מילים לזכרה

מספר מילים לזכרה של גברת נחה סידרנסקי  ז"ל –מנהלת של ביה"ס דוד רמז , ביהוד

הזיכרון הקדום ביותר שלי הולך אחורה, לקיץ לוהט, אוגוסט 1960 כאשר הגעתי כילדה, עולה חדשה ליהוד. לפני המעבר ליהוד, מספטמבר 1957, התגוררנו באזור חבל לכיש בעיר שרק זה הוקמה, בקרית גת. הורי קנו בית קטן ביהוד בשכונה שנקראה אז שכונת רסקו. מיד עם הגיעי רציתי לראות היכן נמצא בית הספר. אשר היה סגור, הרי מדובר בקיץ.... פגשתי מספר ילדים בקרבת מגורי ומשכונת קריית ביאליסטוק, אשר סיפרו לי מה שם המנהלת.

אבי, וייבסרג מרקוס ז"ל טען כי יתכן והוא מכיר את המנהלת עוד מהעיר וולבזיך בפולין - זו העיר בה נולדתי לאחר מלחמת העולם השנייה. ואכן כאשר הלכנו להירשם, התברר שהוא צדק. 

למדתי בבית ספר דוד רמז שנתיים  בכתה ז' ו' ו-ח'. התערתי בחברת הילדים ונהניתי מהאווירה אשר שררה בבית הספר ואני בטוחה שלגברת סידרנסקי ז"ל היה חלק בכך. 

לאחר הצלחתי הטובה במבחני הסקר- שהיה נהוג בזמנו, על מנת לכוון ללמידה עיונית או מקצועית, ניסתה המנהלת, לשכנע את הורי שארשם ללמוד בבה"ס בויאר בירושלים, אך הם לא התלהבו שאסע ללמוד שם, אז האופציה השנייה היתה מכינות פדגוגיות בפתח תקווה. 

בשנת 1962, כאשר סיימתי כתה ח',  עדיין לא היה תיכון ביהוד. וכך מצאתי את עצמי במסלול אשר הוביל להוראה. וכמו שאומרים השאר היסטוריה.

חלק מההתנסות בהוראה, כמו שאומרים היום הסטאז', היה בבית הספר רמז ביהוד. המנהלת נתנה לי אפשרות ללמד כפרח הוראה צעיר, בעזרת עצות מועילות כדי להצליח, כגון לתכנן את השיעור כך שאוכל להוסיף או לגרוע, בהתאם למתרחש במהלך השיעור. מה שנקרא היום מערך שיעור גמיש...

לאחר סיום הלימודים בשנת 1969 בסמינר שיין, פ"ת, במסלול הוראה בכיר כמורה לאנגלית התגייסתי לצה"ל.

 שרתתי כמורה חיילת ולימדתי אנגלית במחוז הצפון במעלות ובחצור הגלילית.

עם נישואי בשנת 1971, הגעתי לגברת סידרנסקי וספרתי לה שאני מחפשת משרה. מיד התקבלתי כמורה לאנגלית – למרות שלא הייתה לי הפניה. הנושא סודר באופן יעיל ומהיר בעזרתה.

לימדתי אנגלית בהתחלה שלשה ימים בשבוע כי לימדו אז יום לימודים ארוך משמונה עד ארבע. (היו ימים שהיו גם שיעורי אפס).

ברמז הייתה בזמנו מסעדה לימודית בהנהלת גברת ירדנה גרף ז”ל והתלמידים בישלו את האוכל באופן מעשי לאחר שיעורי תזונה עיוניים. והיה כיף... לתלמידים וגם לשאר....

כן למדו התלמידים מקצועות נוספים –אשר נעלמו היום: מלאכה – תפירה, ריקמה לבנות. מסגרות ונגרות לבנים.

הייתה גם פינת ירק ליד בית הספר, כאשר המורה גל ראובן אחראי עליה והילדים עדרו שתלו וקטפו ירקות ופרחים. בימים שהייתה תוצרת טרייה אפילו חלקה נמכר למורים. בט"ו בשבט התלמידים הכינו שתילים כמתנות לביתם.

בביה"ס נערכו חגיגות לתלמידים בכל חג ומועד. חלק מהחגיגות היו כיתתיות וחלקן לכל בית הספר ואז נערכו באולם הספורט אשר סוף  סוף נבנה. בחצר נערכו חגיגות מסיבות לסיום לימודים של כתות ח'. וגם לנו המורים היו מסיבות חלקן בבתים פרטיים ויש בידי תמונה של מסיבה בביתה של אמירה מיכאלי במגשימים.

לסיכום הייתה תקופה טובה וכל זאת בזכות אישה מופלאה אשר החינוך היה נר לרגליה.

יהי זכרה ברוך.

 רגינה אקשטיין