שמות) דף סז עמוד א):

ביומוי דשלמה קיימא סיהרא באשלמותא... דקיימא בחמשה עשר כמה דתנינן אברהם, יצחק, יעקב, יהודה, פרץ, חצרון, רם, עמינדב, נחשון, שלמון, בועז עובד, ישי, דוד, שלמה, כד אתא שלמה קיימא סיהרא באשלמותא, הדא הוא דכתיב וישב שלמה על כסא יי' למלך... ביומוי דצדקיה קיימא סיהרא בפגימותא ואתפגים כמה דאת אמר (ישעיה יג) וירח לא יגיה אורו דתנינן ביומוי (ויקרא מ ב) דצדקיה אתפגים סיהרא ואתחשכו אנפייהו דישראל, פוק וחשיב, רחבעם, אביה, אסא, יהושפט, יהורם, אחזיהו, יואש, אמציהו, עוזיה, יותם, אחז, יחזקיהו, מנשה, אמון, יאשיהו, צדקיהו, וכד אתא צדקיהו אתפגים סיהרא וקיימא על פגימותא, דכתיב (ירמיה נב) ואת עיני צדקיהו עור.

על פי זה מבואר שכמו הלבנה שמתחדשת כל פעם מחדש, כך גם מלכות בית דוד, וממילא גם עם ישראל מתחדשים כל פעם מחדש. משום כך בברכת הלבנה אנו אומרים "וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה" ה' אמר ללבנה שתתחדש וזה "עטרת תפארת"- כתר מפואר ל"עמוסי בטן" כלומר לעם ישראל "הַעֲמֻסִים מִנִּי בֶטֶן הַנְּשֻׂאִים מִנִּי רָחַם" (ישעיה מו, ג) שה' נשא אותם ודאג להם מאז שנולדו וכך גם יחדש אותם בעתיד כמו הלבנה.

לכן הגמרא אומרת: "תנו רבנן: בזמן שהחמה לוקה - סימן רע לאומות העולם, לבנה לוקה - סימן רע לשונאיהם של ישראל, מפני שישראל מונין ללבנה ואומות העולם לחמה" (סוכה כט, ע"א) לאומות העולם יכול להיות רק מצב של אור או מצב של חושך וחורבן, אין מצב ביניים. אך עם ישראל נמשלו ללבנה, שגם בזמן החושך והצרות הכי גדולות היא עדיין מאירה. לכן מובן למה יש כאן "סימן טוב" ומיוחד בלבנה, המצדיק את המעמד המיוחד הזה. מאותה סיבה אנו מבקשים בהזדמנות הזאת שאויבינו לא יפגעו באנו לרעה, כמו הלבנה שמצליחה לשרוד אפילו בזמן החושך והצרות.

עכשיו ניתן להבין את העיתוי המיוחד שבו נאמרה למשה מצות קידוש החודש. עם ישראל נמצאים בשיא השעבוד, ואז כשמתחיל להאיר האור של הגאולה, האור של מלכות ישראל, ה' מצוה לקדש את הלבנה ולזכור את הסימן המיוחד הזה.

ואם בר"ח הלבנה התחילה להאיר הרי שבט"ו לחודש הלבנה היתה במילואה והגיע זמן הגאולה. וכך מופיע בפרשת מסעי: "וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם" (במדבר לג, ג)

האור החיים על אתר מעיר:

"הוצרך לומר זכרון בחדש הראשון ב' פעמים... אולי שרמז מה שאמרו רבותינו ז"ל (שמו"ר פט"ו) כי חודש ניסן הוא זמן שמזלם של ישראל עומד, גם זמן שלימות ההצלחה בו הוא ט"ו בחודש, והוא אומרו ויסעו וגו' בחודש הראשון שהוא זמן העמדת מזלם, ועוד לתוספת גודל המערכה בט"ו שהוא זמן מילוי הלבנה, ואומרו לחודש הראשון לפי שאין גדר זה מורה על רום ההצלחה אלא כשהוא בחודש המוצלח".

התורה מדגישה שעם ישראל יצאו ממצרים בזמן מיוחד, זמן שבו מזלם של ישראל עומד ובט"ו בחודש שהוא זמן שלימות ההצלחה.

עניין ייחודו של חודש ניסן והתאמתו ליציאת מצרים מבואר בשיר השירים (ב, י-יג) "עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ: כִּי הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ: הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ: הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ קוּמִי לכי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ"

ופירש רש"י: "ואמר לי - ע"י משה: קומי לך - (שמות ג) אעלה אתכם מעוני מצרים: הנה הסתיו עבר - אין עכשיו טורח בדרך, סתיו חורף תרגום סתוא: הנצנים נראו בארץ - קרבו ימי החמה שהאילנות מוציאין פרחים והולכי דרכים מתענגים לראותם: עת הזמיר הגיע - שהעופות נותנין זמר וקול ערב להולכי דרכים: וקול התור - כמשמעו תורים ובני יונה דרך העופות להיות משוררים ומצפצפים בימי ניסן: התאנה חנטה פגיה - כמשמעו: והגפנים סמדר - כשנופל הפרח והענבים מובדלים זה מזה ונכרים כל ענבה לעצמה קרויה סמדר"...

וכן כתוב בפרשה (שמות יג, ד) "הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב" ופירש רש"י: "ראו חסד שגמלכם שהוציא אתכם בחדש שהוא כשר לצאת, לא חמה ולא צנה ולא גשמים. וכן הוא אומר (תהלים סח ז) מוציא אסירים בכושרות, חדש שהוא כשר לצאת".

צריכים אנו ללמוד מענין הלבנה, שגם כאשר יש לנו צרות גדולות, עדיין האור ממשיך להאיר, ואף כאשר נדמה שיש חושך מוחלט, זה רק הקדמה לאור החדש שיתחיל להאיר בקרוב.

במאמר הקודם הסברנו על חידושה של הלבנה, אך יש להבין למה בכלל נדרש המיעוט הזה של הלבנה? למה יש כל הזמן גלות וצרות?

על מנת לנסות להבין את הדברים נזכיר את הגמרא במסכת חולין (ס ע"ב):

"רבי שמעון בן פזי רמי כתיב: ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים וכתיב: את המאור הגדול ואת המאור הקטן! אמרה ירח לפני הקדוש ברוך הוא: רבש"ע, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך! אמרה לפניו: רבש"ע, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אמעיט את עצמי? אמר לה: לכי ומשול ביום ובלילה, אמרה ליה: מאי רבותיה, דשרגא בטיהרא מאי אהני? אמר לה: זיל, לימנו בך ישראל ימים ושנים, אמרה ליה: יומא נמי, אי אפשר דלא מנו ביה תקופותא, דכתיב והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים, זיל, ליקרו צדיקי בשמיך: יעקב הקטן שמואל הקטן דוד... הקטן. חזייה דלא קא מיתבא דעתה, אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח! והיינו דאמר ר"ש בן לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו לה' - אמר הקדוש ברוך הוא: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח".

בהשקפה ראשונה גמרא זו נראית מאוד תמוהה. מה פשרו של הדו- שיח בין הלבנה לה'? מה ענין המלכות לחמה והלבנה? ומה הבעיה שישמשו בכתר אחד? ועוד קשה, שאם הלבנה היתה צריכה להתמעט, למה מלכתחילה היא לא נוצרה במיעוטה? ואיך ייתכן לומר שאנו מביאים כביכול כפרה על ה'?!

נראה שהשמש רומזת לאורו הגדול של ה', והלבנה רומזת לאדם הראשון שקיבל מאורו של ה'. כמו כן הלבנה רומזת לעם ישראל במעמד הר סיני כאשר היו במדרגת אדם הראשון לפני החטא. האדם הראשון וכן עם ישראל היו אז עם אור גדול והכרה ברורה במציאות ה'. אך מצב זה אינו יכול להמשך באופן קבוע. "שני מלכים אינם יכולים לשמש בכתר אחד".

האדם אינו מלאך, ולא יכול להיות שיהיה לו אור גדול כל כך בדומה לאורו של ה'. האדם צריך לעבוד על מנת לקבל את שכרו לפי מדרגתו, וכך גם עם ישראל צריכים לעמול על מנת לזכות לשכרם ולקבל מאורו של ה'. לשם כך הם צריכים לדעת להכיר בה' גם בזמני החושך והאפילה. לכן היה מוכרח שהאדם יחטא בעץ הדעת על מנת שתכנס בו זוהמת הנחש, והוא יצטרך לעמול על מנת לקבל שכרו. כך גם עם ישראל היו מוכרחים לחטוא בעגל על מנת לעבוד את ה' מתוך מציאות של חושך והסתר פנים (כמו שהרחבנו בענין זה במאמר "אכן כאדם תמותון").

אמנם עם ישראל קיימים גם בזמני האור, בזמנים שבהם מציאותו של ה' ברורה, אך מה אם כן תועלתם בזמנים כאלה, שהכל ברור וכולם מכירים במציאות ה', מה מועיל אותו נר בצהריים? על כך עונה ה' שעם ישראל ימנו בלבנה ימים ושנים, כלומר, יש לעם ישראל שליטה על קידוש הזמנים. בעניין הזמנים עם ישראל הם אלה שקובעים ולא הקב"ה (עי' ר"ה ח ע"ב)! קדושת הזמנים היא חשובה ומיוחדת משום שהיא משפיעה על כל ההתנהלות של עם ישראל, על קיום המצוות ועל הקרבת הקרבנות, והכל נקבע רק ע"י עם ישראל בעצמם. עם ישראל הם אלה שיוצרים ומחדשים את הקשר בינם לבין ה'.

אלא שעדיין מעלה זו אינה מושלמת. לא כל הזמנים נקבעים ע"י עם ישראל שהרי יש את התקופות שעל פיהם מעברים את השנים ויש את השנים והם נקבעים ע"פ השמש, וכך גם יום השבת שהוא בזמן קבוע כל שבעה ימים, ובזה אין לעם ישראל שליטה! לכן ה' נתן מעלה נוספת ללבנה, שהצדיקים יקראו כמוה "קטן". שהם יודעים שכל מעלתם אינה בזכות עצמם אלא מקבלים אותה מה'.

אך דבר זה אינו מספיק לעם ישראל. עדיין, נקבע כאן מראש בראשית הבריאה שהם יצטרכו לפגום בעצמם ולקבל את זוהמת הנחש. על כן ה' אומר להם "הביאו כפרה" אני נותן לכם כפרה בכל ר"ח מכיון שאני גרמתי לירידכתם ממדרגתכם. הכפרה הזאת היא "עלי" על חשבוני שמיעטתי את הירח. לכן נאמר בשעיר ר"ח חטאת לה', זאת חטאת שאינה מגיעה על חטא מסוים אלא חטאת ששייכת לה' וה' נותן לנו אותה "שעיר זה יהא כפרה"- לעם ישראל "על שמיעטתי את הירח".

כל זה הוא בזמן הגלות, אך מראשית הבריאה הלבנה נוצרה בגודלה של הלבנה, כיון שבסופו של דבר השאיפה היא לחזור לאותו מצב ראשוני: "ויהי רצון מלפניך ה'... למלֹאת פגימת הלבנה, ולא יהיה בה שום מיעוט, ויהי אור הלבנה כאור החמה וכאור שבעת ימי בראשית, כמו שהיתה קודם מיעוטה, שנאמר: 'את שני המאֹרֹת הגדולים', ויתקיים בנו מקרא שכתוב: 'ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם' אמן" (נוסח האשכנזים לאחר ברכת הלבנה)