הגותה של מחנכת

"החינוך צריך להיות בראש סדר העדיפויות הלאומי. רק באמצעותו נגשר על כל הפערים בתוכנו ומחוצה לנו. החינוך הוא מבטחנו האמיתי".

"עיקר עיסוקנו הוא בחיפוש ומציאה של שיטות וכלים חדשניים שיקלו על המורים ועל התלמידים ויביאו למיצוי המהות של התחנכות והכנה לחיים מלאים, שתכליתם היא האדם". 

"מקצוע המורה מניח את אבני היסוד... לרוח האדם, ומכאן לרוח החברה, ובתור שכזה, תפקידו ומקצועו הוא מין החשובים בחברה האנושית ובפרט בחברה הבונה עצמה מקבוצות מגוונות של בני אדם".

"כל תלמיד הוא עולם ומלואו, ויש לדאוג לכל היבטי חייו. אך יש להזהר מהבלטת יתר על המידה את הפרט, האכפתיות המקצועית והאנושית הכוללת מחייבת אותנו לשים דגש מיוחד על הערכים הקבוצתיים, בעיקר אנחנו שאנו מדינה בחיתוליה, ועל התרבות המשותפת שבה צומחים התלמידים, רק שילוב מושכל ורגיש של שלושת ההיבטים הללו יביא לצמיחת בני אדם המיטבים עם עצמם ותורמים לחברתם". 

"אנו מטעים את עצמנו בהבחנות בין חינוך ולמידה, בין רגש ושכל, בין חשיבה והתנהגות, בין התנהגות וערכים. הבחנות אלו גוררות אותנו להבחין בין מורה לבין מחנך, בין שיעור חשבון או תנ"ך לבין שעת חינוך או שעת חברה. הבחנות אלו יוצרות אצלנו שיוך מסולף של האחריות שלנו, ומכאן הטעיה לגבי התפקיד והשליחות שלנו. תפקידנו הוא לעסוק בסינתזה בין הצד הרגשי, הצד הערכי והצד החברתי". 

"היהדות והציונות כפי שאני מבינה אותם, נטלו על עצמן אתגר לפתח ולהתפתח אנושית, להציע הגדרות מעשיות ורוחניות לתפקיד האדם וליצור עם לדוגמה, ששינה את העולם. אט אט, וכיום יותר מתמיד, אובדת לנו הדרך, שהרי כבר הקמנו מדינה, ונדמה שהמשימה הושלמה. אך כל המתבונן מזהה שטרם הצלחנו לבסס בה חברת מופת וזהו האתגר של כל אזרח במדינה וכל יהודי בכל מקום. באתגר זה, למערכת החינוך מקום מוביל, שנדרש להציג דוגמה ודרך, בבחינת הענן שלפני המחנה".