הניגון שבציור האותיות העבריות

טובה בן ארי

אמי נפטרה בת כמעט מאה ולא הגשימה את חלומה, להעניק לאחרים את הניגון שבציור האותיות העבריות שלה, למעט לנו, לבנותיה ונכדיה "יהיו ימים בהם אשב לכתוב עוד....על הניגון המיוחד שלהן", סיפרה לי.

אמי סגרה את עיניה והורישה לי תרבות רוחנית אחרת: לקרוא, לדעת ולכתוב לחשוב קדימה, לדעת, לקרוא ולכתוב.

ועודני צעירה ועמלה על מלאכת הכתיבה המתישה והיא בשלה לקרוא, ללמוד, לדעת ולכתוב.

כל העת דיברה על עולמה התרבותי של השפה העברית, על העדנה שהיתה לה בכתיבתה, בציור האותיות המיוחד, בנגינת האותיות שלה, היתה למילה הכתובה פרשנות מיוחדת מלאת הדר, האותיות העבריות נהגה לומר, הן רבות כדי שתוכלי לנגן איתם עד לנימי התחושה הדקה ביותר ולכן עליך לכתוב אותן בנגינה האישית שלך.

כדי שיבינו אותך טוב יותר את לא זקוקה למכונת הדפסה את חייבת ללמוד את השיר הפנימי שלך, כדי שתוכלי להעביר גם לקוראים זרים את הנגינה האישית שבליבך.

כשהמורה בכיתה סיפרה לאמי שאותיות שלי לא ברורות מספיק, ואני איטית בכתיבה, הסבירה לה אמי שאני איטית כי יש לי ניגון משלי, והניגון הפנימי הוא ממעלה אחרת משל יתר התלמידים, כמי שפורטת על גיטרה בתחילת דרכה, צליל אחר צליל, ועליה להבחין בניגון המיוחד שבציור האותיות שלי.

בשבת בבוקר אמי דרשה שאמשיך לקרוא, פירושו לדעת יותר... ולכתוב... ובמיוחד לקרוא. קיבלתי לידי באותו שבוע את עיתון הילדים "דבר לילדים", "את רואה", אמרה לי אמי, "כל הכותבים כאן יש להם ניגון משלהם, וכדי שאת וילדים אחרים יבינו את מה שהם כותבים... הם מדפיסים את המילים כדי לבנות את השפה המיוחדת לילדים. אבל את... כיוון שיש לך ניגון משלך, תתחילי לקרוא את העיתון... להעתיק את המיוחד לך למחברת, כדי להתאמן על היצירה שלך, ורק אז תגלי, כשתסיימי שיש לך ניגון מצויר ותביני אחרת את מה שתקראי מן העיתון המודפס של כולם".

בין ארוחה חמה....ושיחת חולין של שבת, בין הסיור הקבוע לבית הכנסת השכונתי לטיפוס על עצים כתבתי.... העתקתי את במיוחד לי מעיתוני "דבר לילדים" והשתדלתי מאוד שיהיה לי ציור משלי לאותיות.

אספתי בשקיקה את עיתוני הילדים שהגיעו הביתה, קראתי גם את מילון אבן שושן, אפילו את האנציקלופדיה המקראית שעמדה בכבוד בסלון ביתינו. קראתי, והעתקתי למחברותיי את הערכים שנמצאו שם, ונתתי למילים  ניגון משלי. לא עמדתי במשימה לקרוא את הכרכים של האנציקלופדיה העברית או האנציקלופדיה המקראית והאנצ' החינוכית שהיו בביתנו, אך לימים חיבקתי את האנציקלופדיה העברית לחיקי, כאילו היא היתה דודתי הקרובה.

הכרתי מקרוב את ביאליק וברנר, סיפורת עברית במיטבה, ולאות הוקרה מיוחדת העניקה לי אמי שני כרכים מאוגדים ליום הולדתי של העיתון "דבר לילדים".

הייתי גאה שיש לי אסופה תרבותית משלי, ולצידה... המחברות העמוסות לעייפה במילים דומות אך בניגון הפנימי שלי שנתתי לאותם מסות ושירים שהופיעו בעיתוני הילדים לא אחת חטאתי בכתיבת שיר... או סיפור... או ביקורת על ספרים שכתבתי ופרסמתי אותם בשמות בדויים בעיתונים, מתוך אותה שקיקה עמוקה  לתת את הניגון שלי לאותיות העבריות. 

כשאמי עמדה והקריאה לי את דבריה עם הניגון המיוחד ... שכל נקודה בציור האות הובלט לכדי משמעות  עמוקה, ניכר היה  שאלו מילותיה של אמי זיכרונה לברכה, מילים שבהרכבם המיוחד

הוסיפו את ההילה למשפט העברי. וכשעמדה מול אנשים וסיפרה בחן את דבריה מתוך נייר בו רשומים עשרות אותיות, נקודות וצלילים עמדו שקטים המאזינים ומשתוממים לא פחות ממני לנוכח הניגון שבקע מקולה, להנגנה של האידיאולוגיה שהעבירה במילים הפשוטות ביותר והמשפיעות ביותר, בקטעי הסרטים ניתן היה להבחין שוב בשחזור הניגון שלווה לו דמעה שהבליחה מעינה... בעודה מביטה לעיני השומעים ובדרך אגב שולחת מבט לדף שמולה.

"את האותיות למילים צריך לסדר כמו תווים כדי שיתחברו לכדי יצירה אחת", כך הסבירה לי "ואם תרצי שהיצירה תהיה משמעותית לך ולמאזינים שלך, תמיד, תמיד תקראי מהדף, הבושה הגדולה יכולה להיווצר רק כאשר את מזייפת.... אבל את תשמרי על היצירה שכתבת, תקראי מהדף".

בשיחות הלילה בבגרותי שוחחתי עם אמי על הניגון שבאותיות השפה העברית, אותיות בהן אהבה ליצור את היש מהאין , להאדיר את הנמצא, במצב בו נראה כי נגמרו המילים ומתחילים בדף הבא, בדף הריק, הלבן שרוצה שיחבקוהו מילים ואותיות.

אמי אהבה במיוחד את הדפים עם השורות, השורות העבות של כיתה א' או דפי חשבון ,בהם אהבה לכתוב, להכין ולהתכונן ליצירה הבאה, היא כתבה, קטעי שורות, מילים, משפטים חצויים ומשפטים שלמים, בכל תיק היתה מחברת, פנקסון בה רשמה את כל האותיות שלה.

והאותיות נערמו בערימת דעת לידי משפטים המחבקים כל שומע, המעודדים את חבריה לעבודה להירתם אחריה במעשה החינוכי היום-יומי, בקרן העין של המאזינים יכולת לגלות את הרגישות של המילים שנגעו בהם, כאילו לקחת ממחטה וניגבה באמצעות המילים את דמעת הצער או החיבה שזלגו... במילים היתה גם עוטפת אהבה את מי שעמד לצידה  והקשיב.

קשה היה לי לאגד את פיסות המילים שמצאתי בארנקיה וניסיתי לחברם למשפטים, שנים מאוחר יותר, בחיפושי אחרי המחברות, מצאתי מכתבים בהם תמיד כתבה בסופם בניגון המיוחד רק לי... "נשיקות אמא" ונשיקות אלו... ככל שרבו הימים מצאתי אותם עוטפים אותי ביתמותי ממנה.