גבירתי ראשת העיר עורכת הדין יעלה מקליס, מנכ״ל העירייה עו״ד גיל סימנהויז, מנהלת מינהל החינוך הגברת מירי אור גוטפריד, מנהלות ומנהלי בית הספר, מפקחות, מורים, מורות, קהילת החינוך המדהימה של יהוד, משפחתי היקרה
מכובדיי כולן,
אני עומדת כאן בפעם השנייה כנציגת המשפחה של "המורה נחה" בהתרגשות גדולה על הזכות שנפלה בחלקי להכיר ולהוקיר את פועלכן ולעשות זאת בשמה ולזכרה של סבתי ז"ל.
המורה נחה, או בשמה המלא – נחה בקנרוט-סידנרסקי, כלת פרס חינוך מטעם הנשיא, יזמה, הקימה וניהלה את בית ספר רמז והיתה ממקימות מערכת החינוך כאן ביהוד.
החל משנת 1950, השנה בה עלתה ארצה ועד לפרישתה, ניהלה את בית הספר. תחילה הקימה את בית הספר הממלכתי א' – לימים 'רמז' ובהמשך הקימה בית ספר ערב לנערים ולנערות עובדים, ריכזה חוגים להורים בהם לימדה אותם את המיומנויות השפה עברית – לימים אלו הפכו לבסיס להקמת בתי הספר הרצל ויהודה הלוי.
ערב זה והפרס הזה ע"ש המורה נחה, הוא חגיגת כוחו של החינוך, חגיגת כוחו של חינוך המקדם שוויון הזדמנויות, צדק חברתי, זכויות אדם וערכים הומניסטיים בחברה שלנו.
חינוך המהווה זרז לשינוי, כוח ששובר מחסומים וסולל את הדרך לחברה מכילה וצודקת יותר.
סבתי ז"ל האמינה בכל ליבה כי הילדים הם עתיד החברה הישראלית.
כמי ששרדה את תקופת השואה האמינה שהחברה שלנו חייבת להיות שוויונית ללא הבדלי דת גזע מין מוצא או לאום.
לכן, כדי שהחברה הישראלית תהיה חברה שוויונית וצודקת האמינה כי לכולם ולכולן הזכות ללמוד, ללא קשר לרקע שלו, שלה או של הוריהם. היא דאגה שאף אחד לא יישאר מאחור, ושלכולם תהיה גישה לחינוך איכותי ולכלים הדרושים כדי לנצל את מלוא הפוטנציאל שלהם.
וכך היתה נוסעת לפתח בתי תלמידים ומקומות עבודתם ודואגת שיצאו לטיולים שנתיים גם אם זה אומר "לטפל" בנושא התשלום מכיסה. לכשהבינה כי חלק מהילדים לא מגיעים לביס כי עליהם לסייע בפרנסת הבית דאגה להדרכת ההורים ופתיחת ביס ערב להורים ולנערים עובדים, כדי שההורים יבינו את חשיבות החינוך ותהיה להם שפה משותפת עם ילדיהם.
המורה נחה, לימדה דורות של תלמידים, הורים ומורים כי החינוך אינו מוגבל לקירות הכיתה ולחומר הלימוד, אלא משתרע על היבטים נוספים בחיינו. חינוך הוא שליחות חלוצית לקיום חברה שווה וצודקת. חינוך נמדד לא רק בכמות הידע אלא בערכים ובדוגמה האישית שמעניק המחנך.
אנו חיים בימים גורליים וקשים, חברתית, משפטית, כלכלית, מדינית ופוליטית.
ימים בהם ככל הנראה כולנו, ללא הבדלי דת גזע מין ודעה פוליטית, חוששים מבוא העתיד.
דווקא לכן בחרתי לחזור אל כתביה של המורה נחה ולנסות לדבר מגרונה. דברים אלו נאמרו בכנס מנהלים בספטמבר 1961 – וכך היא אמרה אז –
לא פעם אני שואלת את עצמי, איזו זכות יש לי, לנו, להשפיע על אדם אחר ובעיקר על אדם צעיר כל-כך, הרואה בנו המבוגרים סמכות בה הוא תלוי, ולגרום לו (לאדם הצעיר) לחשוב את מה שאנחנו רואים ומאמינים בו?
ובתוך שאלה זו טמונה הסכנה, שאנו נתייחס לחינוך כמו אילוף, ושהתלמידים שלנו יושפעו עד כדי כך שיעברו לחשוב כמונו.
הילדים או הנערים חיים בסביבה ומושפעים ממנה, אנחנו חלק מסביבתם. אך אנו אנשי מקצוע, הזכות שנתנה לנו לחנך, היא כח שצריך לאזן - לדעת איך, במה, ולאן אנו לוקחים אותו תוך כדי שמכוונים את דרכם של התלמידים.
האתגר המורכב שלנו הוא איך לחנך לערכים בהם אנו מאמינים מתוך כבוד לערכים והמהויות של התלמידים ומשפחותיהם?
ויש כאן סתירה מובנית מראש, מה יקרה כאשר ערכים אלו מנוגדים? הערך של מי יגבר? באיזו דרך יקבע הערך? ומה הכלים שעומדים לרשותינו לעשות זאת כך שהתלמיד יצא מועצם?
ויש שנפגוש בערכים אישיים סותרים,
יש שנפגוש שלגבי ילד מסוים במצב מסוים ערך זה סותר זמנית או בכלל ערך אחר.
החינוך הוא המפתח לחוסן חברתי, החוסן החברתי הוא מפתח לחוסן אישי. אבני היסוד של חוסן זה הם מערכת ערכים ברורה ויציבה.
כדי לעמוד במשימה זו, עלינו להציג באופן מודע את התמונה המלאה ומגוון הדעות, וכאן המקום לזהירות מיוחדת, הצגת תפיסת עולמנו, תוך כדי הצגת היתרונות והחסרונות של הדעות האחרות - לאף אחד אין מונופול על האמת, אך יש לו את הדרך שלו אליה, הוא מחנך.
ערב טוב