היסטוריה משפחתית

סבא וסבתא בקנרוט

סבתא גדלה בוילנה ולמדה בסמינר עברי "תרבות" בפולין. בשואה, אח של סבתא קנה מכונית שנוסעת על פחם והציל חלק מהמשפחה. הם נסעו ביערות לכיוון רוסיה וכל פעם שנגמר הפחם הם היו חוטבים עצים ביער ומכינים פחם להמשך הדרך. עוד בפולין הייתה סבתא מורה וכשהגיעה לרוסיה, קבלה משרת מפקח, היה לה סוס, בעזרתו היא רכבה מבי"ס לבי"ס וכך עבדה. כשהסתיימה המלחמה, חזרה סבתא לפולין ולימדה ילדים יהודים יתומים וכאלו שהיו במנזרים, (כך הם הסתתרו) בתקופת השואה. בשנת 1950 עלתה לארץ, פגשה בסבא ונישאה לו. סבא וסבתא גרו ביהוד, סבתא הייתה המנהלת של בי"ס רמז וגם עבדה בבי"ס לנערים עובדים ביהוד.

סבתא שלי נחה

נולדה בכפר פולונסק ליד העירה רוז'נה, שם גרו הסבא והסבתא - יעקב מאיר ורחל-לאה סידרנסקי. בגיל שבע, עברה לגור עם משפחה ברוז'נה כדי שהילדים ילמדו בבית ספר. בשנת 1930 עברה משפחתה לסלונים כי ילדי המשפחה הצטרכו ללמוד בתיכון. סבתי למדה בתיכון בשם קוניצה. אביה יהושע, סחר בעצים ומכר אותם למדינות שונות. בסלונים היו שני בתי ספר תיכוניים - אחד פרטי ליהודים ואחד ממשלתי לפולנים. אנחנו למדנו בביה"ס היהודי, בו למדנו תנ"ך, עברית ומקצועות פולניים נוספים. נחה, סיימה את התיכון והשתייכה לתנועת נוער "השומר-הצעיר.

בסלונים היו כ-20,000 יהודים. כמעט בכל רחוב בסלונים היו בתי כנסת. היה גם בית כנסת אחד מרכזי. "בשכונה שלנו ביום שישי כל משפחה הייתה מכינה חמין איתו היו הולכים למאפיה, ונותנים שם את הסיר. ביום שבת, אחרי בית הכנסת, כולם היו לקוחים חזרה הביתה את הסירים על מנת לאכול. זו הייתה חוויה, כולם הלכו ביחד ונפגשו כולם עם כולם וזה היה נחשב גם בילוי נחמד.

מדי יום שישי ושבת הורי הלכו לבית הכנסת. אבי היה שומר מסורת ואמי הייתה אישה מאמינה מאוד, שומרת כל מצוה ודין. בתום התפילה נהגנו ללכת חזרה הביתה כל המשפחה יחד. בביתנו התארחו לעיתים תכופות בחורים רווקים מהישיבה, הורי היו נוהגים להזמין אותם לסעודות ערב שבת.

אחת לשבוע, באופן קבוע, היה מוזמן לארוחה בחור ישיבה ששמו היה חיים.

בסלונים היו כל מיני מפלגות ציוניות. בתקופה מסוימת אני וטוז'ה השתייכנו ל"בית"ר", היום זה שייך לליכוד. בתיה ואליהו השתייכו ל"שומר הצעיר"- מפ"מ, היום זה שייך למערך. בשעת הארוחות היו דיונים נוקבים בענייני הציונות ולא פעם הדיונים גלשו למריבות. אבי, יהושע, כעס מאוד על כך."

בשנת 1936 סיימה את לימודיה בסמינר העברי בוילנה- "תרבות", ברח' אוז'שקובה 7. עברה לגור בלחבה אצל דודתה שרה רג'יוילובסקי. הדודה הייתה כימאית ורוקחת וסבתא שלי עבדה שם כמורה ואח"כ עזרה לדודה בבית המרקחת. (שרה סיימה את לימודיה באוניברסיטת לנינגרד שברוסיה).

בשנת 1937 חזרה נחה לסלונים שם קבלה על עצמה את ניהול ביה"ס "בית יעקב", שהיה בי"ס לבנות בלבד. שם היא עבדה עד שנכנסו הורסים לסלונים וכל בתיה"ס היהודיים בוטלו בן לילדה. בשנת 1938 חלה אביה, יהושע, במחלת סרטן. משלוחי העץ האחרונים שהספיק יהושע לשלוח, תמורתם לא נתקבלה, ומצבם הכלכלי החל להתדרדר.

בשנת 1939 פרצה מלחמה בין רוסיה לפולין. תוך שבוע לא הייתה פולין, זו הייתה מלחמה כמעט ללא קרבות. כל המפקדים והקברניטים של המדינה והצבא שיתפו פעולה וסמרו את פולין לידיהם של הגרמנים והרוסים. ואז סלונים הפכה להיות שייכת לרוסיה. באותם ימים הכירה את בעלה הראשון- גלפנד, החופה התקיימה בלחבה, סבתא וגלפנד למדו ולמדו את התוכניות החדשות ברוסית ובו זמנית עבדו. (גלפנד היה מנהל בי"ס תחכמוני שאף נסגר עם בוא הרוסים).

מאז שהרוסים נכנסו התחילו בעיות של אספקת מזון. לעיר הגיעו רוסיות שמעולם לא ראו תחתיות, ערדליים, כותנות לילה, הן מאוד התפעלו מהשפע ונהגו להשתמש בהם למסיבות ולנשפים. כשהרוסים נכנסו לבתים וראו בתי-שימוש, הם צחקו ושאלו האם זה מיועד לשתייה בכריעה. האב - יהושע היה אדם רחב אופקים, משכיל, ואהב במיוחד לדקלם שירים. כשנולד הנכד הראשון מוטי (בנם של בתיה ומירון), היה סבא יהושע שר לו: "זמני לדעוך וזמנך הוא לפרוח..."

סבא יהושע, היה ציוני נלהב וחלו חייו הגדול היה לעלות לארץ ישראל. הוא דבר עברית רהוטה. יהושע היה מאוד מוטרד מה יהיה בסופו של הכבוש הרוסי. הוא מאוד לא האמין בכוחם של הרוסים, קרא להם "בורוסע"= "יחפים". יהושע ידע, שהוא מאוד חולה ועומד למות. הוא דאג מאוד כיצד משפחתו תסתדר. "אמא שלו, הסבתא רחל-לאה נהגה לעזור לנו ולבוא לבקר אותנו הרבה. לימים כשנפטר בעלה, עברה לגור אצל בתה שרה, בלחבה".

1941 יוני, פרצה מלחמת העולם השניה. "כבר כמה שבועות לפני כן, הרגשנו באיזה אי-שקט, אי-בהירות, בחדדשות היו כל מיני דברים חשודים. הרוסים ברחוב דיברו גם על איזו מלחמה.. למחרת בבוקר הגיע טוז'ה אחי הבכור עם אוטו משא גדול ועליו בני משפחתו, נהג ואשתו, ואמר שפרצה מלחמה, דרש מיד לסגור את הבתים, לא לקחת כלום והעיקר לקחת את המפתחות.. (כשחזרנו לסלונים אחרי המלחמה לא היה את מה לפתוח.. !). מעלינו התחילו לחוג מטוסים.

הנכד היה מאושפז בביה"ח אליהו אחי רץ לשחררו, ובביה"ח לא הסכימו, אליהו חטף את מוטי מבית החולים, הכריח את בתיה (אמו) לעלות למשאית, לקחנו את מלכה'לה, פייגלע (ציפורה), יוספה (אמא שלי) אני ובעלי הראשון (גלפנד). בתיה מאוד לא רצתה לנסוע כי בעלה, מירון, היה מגויס. אמא שלי לקחה את הסידור שלה, מלכה הספיקה לקחת קצת תמונות. אני הספקתי לקחת מעט בגדים וזהו. פתחנו בנתיב הבריחה מסלונים לכיוון רוסיה הלבנה.

ברוסיה

אמא שלי יוספה, בנתה לנו תנור אבן בחצר ומדי יום הייתה מציתה מדורה קטנה ואופה לנו מעין פיתות. אח"כ התחילה לגדל תרנגולות. פרות היו שם בשפע. הסתדרנו, רעבים כבר לא היינו. בחדר הגדול ישנו כולנו, אני ומלכה לפעמים ישנו לנו במרפסת הקטנה, כשאנחנו מכוסות בטול מפני זבובים. בתיה ואליהו זרעו אורז וקטפו אותו (זו היתה עבודה מאוד קשה).

לאחר זמן, נלקחו ע"פ החוק כל הגברים לעבודות פרך בפחם. אני בנתיים קיבלתי עבודה כמפקחת על בתי ספר רוסיים באזור כולו. כמו כן לקחתי על עצמי להיות נציגת אונ"רא באזור, אחרי שפנו אלי וביקשו ממני. היו מגיעים אלי בגדים ורכוש נחוץ אחר, אני ניהלתי אותו וחילקתי ליהודים ופולנים. בקיץ הייתי רוכבת על אופנים ובחורף על סוס. הייתי מקבלת במשרדי גם את הפליטים מטעם אונר"א וגם את המורים, המנהלים עליהם פיקחתי.

לא פעם התלונן בפני האחראי עלי, שאת הפליטים עלי לקבל רק אחרי הצהריים. האמת היא שעבדתי הרבה מאוד שעות ביום ועשיתי את שני תפקידי במשך כל היום. בהיותי מפקחת, הייתי גם נוהגת לעזור לפולנים וליהודים כדי למנוע מהם להגיע לצבא הרוסי, נתתי להם אישורים שזקוקים להם כמורים.

בינתיים קבלנו מכתבים מהגברים, שמאוד קשה להם ושהרבה גברים מתים מהתנאים הקשים. ביום מן הימים הצליחו שלושתם לברוח.

חזרה לפולין- וולבז'יך 1946

בעזרת ידידים ששרדו מלחבה, הגענו לוולבזיך. שאחר כך גם עזרנו לנו בויזות לארץ, משפחת בר-ניב. שלחו אותנו לשם, קיבלנו בית יפה וגדול. אני ובתיה הצטרפנו לביה"ס "לוחמי הגטאות" בניהולו של מר טושמן. שם חינכתי ילדים שחזרו ממנזרים ומבתים גויים ששמשו עבורם מחסה מפני הגרמנים בזמן המלחמה.

אחת מתלמידותיי, כיום מורה בבי"ס רמז, בו את לומדת. שמה היה ציפורה לחמן. כיום שמה ציפורה הלוי. בגלל החינוך הנוצרי שקבלה, התקשתה לקבל אותנו כיהודים. אך עם הזמן התרגלה. אחרי הלימודים, היו ילדים שהיו באים איתי לביתי, כי ההורים עבדו ופחדו שמא, המשפחות הגויות יתחרטו ויבואו לקחתם בחזרה.

מתוך מכתבי ניצולי סלונים

מתוך פנקס סלונים כרך ב' עמ' 353

"נחה סידרנסקי מספרת על הפגישות הנרגשות של פליטי סלונים, המתאספים בביתה אשר בוואלבז'יך, מקום מגוריה בפולין:

"והסלוניקאים מבקרים אותנו לעיתים. היו אצלנו מוניה משל, משה חיגרין, אידה זליקובסקי, אליהו קוניצה. ארבעה לילות וארבעה ימים ישבנו גם בכינו בזכרנו את סלונים.

הגענו הנה לפולין, אך בית לא מצאנו פה. הלב שותת דם למראה הגרמנים שנשארו בסביבה זו, והפולנים, שותפיהם לרצח, מתהלכים כאן ומתענגים על כל טוב. תוקפים הגעגועים לבית טוב, אמיתי, אנושי, - מתי כבר נגיע לקץ הנדודים ?".