נחה – המורה והמחנכת שלי

שנים 1944-1945 מי ששרד את התופת מלקק פצעים, אוסף שברים וביצר הישרדות מתוגבר שואף "קדימה". מזרח פולין עברה לאוקרינה ואנחנו, בטרנספר מזורז, למה שהיה שלזיה – לוולבז'ך.

בשעות של מצוקה – כמה נפלא, נמצאת היד התומכת והמכוונת ואני מוצאת את עצמי "מתרגלת" פסנתר בבית משפחת סידרנסקי, מוצאת את עצמי בבית ספר "תרבות" בכתה א' והמורה האהובה – נחה כמובן. ביה"ס שוכן בבניין מגורים, הכול מאולתר; אין חצר אין אביזרים אבל לימודי ארץ ישראל הם במרכז. בין צוות המורים, המנהל והורי התלמידים מתקיימת מערכת יחסים קרובה ועם נחה – הדוקה וחמה ביותר (מבלים יחד חופשות וכו').

כיתות א' ב' ו-ג' אני עם נחה – אוהבת אותה ומרגישה אהובה. כתה ד'- תחת שרביטה של בתיה האחות הבוגרת שלה. אגב, אחיותיה הצעירות של נחה  ביחסי ידידות עם דודותיי.

בשנת 1950 נסגר בית הספר ואנחנו עולים ארצה. משפחתי גרה בצפון ונחה במרכז. כולם עסוקים "בלהיקלט". אני אישית עושה מה שכולם עושים, גדלה משנה לשנה ועם סיום הלימודים בסמינר מגשימה את החלום להיות מורה – כשהדגם הראשוני של נחה לנגד עיני.

אני מסיימת לימודים, מתחתנת, עוברת לרחובות ומחפשת עבודה, כמובן מאליו ובלי התלבטות אני פונה לנחה. וכמובן מאליו נחה קובעת פגישה במשרד החינוך ומודיעה למנהל ביה"ס שהוא מקבל אותי לעבודה – וגם לו זה היה מובן מאליו!!!

אני מרשה לעצמי לגלות שנחה הגיעה לפגישה כשמצב שיניה בכי רע והיא מסתירה את פיה בממחטה (מי עוד עושה היום דברים כאלה?). 

כעבור מספר שנים אני עוברת דירה וחייבת להחליף מקום עבודה. כמובן שאני פונה לנחה, אלא שהפעם היא מתאוששת ממחלה ושוהה אצל חברתה. על אף מצבה – הכול חוזר על עצמו. נחה "קושרת קצוות" ומודיעה שאני מצטרפת לצוות המורים- ומובן שכך היה!!!

עברו שנים ואני עוברת לנווה מונוסון. אני רצה לנחה אלא שהפעם אני מודיעה לה: 

אני עובדת  אצלך!!! (אני נרגשת אפילו ברגע זה) 

היתה הסכמה לשמחתי ואני כל כך רציתי להיות ראויה ליחסים המופלאים שהיו בינינו. אלא, שכל זה נמשך שנה אחת בלבד. אני סגרתי מעגל !!

זכיתי להיות קרובה לאישה אוהבת, תומכת, ומקדמת. ראיתי אותה בפועלה החל מקליטת הפליטים לוולבזיק ועד לעזרה האישית לי.

 הלוואי ודבק בי שמץ ממנה.

 ציפי הלוי