אפילוג - החזון החינוכי

ד"ר עינת וילף

רבים שואלים – איך הגענו עד הלום? מדוע התדרדרנו? הרי פעם כל כך הצלחנו. הרבה מהתשובות לשאלות הללו קשורות בכך שמערכת החינוך, מתוך כוונות טובות בבסיסן, ערערה את מעמד המורה האנרכיה במערכת החינוך היא תוצר מיידי של הבלבול בחברה הישראלית. כבר הרבה שנים אנחנו לא יודעים לאן אנו הולכים. אין לנו חזון. החזון ההרצליאני, שהניע עשייה של יותר ממאה שנים, זקוק לעדכון ולחידוש

מערכת החינוך של "המדינה בדרך" ושל המדינה בשנותיה הראשונות הגיעה להישגים מופלאים ופרחה כשידענו לאן אנחנו הולכים.היא פרחה בתקופה שבה החברה הישראלית פעלה תחת חזון מגבש. היא פרחה כאשר שירתה חזון ברור. היא הייתה חוד החנית של חברה שניצבה מול אתגרים אדירים: הקמת מדינה יהודית לאחר אלפיים שנות גלות, חידוש השפה העברית כשפת חול, שיבה לעבודת האדמה לאחר אלפי שנים שבהן נאסר על היהודים לעסוק בה, הקמת כוח לוחם מתוך אנשים שמעולם לא אחזו בנשק, ויצירת אומה מאוחדת מתוך מיליוני פליטים מתוך קצוות עולם, שהגיעו משלל תרבויות

בתוך כל אלה, מערכת החינוך לקחה על עצמה את המשימה הגדולה מכולן: יצירתו של יהודי חדש.מערכת החינוך היתה אחראית למעשה הבריאה הציוני – בריאתו יש מאין של האדם הישראלי – עובד האדמה, הפועל, הלוחם, דובר העברית, ששורשיו בארץ ישראל. מיטב הכוחות היצירתיים בחברה הישראלית המתהווה התגייסו למימוש המשימה. עבודת החינוך הייתה בקו החזית של יישום החזון הציוני, לא פחות, אם לא יותר מעבודת האדמה והמלחמה. לא לחינם מורים מראשית היישוב וראשית המדינה, כמו ד"ר דוד ילין, ד"ר חיים בוגרשוב וד"ר ארתור בירם, הם שמות מוכרים בהיסטוריה הציונית, שזכו לכך שרחובות ראשיים ייקראו על שמם בערים בהן פעלו. השאלה של מעמד המורה לא עלתה אף לרגע בתקופה זו. מעמדם הבכיר של המורים היה תוצר ישיר של מעמדו של החינוך במימוש החזון הציוני

מערכת החינוך הישראלית השיגה כל זאת – ועוד. בתוך זמן קצר, בוגריה היו ליהודים חדשים, ישראלים דוברי עברית, לוחמים בדרך, חלקם עובדי אדמה, וכולם בעלי זהות ישראלית ציונית חזקה ותודעה ברורה של צדקת הדרך בה הם הולכים. מופלא עוד יותר שהיא הצליחה לעשות זאת תוך כדי חינוכם של בוגרים מצטיינים. מערכת החינוך קצרה הצלחה בתקופה שהמדינה כולה חוותה תקופה של הצלחות – חקלאות בעלת שם עולמי, צבא חזק, ניצחונות מזהירים, תעשייה מתקדמת, גידול מהיר באוכלוסייה וצמיחה כלכלית מואצת. הציונות הצליחה. מדינת ישראל קמה. חברת המופת היתה למציאות

ומהשיא הזה, אי שם בסוף שנות ה-60', החלה ההידרדרות. שנים של מלחמות שולל, מאבקים בפלסטינים שהעמידו אותנו מול שאלות קשות, והתרופפות של נורמות ציבוריות העלו ביתר שאת את השאלות "מה הלאה?", "מה עכשיו?". החזון הציוני של הרצל בצורתו הקיימת מיצה את עצמו כתכנית פעולה למדינת ישראל, והמנהיגים לא השכילו לייצר חזון חדש

הידרדרותה של מערכת החינוך חופפת לתחילת אובדן הדרך של המדינה. מרגע שאיבדנו את דרכנו כמדינה החלה הידרדרותה. היא נדרשה להמשיך לחנך – אבל לא לגמרי היה ברור מה מטרתה. היא המשיכה להוציא מתוכה בוגרים ישראלים, דוברי עברית, הנכונים להילחם למען העם והמדינה. אבל לאיזו מטרה? איזה סוג של מלחמות היו צפויות לבוגרי המערכת? מה היו הדברים החשובים עבור חייהם? הצלחה חומרית? ציונים

הבלבול יצר מערכת חסרת כיוון. כל תלמיד, מורה ומנהל נותרו לבדם לעצב את המשימות של החינוך לפי ראות עיניהם ומיטב הבנתם. ועם היעלמות התוכן החלה גם התפרקות המסגרת..

מדינת ישראל היא יציר של חזון. לולא היו אנשים שדמיינו אותה וחלמו עליה, היא לא הייתה קיימת היום במציאות. זה נכון לא רק לגבי העבר. מדינת ישראל חייבת להמשיך להיות יציר של חזון. עצם קיומה תלוי בכך. קיומה של מדינת ישראל תלוי ביכולתה המתמדת להתגבר על אתגרים: ביטחוניים, אזוריים, כלכליים, חברתיים. הפרויקט הציוני כולו הוא אתגר מטורף אחד גדול. והיכולת לעמוד באתגרים תלויה לחלוטין בקיומו של חזון. אחרת, לשם מה

בשנות הבלבול, בגבול המדבר של מיצוי החזון הציוני התבסס בכיפה חלום הנורמליות. זו הייתה הכמיהה. אבל מדינות אחרות תמיד יעשו את הנורמליות טוב יותר מאיתנו. כמה שלא נהיה נורמלים, תמיד יהיו מי שהם יותר נורמלים. ואם להודות על האמת, אם כל המאמצים, הכאבים, ההקרבות והסבל שעברנו ועברו אחרים נועדו רק כדי לקיים מדינה "נורמלית" ורגילה בתכלית – לא חבל? אין זה אומר שמדינת ישראל לא צריכה להיות מדינה מתוקנת, שהתשתיות בה ברמה גבוהה, שהשירותים הניתנים לאזרח יעילים ואדיבים, ושהחוק בה נשמר. אבל החזון הציוני אינו יכול להתמצות בנורמליות. אין בכך די.

דוד בן גוריון קרא לאחד מספריו העוסק בעיקר בצה"ל "ייחוד וייעוד". אלה שני הדברים שחייבים לאפיין את מדינת ישראל. ישראל צריכה להיות מדינה ייחודית השומרת על ייחודה בין אומות העולם, והעיקר היא צריכה להיות מדינה שיש לה ייעוד בעולם. שקיימת למען מטרה כלשהי. היא אינה יכולה להיות אך ורק "קיימת". כך היא לא תהיה קיימת. הייחוד של ישראל בעתיד צריך להיות במתן תוכן עמוק, חב ואמיתי להיותנו מדינת העם היהודי. הייעוד צריך להיות בדרך שבה נתרגם את היותנו מדינת העם היהודי לדרך שבה נשרת את העולם ואת האנושות.

עלינו לייחד את עצמנו ביצירת תרבות יהודית-ישראלית מקורית ואמיתית ולעשות זאת תוך שיתוף מלא בין ישראל לעם היהודי. עלינו לעצב יחד תרבות המבוססת על סינתזה מלאה של ההיסטוריה היהודית עם האחריות הציונית לעיצוב החיים היהודיים, תוך חיים מודרניים לחלוטין. זו תרבות של הצטיינות המבוססת על שאיבה מתוך המקורות וההיסטוריה היהודית, כדי להביא לעולם בשורה בכל תחום – כלכלה, חברה, מדע, רפואה ומשפט. זו תרבות של חיים שבה החיים היהודיים הריבוניים מבוססים על יצירה חיובית, שאינה שוקעת בקידוש הסבל ובתחושת הקורבן. ישראל צריכה לעבור ממדינה שמקבלת למדינה שנותנת. ממדינה שמצפה מהעם היהודי לתת לה ולבוא אליה, למדינה שלוקחת אחריות על עיצוב עתידו של העם היהודי באשר הוא.

הייעוד שלנו צריך להיות בשירות שניתן לעולם. מתוך התרבותה המקורית שלנו וההיסטוריה שלנו נצא כדי לתת שירות לתושבי העולם. עלינו לגייס את מיטב המוחות בארץ ובעם היהודי לפתרון בעיות דחופות וכואבות שעומדות על סדר היום העולמי – מחלות, רעב, עוני וסביבה. נפעל גם כדי לתרום מתוך ההיסטוריה היהודית והציונית כדי לפרוץ דרך ולתת מענה לשאלות כמו, איך יוצרים קהילה בעולם גלובלי ואיך מעצבים חיים בעלי משמעות בעולם של שפע.

האדם הישראלי השלם, לפי הוגי הציונות ומייסדי המדינה, היה עובד אדמה, לוחם, דובר עברית ואזרח גאה של מדינה ריבונית. בעידן הידע והגלובליזציה, בעת עיצוב החזון החדש למדינת ישראל, האדם הישראלי השלם יהיה יצרן ידע, לוחם למען תיקון החברה והעולם, דובר עברית ושפות עולם, אזרח גאה של מדינת ישראל, הלוקח חלק פעיל בעיצוב עתידו של העולם היהודי ובהגנה על כדור הארץ ותושביו. שלושת העוגנים של הישראלי החדש, בוגר מערכת החינוך בעתיד, יהיו התרומה למדינת ישראל, התרומה לעם היהודי והתרומה לעולם.

ישראל שואפת להיות מדינת עלייה. אין מרכיב שתורם יותר לעלייה וגם לירידה מאיכות החינוך בישראל. ישראל שואפת להיות מדינת מופת. והמרכיב החשוב ביותר שלפיו העולם בוחן אם המדינה ראויה לתואר "מדינת מופת" הוא איכות החינוך שהיא מעניקה. כל הדרכים מובילות לחינוך. בין שזה עתידה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, בין שזה עלייה, בין שזו השאיפה להיות חברת מופת, בין שזה הרצון להבטיח חברה שוויונית, ובעיקר צודקת יותר, ובין שזה הרצון להבטיח התפתחות כלכלית ועושר ציבורי – המפתח נמצא בחינוך.

ישראל היא מדינה קטנה. המשאב היחיד שלה הוא אנשיה, ויותר מכל, אנשיה הצעירים. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לוותר על מיצוי הפוטנציאל של האנשים שלה. זו תהיה רשלנות פושעת. ישראל אינה יכולה לבנות מערכות שמוותרות על הפוטנציאל ולו גם של אדם אחד. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה מצב שבו אנשים צעירים הולכים לאיבוד ואינם זוכים לקבל את הכלים למצות את יכולתם. היא אינה יכולה לקיים חברה שבה ילדים הם קורבן של נסיבות לידתם, ואיכות חינוכם היא תוצר של מצבם הכלכלי והשכלתם של הוריהם. לפני עשרות שנים המצאנו טפטפות, כי לא היו לנו מים. כל טיפה הייתה חשובה. מה שהייתה חקלאות אז, החינוך וכלכלת הידע הם היום. אנו צריכים להתייחס לכל ילד בארץ כאל אותה טיפת מים שאיננו יכולים לנהוג בה בבזבוז.

במשך מאות בשנים חיה האנושות על אדמתה ומלאכתה. האדמה הייתה הבסיס לעושר של אומות ואנשים. מלחמות התנהלו על אדמות – כדי להגן עליהן וכדי לכבוש אותן. המהפכה התעשייתית פתחה עידן של השכלת המונים, שנועד לשרת את התעשייה הנבנית. כעת אנו עומדים בפני עידן שכל כולו ידע, יוזמה אנושית, חדשנות, מחקר מדעי ולימוד מתמיד של כל מה שחדש. העושר האנושי נמצא היום בחומר האפור שבין שתי אוזנינו. זהו הבסיס החדש לעושר של אומות ואנשים. בארץ יש כמיהה משונה לגלות נפט ואוצרות טבע. אבל לישראל יש מקור עושר שערכו עולה עשרות מונים על בארות נפט – והוא כל אחד מאיתנו. בזכות מקור זה מדינת ישראל עשירה היום, גם במונחים אבסולוטיים, מכל אחת ממדינות המפרץ עתירות הנפט, ואם לא ננהג בזבוז במשאב זה, מדינת ישראל תוכל להמשיך להתפתח ולייצר עושר.

בעידן הידע ומהפכת הידע, איכות החינוך היא המרכיב החשוב ביותר בעושרה של אומה – חשוב יותר מכל אוצר טבע, בעל ערך יותר מכל זהב צהוב או שחור הוא גם הרכיב שקובע יותר מכל את תנועת האנשים על פני הגלובוס. אנשים חוצים יבשות וימים כדי להבטיח לעצמם ולילדיהם חינוך טוב יותר. הורים מוכנים לעבוד בכל עבודה, לצמצם הוצאות על צמצום למינימום ולהתמודד עם קשיי הגירה, ולו רק שילדיהם יזכו לחינוך הטוב ביותר.

כל המדינות בעולם מכירות היום בחשיבות החינוך לעתידן. הוא הבסיס לעושר שלהן. הוא התנאי ליכולתן להבטיח מדינת הרווחה . הוא היסוד להתפתחותן. אבל ישראל יותר מכולן תלויה באיכות החינוך שלה. הוא המקור היחיד לעושרה. הוא האמצעי היחיד שיכול לנתק את הקשר בין נסיבות לידתו של ילד לבין התפתחותו מאוחר יותר בחייו. כשצעירים מוכשרים יוצאים ללמוד בחו"ל ונשארים שם, ההפסד של ישראל כואב יותר משל כל מדינה אחרת. שילד בעל יכולות אינו זוכה לחינוך ראוי ואינו ממצה את יכולותיו בחייו, ישראל נעשית ענייה יותר, בחומר וברוח. כשזוג צעירים יהודים שוקלים לעלות לארץ, אבל חוששים לאיכות החינוך של הילדים שלהם ביחס למה שהם זוכים לו באנגליה, צרפת או ארצות הברית, ישראל מפסידה.

לכן ישראל יותר מכל מקום אחר, אינה יכולה להשאיר את נושא החינוך אך ורק להורים ולמקריות של מצבם הכלכלי והשכלתם. כמדינה וכחברה אנחנו צריכים לדאוג לילדים, ללא תלות ביכולת של ההורים לדאוג להם. המדינה והנהגתה מחויבות להבטיח דבר אחד ולעשות אותו היטב - שהחינוך של ילד – שום ילד - לא יהיה קורבן לנסיבות לידתו, למקום הולדתו, למצבם הכלכלי של הוריו או להשכלתם. המדינה צריכה להסיר החסמים והמכשולים שמונעים מאנשים למצות את המיטב מעצמם. כל הורה צריך לדעת שלילדיו מובטח חינוך טוב. זה הבסיס לעתידה של מדינת ישראל. זה הדבר החשוב ביותר שכל הורה רוצה היום.

הרי הדבר שכואב ביותר למי שמתקיים בקושי הוא החשש שלא יוכל להבטיח את החינוך הטוב ביותר לילדיו. גם לבני המעמד הבינוני, הצורך לממן חלק ניכר מהחינוך של הילדים שלהם מהווה מעמסה משמעותית על רווחתם הכלכלית. אילו כל הורה, בכל מצב כלכלי, היה יודע שילדיו זוכים לחינוך מעולה חינם ולשירותי בריאות מצוינים, היה בסיס אמיתי לדרישה של החברה והמדינה מכל אדם בוגר לקבל אחריות מלאה על עיצוב חייו ועתידו.

מאז קריסת הקומוניזם אין בעולם אנשים רבים הדוגלים בשוויון תוצאות. אין כמעט מי שחושב שכולנו צריכים לחיות בתנאים כלכליים זהים לאורך כל חיינו. ודאי שאין כמעט מי שחושבים שצריך לבסס משטרים אוטוקרטיים כדי להבטיח חלוקה שווה של המשאבים. כמעט שאין היום מי שאינם דוגלים בשוויון הזדמנויות. ואין שוויון הזדמנויות, ללא גישה שווה לחינוך ולבריאות. שין שוויון הזדמנויות אם לידתו של ילד להורים עשירים או משכילים קובעת את עתידו יותר מכל דבר אחר.

לישראל יש אחריות גם לעם היהודי, וחינוך יהודי הוא אחד המרכיבים החשובים ביותר הקובעים את זהותו היהודית של אדם העתיד. אבל חינוך יהודי הוא דבר יקר מאוד. חינוך יהודי הוא חינוך פרטי. פעמים רבות, זהו חינוך שמתווסף על החינוך הרגיל, שגם בעלויות שלו, בוודאיו במערכת האמריקנית, אינן נמוכות. התפוצות, רק יהודים שחינוך יהודי לילדיהם חשוב להם מאוד מרשים לעצמם להשקיע את הכספים הנדרשים כדי לרשום את ילדיהם בבתי ספר יהודיים. מה אם ישראל הייתה מבססת את עצמה בתור המרכז היהודי העולמי שיש בו חינוך יהודי חינם ואיכותי לכל ילד יהודי בעולם? היינו מצליחים ליצור מגנט עולמי לכל היהודים בעולם. גם אם התמ"ג לנפש בישראל ימשיך להיות מחצית מזה האמריקאי עוד שנים רבות, היכולת להציע חינוך יהודי וכללי חינם תיתן לישראל בסיס תחרות חזק מאוד בהתמודדות שלנו על ליבם של יהודים בכל העולם.

החינוך, ובית הספר כנושאו המרכזי, צריך להיות הפרויקט הלאומי של מדינת ישראל, כפי שהיו בעבר החקלאות, העלייה והביטחון. זהו הדגל שלנו. נדרשת לכך התגייסות מלאה – ההנהגה, התלמידים, המורים, ההנהלה, החברה. זהו הדגל של כל מדינה בעולם היום. – כל חברה נמדדת באיכות החינוך שלה – אבל אצלנו – זה בנפשנו."

בהוקרה ובהערכה

ד"ר עינת וילף