בהר

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה': שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר (ויקרא כה, א-ד).

רש"י בתחילת הפרשה שואל "מה ענין שמיטה אצל הר סיני"? מילים אלו נהפכו למושג המבטא את חוסר הקשר בין שני דברים. אלא שאצל רש"י יש המשך: "והלא כל המצות נאמרו מסיני!". בהתאם לכך, תשובתו של רש"י היא שאכן ממצות השמיטה לומדים שכל המצוות נאמרו מסיני כל כללותיהם ופרטיהם.

אך אנו נחזור ונשאל "מה ענין שמיטה אצל הר סיני?" למה מצוות שמיטה דווקא נבחרה להיות זאת שאומרים עליה שנאמרה מסיני? כמו כן, יש לשאול, מפני מה התורה מדגישה שוב ושוב ששנת השמיטה היא שבת לה'? מה ניתן ללמוד מכך על מהותה של שנת השמיטה?

נראה שישנו קשר מיוחד בין שנת השמיטה לשבת. כמו שבשבת אנו שובתים ממלאכה כך גם בשמיטה. ע"י שמירת השבת אנו מודים שה' שבת ממלאכתו ביום השביעי, וע"י קיום מצות השמיטה אנו מודים שהארץ שייכת לה' וכמו שכתוב "כי לי הארץ".

אך מלבד השביתה ממלאכה, זמנים אלו מיוחדים לה'. בשבת ישנה ברכה מיוחדת לצורך הלימוד וכמו שכתב ראב"ע בפרשת בראשית (ב, ג): "ויברך אלקים- פירוש 'ברכה' תוספות טובה, וביום הזה תתחדש בגופות דמות כח בתולדות ובנשמות כח ההכרה והשכל". וכן בהקדמתו לאגרת השבת כתב: "בכל יום ימצאו שערי תבונה, ביומו נפתחו מאה שערים". וכך, על הפסוק: "...אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" (שמות לא, יג) פירש ראב"ע:

"כי אות היא - שלא יִוָדַע הישראלי כי אם בשמירת השבת, אם היה בעיר לסגור חנות הסחורה, ואם בדרך שלא ילך... שתדעו שאתם מקודשים לי. וזה רמז שחייב אדם בכל שבת ללמוד דברי התורה... כי בשבת היו הולכים אנשים ונשים לנביאים ולחכמים לשמוע דברי תורה. והעד הנאמן שנת השמיטה, שהיא כמו השבת. ואמר הכתוב, שתקרא התורה נגד כל ישראל בשנת השמיטה[1] בחג הסכות שהוא בראש השנה [כלומר בתחילת השנה]. ואמר למען ישמעו ולמען ילמדו".

אם כן, השמיטה היא שנה מיוחדת אשר מוקדשת כולה ללימוד תורה. על פי דברים אלו ניתן להבין את הקשר של שנת השמיטה להר סיני, וכמו שפירש הכלי יקר בצורה מופלאה:

"כשעלה משה אל הר סיני אחר שבעה שבועות שספרו ישראל ארבעים ותשעה יום מן פסח עד עצרת, נתקדש אז אותו הר ונאסר בזריעה וחרישה ביום חמשים שבו ניתנה התורה, והוא זמן משיכת היובל לקרוא דרור וחופשי לכל ישראל חירות על הלוחות ועל ידי קול השופר של מתן תורה, באותו זמן הגיד הקב"ה למשה ענין השמיטה והיובל לומר שבמספר שבע ובמספר ארבעים ותשע אני נותן קדושה זו לכל ארץ ישראל, שיש לה דמיון ויחוס עם הר סיני מצד היותה אוירא דמחכים... על כן ראוי ליתן גם לארץ ההיא קדושת הר סיני אחר מספר ארבעים ותשע שנה וכן במספר שבע, או כדי לעשות זכרון למעמד הר סיני... על כן נאמר בהר סיני".

על פי דברי הכלי יקר בהמשך הפרשה, התקיעה בשופר בשנת היובל היא דווקא ביום הכיפורים משום שהוא דומה ליום מתן תורה שבו יצאו ישראל לחירות מיצר הרע ומייסורים. אכן, יום הכיפורים עצמו נקרא יום מתן תורה כיון שניתנו בו לוחות שניות (וכמו שפירש רש"י במס' תענית דף כו ע"ב).

הקשר בין השמיטה והשבת מתבאר עוד בפסוקים החותמים את הפרשה: לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם: אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה':

ראב"ע הביא פירוש לכך בשם התרגום ירושלמי ש"שבתותי הן שנות השמיטה, ו"מקדשי" היא שנת היובל אשר כתוב עליה "קדש תהיה לכם"[2]. ראב"ע עצמו פירש שיש לבוא בכל שבת להשתחוות לפני ה' בבית המקדש "והנה הזכיר היום הנבחר, כי הוא נבחר לעבודת השם כאשר פירשתי, וגם הזכיר המקום הנבחר".

נראה שהתורה חתמה בפסוקים אלו את הפרשה משום שהם מבטאים את קדושתה ומעלתה של שנת השמיטה אשר היא כעין שבת, ועלינו לשמור על קדושתה.

______________________

[1] "וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת: בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם" (דברים לא, י-יא). ופירש ראב"ע "מקץ שבע שנים - תחלת השנה". אך רש"י כתב: "מקץ שבע שנים - בשנה ראשונה של שמטה, שהיא שנה שמינית. ולמה קורא אותה שנת השמטה, שעדיין שביעית נוהגת בה בקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית".

[2] כך משמע גם ממדרש תנחומא (בהר, אות ג) "לכך אמר הקב"ה למשה רצונך שלא יגלו, הזהירם על השמטות ועל היובלות. הוא שאמר בסוף כל הפרשיות את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה' ".

"וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ: וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים: וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן" (ויקרא כה, כ-כב)

המילים שישית, שביעית, שמינית ותשיעית מופיעות חסירות. אלא שבעוד במילה 'ששית' האות י' נמצאת בסופה בסמוך לאות ת', במילים האחרות האות י' נמצאת בתחילתן, וחסירה בסופן!

נראה שהאות י' רומזת לשמו של ה' המשפיעה ברכתו בסופה של השנה הששית, עד שהשנים שאחריה מושכות ומקבלות מברכה זאת המגיעה להן מאותה שנה ששית. לכן האות י' אשר מסמלת את ברכת ה' נמצאת בסופה של השנה הששית, ובתחילתן של השנים שאחריה המושכות ומקבלות את ברכתן משנה זו.

________________________

"וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו: בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ: לְפִי רֹב הַשָּׁנִים תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ... וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ: וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית..." (ויקרא כה, יד-כא)

בזמן שהיובל נוהג, מכירת הקרקעות היתה לפי מספר השנים אשר נותרו עד היובל. לכאורה הקונה היה יכול לבוא ולטעון שאין להחשיב את שנת היובל, שהרי אינו מקבל ממנה תבואה! על כך באה התורה ואומרת "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית... וציויתי את ברכתי" ואם כן אין טענה זו טענה (וכן מצאתי שפירש ר' חיים פלטיאל).