פרס ע"ש המורה נחה

גבירתי ראשת העיר עורכת הדין יעלה מקליס, מנהלת מינהל החינוך הגברת מירי אור גוטפריד, חברי הועדה הבוחרת, מנהלות ומנהלי בית הספר, מורים, מורות, נשות חינוך, משפחה יקרה, מכובדי כולם,

אני עומדת כאן כנציגת המשפחה של נחה בקנרוט סידרנסקי. או כפי שביקשה מכולם לכנותה ״המורה נחה״. 

המורה נחה כלת פרס חינוך מטעם הנשיא, יזמה, הקימה וניהלה את בית ספר רמז החל משנת 1950, השנה בה עלתה ארצה, תחילה הקימה את בית הספר הממלכתי א' – לימים בית ספר 'רמז' אותו ניהלה כ-30 שנה. במקביל הקימה בית ספר ערב לנערים ולנערות עובדים, ריכזה חוגים להורים בהם לימדה אותם את השפה העברית. לימים הפכו הם ליוזמה להקמת בתי הספר הרצל ויהודה הלוי.  

סבתי, נחה נולדה בפולין בשנת 1914 גם שם עבדה כמורה, אשת חינוך. לאחר פלישת הצבא הנאצי לפולין ועד לתום המלחמה, תוך מנוסה במדינות וערים שונות לימדה במחשכים עברית ותורה. לאחר שמשפחתה מצאה את מקומה במחנה פליטים ברוסיה כיהנה נחה כמפקחת על בתי ספר רוסים ושימשה כפעילה של ארגון אונרא, שם היא סייעה לפליטים (יהודים ולא יהודים).

בתום המלחמה שבה נחה עם בני משפחתה לפולין, לסלונים, שם היא המשיכה ללמד, לטפל בפליטים ולסייע לילדים שהוסתרו אצל משפחות פולניות - הפעם רק בעברית, בבית הספר לוחמי הגטאות. 

ב- 1950 עלתה ארצה במטרה אחת - להתנגד לכל מה שפגשה וראתה באירופה של אותה תקופה ולהקים חברת מופת. 

היא האמינה שלחינוך 2 מטרות עיקריות. מטרה אחת היא מטרה אישית – שחרור (ביחס למינוחי העבר) וחירות (ביחס למינוחי ההווה) האדם והובלתו לעצמאות. מי שלא תלוי בדבר זולת יכולתו לחשוב באופן עצמאי.

מטרתה השניה הייתה חברתית - החינוך מבחינתה היה מרחב של שותפות וערבות הדדית. הפיכת המרחב לחברת מופת שבה המוחלשים מקבלים מקום ראוי ושווה תוך שימת לב לכל ילדה וילד ולכל משפחה ממנה הגיעו. 

שתי מטרות אלה הלכו יד ביד לאורך כל דרכה החינוכית. היא האמינה שצוות בית הספר הוא זה שנושא על כתפו את חזון הערבות ההדדית והחברתית. לכן ביקשה תמיד שיקראו לה המורה. לא המנהלת. כי בתפקיד המורה נמצאת מהות השליחות החינוכית. ואצטט מדבריה: "אנו מטעים את עצמנו בהבחנות בין חינוך ולמידה, בין רגש לשכל, בין חשיבה והתנהגות, בין התנהגות וערכים. הבחנות אלו גוררות אותנו להבחין בין מורה לבין מחנך, בין שיעור חשבון או תנ"ך לבין שעת חינוך או שעת חברה. הבחנות אלו יוצרות אצלנו שיוך מסולף לאחריות שלנו, ומכאן הטעיה לגבי התפקיד והשליחות שלנו".   

המורה נחה, השקיעה שעות רבות במתן תשומת לב למורים שכן גרסה שאם לא תעניק את אותה תחושת חירות וחופש למורים ולמורות לא תהיה ערבות הדדית ביניהן - ולא תוכלנה להעביר את אותה התחושה לתלמידים.

קצרה היריעה לספר כאן את כל הסיפורים על סבתי, המורה נחה. אך הפרס שאנו מחלקים היום הוא המשך הסיפור שלה. העצמה של צוותי החינוך הבית ספריים בצד חיזוק התלמידים והתלמידות.

בתקופה בה החינוך נדחק הרבה פעמים לסוף סדר העדיפויות המדיני, אנו כאן כדי להזכיר שאין קיצורי דרך - וכדי להגיע לחברת מופת, אנו זקוקים להשקיע באנשים שמחזיקים על כתפיהם את החזון של סבתי: חירות האינדיבידואל וערבות הדדית לכל.