משאב נדיר

הצדק לא גר כאן יותר! במדינת ישראל 2009 קשה לראות את האור בקצה המנהרה, יש יותר מידי חושך, גם בימים אלו דצמבר, 2009 כשחג החנוכה דועך לו, למרות כל החנוכיות והשירים עדיין חשוך כאן. ולי יש בעיה, אני רואה בפערים החברתיים את הסרטן שמכלה את המדינה הזו. אני מתהלך מזה זמן מה עם התחושה שהמדינה שלנו נגנבת לנו (במובן הרע של הדברים) מתחת לידיים ואין מושיע. אנשים כמוני שנלחמים את מלחמת האור בחושך מתויגים, אנו מתויגים בצורה לא מחמיאה, לעיתים אנחנו "פנתרים שחורים מודרניים", לעיתים אנו עוכרי ישראל, אך לעולם ידאגו להזכיר לנו שאנו לא הולכים נהי אחרי הקולקטיב – ואנחנו אומרים לעיתים עם חיוך אז מה...

בכול האמור לעיל אינני בא לנסות ולסנגר על העבר, אני לא מסוג האנשים הטוענים כי "הכול היה נפלא לפני שנולדתי", נהפוך הוא אני טוען כי בעבר זה טמונים זרעי המצב דהיום. ההגעה של אנשים מתרבויות שונות וחוסר הסובלנות והסבלנות הביאו את המצב לנקודת רתיחה שנשכה שנים רבות, היו פיצוצים קטנים לאורך הדרך, ואדי סאליב, הפנתרים בירושלים בעיקר, אך המפץ הגדול הגיע בשנת 1977 עם המהפך וירידתה של מפא"י מכס השלטון. באותה התקופה נראה כי הדברים הרבים שעלו וצפו הביאו את החברה הישראלית לנקודת האל חזור, ולראשונה אנשים חששו מפיצול בעם, אם זה מזרחים אשכנזים, דתיים חילוניים או עניים ועשירים. זה לא התרחש, הקולקטיב הצליח לדבוק יחדיו, אך במחיר כבד מאוד.

היום אנו עומדים אל מול חברה שאיבדה רבים מערכיה כמו גם את בסיס האידיאולוגיה הסוציאל-דמוקרטית שהייתה נר לרגליה. אכן, נכון הוא כי האידיאולוגיה הסוציאל-דמוקרטית לא התנהלה באופן מושלם, בלשון המעטה, מחד, רבים מצאו את עצמם נאנקים תחת דיכוי כלכלי, דתי, עדתי ומגדרי. מאידך, משנה זו הביאה אנשים לחשוב בצורה קולקטיבי סטית, עם מידת רחמים והבנה של הזולת, ולא קידוש האינדיבידואליזם האולטרה-ליברלי, כזה שאינו חש רחמים כלפי החלש, כזה שללא הניד עפעף יאמר "רק הטובים מצליחים".

מזה ארבע שנים שחזרתי לישראל, דברים רבים משכו אותי חזרה לארץ, משפחה, חברים, תחושת השייכות, הרצון שבני יגדלו כאן "במקומם הטבעי" והאמונה באנשים ובעיקר בקולקטיב החברתי. אך כל אלו הצליחו פעם אחר פעם לאכזב אותי, ולהביא אותי למצב בו לרוב אני נע בין שני קטבים של תחושות, ייאוש וייאוש עמוק, לעיתים אני חש כי אין בי מספיק כוחות להמשיך לקום כל יום לצאת למאבק. אך יש נקודות אור שלמרות הכול מחזירות הבי את האמונה.

כמרצה במרכז הבינתחומי אני נפגש עם מאות סטודנטים בשנה, בשנתי הראשונה פגשתי תלמידה, ליהי, מיוחדת. לאחר השיעור השני הבנתי שיש כאן מפגש מיוחד עם אדם נדיר, לאחר תום הסמסטר המשכנו להיפגש בקמפוס לשוחח ואט אט הפכנו לחברים. השיחות המשותפות הבהירו לי שמדובר באדם יוצא דופן, לאחר כחצי שנת הכרות שמעתי כי סבתה של ליהי נפטרה, ללא היסוס לקחתי את עצמי ונסעתי ללוויה. לא הכרתי את נחה, סבתה של ליהי, וגם את משפחתה של ליהי לא הכרתי, כמעט כל האנשים בלוויה היו זרים לי. אמרתי את המשפטים הרגילים, אך בעיקר הקשבתי, עמדה באוויר תחושה כי משהו יוצא דופן קורה, כולם גדולים כקטנים עמדו בתחושת עצב גדולה כמו גם בתחושה של הכרת תודה על שהיו חלק מחייה של נחה, ואני לא הבנתי, אך בעת ובעונה אחת הבנתי, צרוף מוזר.

ולאחר מכן, לכשהיכרותי עם המשפחה הפכה לעמוקה יותר, ולמדתי מעט על נחה, הבנתי. נחה, זו שנולדה בפולין והגיעה לישראל בדרך לא דרך, הייתה המודל היא יישמה את שחסר לנו כל כך בישראל של היום. היא, היא המשאב הנדיר הזה שכל כך חסר לנו היום בישראל. היא הייתה סוציאל-דמוקרטית אמיתית מבלי שאמרה זאת, היא נתנה מהמעט שהיה לה לרווחת כולם, היא ראתה בכולם זכאים למשאב הנדיר שנקרא חינוך, והיא דאגה שלאף אחד לא יחסר חינוך, אוכל מילה חמה. וכל זאת לא על מנת שיקשרו לה כתרים, או על מנת לזכות בהכרת תודה, היא עשתה זאת משום שהאמינה שכך צריך לחיות תוך דאגה לזולת ומתן הזדמנות שווה לכול. הכרת התודה האישית שלי נחה היא שבחנוכה הזה אורך בוער נוגות יותר מכול הנרות בעולם.