כשרצון צורך ואכפתיות נפגשים

כמי שנולד ביהוד והתחנך בה, לא יצא לי לפגוש את המורה נחה מאוד. אך שמה נישא בישוב והגיע לאוזני, עטוף בהילה של קדושה. המורה נחה הייתה לשם דבר בישוב. ובית ספר רמז בניהולה היה לשם דבר במערכת החינוך בעירה הקטנה. והנה כעבור שנים רבות נפגשתי עמה, ולשמחתי הרבה אף זכיתי לעבוד כמורה מן המניין בבית ספרה, תחת ניהולה וניצוחה. וכיצד זה נפגשנו אני הינוקא והיא המנהלת הדגולה? ובכן כל זאת רק בזכות העובדה שרצון, צורך ואכפתיות נפגשו להם יחדיו.

תחילתו של עניין היה בשנת הלימודים שהתחילה בראשון בספטמבר 1973 שבה התחלתי את עבודתי בהוראה לאחר שחרורי מהצבא. את שנת עבודתי הראשונה מילאתי בטבריה במסגרת מחויבותי למשרד החינוך. בשנת הלימודים שלאחריה הייתי אמור להמשיך לעבוד בטבריה. והנה שבוע לפני תחילת שנת הלימודים, פנה אלי חברי משכבר הימים מאיר מורגנשטרן, בנה של הגב' מורגנשטרן זכרה לברכה, שבמשך שנים ארוכות הייתה המבשלת בחדר האוכל של בית ספר רמז, תחת ניהולה של המורה נחה. וזה היה דברו אלי, פגשתי אתמול את המורה נחה באוטובוס, והחלפנו כמה מילים, במהלך השיחה ביננו העלתה המורה נחה בפני שחסר לה מורה לכתות ז'–ח' והנה שנת הלימודים עומדת בפתח, והיא "תקועה" ואינה יכולה לסגור שיבוצים ומערכת שעות. ואז ידידי מאיר סיפר לה עלי, חברו משכבר הימים, שהינו מורה לכתות הנ"ל, אבל ישנה בעיה, מאחר והוא (אני) עובד בטבריה ואינו שייך כלל למחוז המרכז. המורה נחה, ביקשה ממנו לשוחח איתי, ולקבל את הסכמתי, על מנת שהיא תנסה להעביר אותי למחוז המרכז, ולבת ספר רמז ביהוד. ואכן הקשר נוצר ביננו בו ביום. למחרת בבקר נפגשתי עימה בביתה בתל אביב, ומשם צעדנו יחד לבניין הדר דפנה, בניין משרד החינוך, כשפנינו מועדות לפגישה עם מנהל המחוז ומפקח בית הספר. מילה אחת פה ומילה אחת שם וכל הבירוקרטיה הקשורה במחויבותי לעבודה בצפון, והעברה ממחוז למחוז, הייתה כלא הייתה. תוך דקות ספורות מצאתי את עצמי משובץ כמורה מן המניין בבית ספר רמז ביהוד, תחת ניהולה של המורה נחה. ועימה עבדתי עד למועד פרישתה מניהול. ככה זה כשרצון, רצוני לעבוד בעירי יהוד, ולעבור אליה מטבריה, והצורך של המורה נחה במורה לכתות ז'–ח', והאכפתיות של המורה נחה חברו להם יחדיו, וחברו את גלגלי החיים של שנינו זה לזו. שנות עבודתי המשותפות עם המורה נחה יזכרו בליבי כשנות עבודה פוריות, חמות ונעימות, עבודה עם מנהלת עתירת ניסיון, חמת לב ואנושית מאין כמוה. לעולם לא אשכח את המעשה הקטן שעשתה למעני, ושינתה את גורלי והמשך חיי, האישיים והמקצועיים.

ועל כך נתונה לה תודתי מעומק ליבי.

יהי זכרה ברוך.