ימי חייה

אחרי תשעים וארבע שנים מלאות בעשייה עצמה נחה את עיניה. בני משפחתה כמו גם חבריה, תלמידיה ומכריה נפעמים מן הדרך היפה וארוכת הנשימה שבה חייתה וייצגה את המשמעות האמיתית של אנושיות, נתינה, פתיחות לב ומחשבה.

ימי נעוריה עברו עליה בעיר סלונים, באותה עת בתחום פולין. סלונים היתה ידועה בשושלת האדמו"רים שלה ששמו דגש גדול על אמונה וענווה כמו גם בית הוריה אשר נטעו בה את אהבת האדם באשר הוא אדם, את הצניעות, מידת הצדק ונתינת העזרה.

ילדי המשפחה חברו לתנועות הנוער הציוניות שהיוו מעין מחנה הכשרה אידאולוגי שמטרתו עליה לפלשתינה.

נחה סיימה את לימודיה בסמינר העברי, "תרבות" בווילנה ושבה לסלונים לנהל את בית הספר היהודי לבנות 'בית יעקב'. לאותה תקופה, זהו הישג יוצא דופן לבחורה חילונית בת עשרים וארבע! העתיד חפן בתוכו אפשרויות אין ספור עד אותו רגע בו האפילה עננה שחורה על מסלול החיים.

משפחת סידרנסקי נשלחה לסופחוז חג'אבד- סובייטסקויה חוזייסטבו (משק סובייטי) משק חקלאי הנמצא בבעלות המדינה וגודלו כעיר מחוז .

לכל משפחה ניתנו 'טלונים'- תלושי מזון ודירת חדר מרוהטת בדלות, אך למצער מקום לשים בו את הראש אחרי הטלטלות ברכבת. היה זה בית אוזבקי מסורתי, בנוי מטיט וקש עם חצר פנימית קטנה. כולם ישנו בחדר אחד, השירותים פרימיטיביים וכמנהג המקומיים, בנתה יוספה בחצר תנור לבנים ובו אפתה את הלחם, או לפיושקות, כפי שנקראו הפיתות העגולות.

כל בני המשפחה הסתדרו במקומות עבודה כמורים, מלכה (אחותה של נחה) עבדה במשרד הסופחוז בתור מזכירה וקופאית. יוספה, האם, היתה יוצאת מדי בוקר לשדה החיטה ואוספת את השיבולים שנותרו, בוררת את הגרעינים ומביאה לטחנת הקמח. אחר כאמור, אפתה בתנור שבחצר את הלפיושקות.

כעבור זמן נלקחו הגברים לעבודות במכרות הפחם ובסופחוזים נותרו נשים ילדים מבוגרים ונכים.

שנה התחלפה בחברתה, הדי המלחמה המשתוללת על אדמת אירופה לא הגיעו לחג'אבד.

נחה הנמרצת התקדמה לדרגת מפקחת על בתי הספר הרוסיים באיזור כולו. בקיץ היתה עוברת בין בתי הספר רכובה על אופניים ובחורף עם סוס לבן ועגלה. גברים יהודים ופולנים, נהגו לעצור אותה בדרכה וביקשו את עזרתה בשחרור מגיוס לצבא הרוסי. נחה המציאה עבורם אישורים שהם מורים וחיוניים לבית הספר. הממונים עליה, לא יכלו שלא להתרשם מיעילותה, סבלנותה וחריצותה וביקשו ממנה לשמש נציגת ארגון אשר ממנו צמח ארגון אונר"א, עבור מאות הפליטים: יהודים, קתולים, מוסלמים ועוד הפזורים בקולחוזים השונים. מספרים כי נחה היתה יוצאת מביתם עם בוקר ושבה לעת ליל, רצוצה אך מסופקת.

ועוד שנה עוברת, המכתבים המגיעים מאחיה אלה וגלפנד בעלה מספרים על עבודת פרך, תנאים קשיים ושיעורי תמותה גבוהים. למרבה המזל, מצליחים השלושה לברוח ולחזור למשפחתם ולעדכנם בניצחון הצבא האדום בחזית המזרחית והתקדמותם לתוך אירופה כשהם הודפים את הגרמנים.

המשפחה מחליטה לחזור לסלונים ששבה לידי הרוסים למרות שבחלקים אחרים המלחמה עדיין נמשכת. הם מוצאים עיר חרבה. ההרס והשריפה לא הותירו סימן לביתם, הרחוב כולו נעלם כלא היה. העצים, שנותרו לעמוד, עלוותם מאובקת והצמחייה הירוקה הצהיבה וכמשה.

נחה אמה ואחותה ציפורה, שבות לביתן האמיתי, היחיד- לארץ ישראל. הן נשלחות למעברת "מחנה ישראל". נחה פונה למשרד החינוך בבקשה לקבל עבודה כמורה. אחרי שלושה ניסיונות היא חוזרת למר' ברתנא המפקח ואומרת לו, לא מקבלים אותי כמורה אני מבקשת להיות מנהלת. מר ברתנא מפנה אותה להקים בית ספר ביהודיה לא הרחק ממעברת 'מחנה ישראל' שיקרא בתחילה ממלכתי א' ולימים בית ספר 'רמז'. מלאת התרגשות הולכת נחה לעשות את הדבר שהיא הכי אוהבת הממלא אותה סיפוק ואושר מאין כמוהו- היא מקימה בית ספר.

הבחורה הצעירה והנמרצת, הופכת חזון למציאות.

בינתיים יהודיה הופכת ליהוד. אוכלוסיית העיר ברובה ממוצא טורקי דוברי לאדינו, תימנים וניצולי שואה ממחוז ביאליסטוק. היות ולאמה של נחה יש ניירות על הקשר שלה לביאליסטוק הן זוכות בבית בקרית ביאליסטוק ביהוד.

נחה מקימה בית עם הרמן אהובה ובהמשך נולדות הבנות שרה וטובה.

במהרה הופכת נחה להיות המנהלת-המורה נחה, וכך גם תיקרא כל ימיה. מאמינה כי על המורה להיות ראשית לכל בן אדם מעורב ואכפתי; בחייו של הילד ובחיי האומה הצעירה והחברה המתהווה.

היא הוגה תוכניות לימודים חדשניות ומתקדמות וחורטת עליהם את נושא הצדק החברתי והשוויון.

כל הילדים שווים ועל כן לא תתקבל תרומה או תמיכה המיועדת למגזר זה או אחר. כל תוכנית מתורגמת לכמה ערוצים כך שכל תלמיד יקבל את מה שהוא זקוק לו. ארוחת צהרים בבית הספר לכולם, פעילות אחר הצהריים לכל, וכשמתעורר צורך לא חוסכת כדי לסייע לתלמידים ומשפחות נזקקים. היא מסייעת במציאת עבודה להורים באומרה: "ילד הגדל בבית עם פרנסה, מקבל בסיס איתן יותר לחייו".

לימים החלה לנהל את בית ספר "רמז" אשר ממנו נוצר לימים בית ספר "יהודה הלוי". היא בנתה ביוזמתה בית ספר ערב לנערים ולנערות עובדים, וריכזה חוגים להורים בהם לימדה אותם את השפה העברית. היא הייתה סוציאל-דמוקרטית אמיתית מבלי שאמרה זאת, ונתנה מהמעט שהיה לה לרווחת כולם. נחה ראתה בכולם זכאים למשאב הנדיר שנקרא חינוך, ודאגה שלאף אחד לא יחסר חינוך, אוכל מילה חמה. וכל זאת לא על מנת שיקשרו לה כתרים, או על מנת לזכות בהכרת תודה, היא עשתה זאת משום שהאמינה שכך צריך לחיות תוך דאגה לזולת ומתן הזדמנות שווה לכול.

בית הספר אותו ניהלה במשך שלושים שנה נחשב חלוץ בתחומים שונים ושמה הלך לפניה כמנהלת ומחנכת יוצאת דופן. נחה שימשה כתובת חמה ומקצועית לתלמידים, הורים ומורים, במאור פנים, לב רחב ונתינה ללא גבול.

בשנת 1978 קיבלה נחה בהתרגשות את פרס החינוך הארצי בבית הנשיא.

עבור כל תלמידיה לדורותיהם, נחה היתה השאור שבשאור. המורה האוהבת את מלאכתה ונפשה יוצאת אל תלמידיה, קשובה ואכפתית, מורה שייצגה עבורם את יופייה של הדרך, את האמונה העשייה והאנושיות.