מאמרים לפרשת תרומה

פרשתינו מתארת לפרטי פרטים את המשכן וכליו, צורתם, מידותיהם, החומרים מהם הוכנו סדר הרכבתם ושימושם. בכל אלו רמוזים הרבה מאוד עניינים גדולים ונשגבים אשר דעתינו קצרה מלהכיל. בכל זאת ננסה לטעום טעימה קטנה ולפתוח פתח בהבנת עניינם של המשכן וכליו.

הרמב"ן בתחילת הפרשה מבאר שהמשכן הוא בעצם המשך של מעמד הר סיני. במעמד הר סיני היה חיבור בין שמים וארץ, כלומר בין העניינים הרוחניים לגשמיים ובין הלוח הראשון לשני (עי' במאמרנו "החופה ומעמד הר סיני" שם הרחבנו בכך). המשכן נועד להשרות שכינה בישראל על ידי יצירת החיבור הנפלא הזה בין שמים וארץ.

באמת ישנו קשר עמוק בין מעשה בראשית למעשה שמים וארץ, וכמו שמובא במדרש (מדרש אגדה (בובר) פרשת פקודי): "ללמדך שחביבים מעשה המשכן כמעשה שמים וארץ... ועשינו לך משכן כנגד מעשה בראשית" מכאן והלאה ישנה השוואה במדרש בין מעשה בראשית למעשה המשכן.

מהגמרא במסכת כתובות (ה ע"א) אנו למדים שמעשה המשכן גדול יותר ממעשה בראשית בו נבראו שמים וארץ: "דרש בר קפרא: גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ, דאילו במעשה שמים וארץ - כתיב: אף ידי (= יד שמאל הרומזת לדברים הגשמיים) יסדה ארץ, וימיני (=יד ימין הרומזת לדברים הרוחניים) טפחה שמים, ואילו במעשה ידיהם של צדיקים (= בית המקדש) - כתיב: מכון לשבתך פעלת ה' מקדש אדני כוננו ידיך (=יד ימין ויד שמאל)"[1].

המקדש אם כן גדול ממעשה שמים וארץ כיון שהוא מחבר בין שני הידיים, בין שמאל לימין ובין שמים לארץ[2]. כלי המקדש מבטאים את החיבור הזה וכמו שממשיך המדרש הנ"ל:

"ביום הראשון בראת שמים, שנאמר וימתחם כאהל לשבת, (ישעיה מ' כ"ב) וביום הראשון בראת ארץ, אף אנו עשינו לך ארון שיש בו שני לוחות האבן שהם כנגד בריאת השמים והארץ".

הארון רומז לחיבור שמים וארץ כיון שיש בו את הלוחות "המצומדות" הרומזות לחיבור בין מצוות שבין אדם למקום ובין מצוות שבין אדם לחבירו. הארון בעצם מסמל את התורה[3] שבכתב שקיבלנו משמים ויורדת איתנו לחיי המעשה. על הארון נמצאים הכרובים שהם כדמות זכר ונקבה הרומזים לחיבור בין ה' לכנסת ישראל, הרעיה והדוד. שם מתרחש החיבור בין שמים וארץ ושם שורה השכינה. הכרובים הם מקשה אחת ללמד על הקשר הגדול בין ישראל לה'.

הארון נמצא בקודש הקודשים שהוא החלק העליון והמקודש ביותר. שם גם החלק הגשמי נמצא במקורו ולפני ירידתו לעולם המעשה. משום כך קודש הקודשים עצמו רומז למים העליונים שמעל לרקיע, לעומת ההיכל הרומז למים התחתונים: "ביום השני בראת את הרקיע חולק בין מים למים, וכנגדה עשיתי לך פרכת, שהיא מבדלת בין קודש לחול, שנאמר והבדילה הפרכת לכם (שמות כ"ו ל"ג)" (מדרש אגדה שם).

ההיכל כאמור רומז למים התחתונים, לעניינים הרוחניים שירדו לארץ על מנת למצוא את תיקונם[4]. בארץ עצמה ישנה חלוקה בין העניינים רוחניים הקשורים בצד ימין ובשמים, ובין עניינים גשמיים הקשורים בצד שמאל ובארץ.

הליכתו של האדם היא מכיוון קודש הקודשים, מהשמים בהם הוא נברא, לכיוון עולם המעשה, ולכן מימינו נמצאת המנורה (בצד דרום), משמאלו השולחן (בצד צפון) ומלפניו המזבח (בצד מזרח).

המנורה היא עניין רוחני המכוון כנגד השמים וכמו שכתוב במדרש: "ביום הרביעי בראת מאורות ומזלות... וכנגדן עשינו לך מנורה" (שם) והיא רומזת לחכמה הנמצאת בצד ימין[5]. לעומתה השולחן הוא עניין גשמי הקשור לארץ: "וגם ביום השלישי בראת מזונות. שנאמר תדשא הארץ (שם שם י"א), ואף אנו עשינו לשמך שלחן ועליו לחם הפנים" (שם) ורומז לעושר הנמצא בצפון:

"אמר רבי יצחק: הרוצה שיחכים - ידרים, ושיעשיר - יצפין, וסימניך: שלחן בצפון ומנורה בדרום; ורבי יהושע בן לוי אמר: לעולם ידרים, שמתוך שמתחכם מתעשר, שנאמר: אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד" (בבא בתרא כה, ע"ב).

המנורה והשולחן מכוונים זה כנגד זה ללמדך שאם אין קמח אין תורה ואם ואין תורה אין קמח. כלומר חייב להיות החיבור הזה בין שמים לארץ על מנת לעבוד את ה'. שילוב שני הדברים מוביל אותנו אל מזבח הקטורת המסמל את עבודת ה' הפנימית השואבת את כוחה מהחיבור הזה של חכמת התורה יחד עם הצרכים הגשמיים.

מכאן אנו יוצאים החוצה אל חצר המשכן, אל חייו של האדם מחוץ לביתו שם נמצא מזבח העולה המכפר על חטאים הנעשים כחלק מחיינו בסביבה החיצונית. רק חטאים הנוגעים לשורש עבודת ה' ולפנימיות מתכפרים ע"י חטאות פנימיות בתוך ההיכל.

השלמת בניית המשכן הייתה כהשלמת הבריאה ואף יותר ממנה, ולכן ישנה הקפדה שעבודת המשכן לא תעשה בשבת, שהרי שניהם רומזים על ההשלמה וההכללה של השמים והארץ וכל צבאם[6].

לאחר שהבנו את עניינם הכללי של המשכן וכליו ננסה במאמר הבא לעמוד בהרחבה על עניינם של הארון, המנורה, השולחן והמזבח, ומתוך כך ננסה ללמוד על עבודת ה' הפרטית שלנו.

______________________

[1] כך מצאתי גם בזוהר (כרך ב, פרשת פקודי עמ' רכ) "בצלאל הא אוקמוה בצל אל, ומאן איהו בצל אל דא ימינא, ותו מסטרא דא אתקין כלא וירית חכמתא למעבד כל עבידא, ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן, דא איהו מסטרא דשמאלא דא איהו מסטרא דדינא קשיא והא אוקמוה דהא מתרין סטרין אלין אתעבד משכנא ואתתקן בהו לאתקשרא בהו למהוי בין ימינא ושמאלא... כד ברא קודשא בריך הוא עלמא אשדי חד אבנא יקירא מתחות כרסי יקריה ושקע עד תהומא... איהו חד נקודה (עלאה) דקיימא באמצעיתא דעלמא ומתמן אתפשט עלמא לימינא ושמאלא... וההיא אבנא אתקרי שתיה דמנה אשתיל עלמא לכל סטרין".

[2] במדרש (מדרש אגדה (בובר) פרשת פקודי) מובאת השוואה של מעשה בראשית להקמת המשכן: ".

[3] עי' בגמרא יומא עב ע"ב שהארון רומז לתורה.

[4] ע"פ דברי רש"י (ויקרא ב, יג) "שהברית כרותה למלח מששת ימי בראשית, שהובטחו המים התחתונים ליקרב במזבח במלח, וניסוך המים בחג".

[5] הרמב"ן בפרשתינו מבאר שצד צפון פירושו שהוא צפוּן מהשמש, ונקרא שמאל. צד דרום נקרא כך משום שהשמש דר רום, בצד דרום השמש נמצא תמיד למעלה, ונקרא תימן מלשון ימין, או נגב משום שהוא נגוב ויבש מהשמש. צד מערב נקרא אחור או "ים" ("כי יתפוש אותו באנשי ארץ ישראל שהים הגדול להם מערבי") וצד מזרח נקרא קדם "כי יתפוש הלשון כנויין באדם הפונה אל אור השמש". יש לציין שע"פ דברי הרמב"ן כאן ובפרשת וזאת הברכה, המערב נקרא ים ואין ים אלא תורה וזה כנגד השכינה השורה שם, וזה כנגד העולם הבא, והדרום הנגוב מהרצון הוא העולם הזה, ונראה שהכוונה היא שהים הוא השפע שה' משפיע וקודש הקודשים הוא מקור השפע, וכך גם בצפון ששם מקום השולחן, אך בדרום קיימת המנורה המרמזת על תורה שבע"פ ועל ההתעוררות מלמטה, ולכן השפע אינו נמצא שם אלא רק מי שעמל בתורה בע"פ ומתאמץ זוכה להגיע דרך שם לקבל את השפע מה'.

[6] עיין במאמרנו "ויכולו" על פרשת בראשית.

הארון:

הגמרא אומרת: "אמר ר' לוי דבר זה מסורת בידינו מאבותינו מקום ארון אינו מן המדה" (יומא כא ע"ב; מגילה י ע"ב; ב"ב צט ע"א) כלומר "אינו תופס למעט ממדת החלל של בית כלום, דתניא: ארון שעשה משה יש לו עשר אמות אויר לכל רוח כשניתן באמצע בית הכפורת, והרי כל החלל לא היה אלא עשרים על עשרים, שנאמר (מלכים א, פרק ו) ולפני הדביר עשרים אמה אורך ועשרים אמה רוחב נמצא שאין מקום הארון ממעט כלום". (רש"י במסכת יומא שם).

הארון רומז לתורה שבכתב ונראה שיש כאן רמז לכך שהתורה במקורה אינה מוגבלת למקום מסוים ואין לה גבול וסוף. ניתן עוד ללמוד ממקום הארון בקודש הקודשים שגם בחיים שלנו התורה צריכה להיות במרכז. צריכים אנו להבין שהתורה אינה מפריעה ואינה ממעטת את המקום, אלא דוקא גורמת לאדם להתרומם ונושאת את נושאיה.

המנורה

המנורה רומזת לחכמה, החכמה היא חכמת התורה, והחכמה שבתורה מתבטאת בלימוד התורה שבעל פה. בתורה שבעל פה יש הרבה מאוד עמל ורבים "מתקשים בעשייתה" ובלימודה. אך לאחר העמל נהנים מאורה של המנורה, מכפתוריה ופרחיה. המנורה נעשית מקשה אחת ללמד על כך שכל הכפתורים ופרחים, הלימודים היפים וההבנות בתורה צריכים להיות אמיתיים ומתוך התורה עצמה, ולא חיצוניים לה. המנורה מודלקת על ידי הכהן המלמד תורה לעם ישראל ומדליק את נשמותיהם באורה, ועל ידי כך שורה השכינה בעם ישראל[1].

ע"פ זה אפשר להסביר גם את דברי רש"י (במדבר ח, ב) שיש להדליק את המנורה עד שהשלהבת תעלה מאליה. המלמד צריך לחנך את תלמידיו עד שהם יאירו מאליהם וידעו ללמוד בעצמם. בפרשת תצוה ובפרשת אמור כתוב שצריך להדליק את הנרות "לפני ה' " כיון שהחינוך צריך להיות כך שהתלמידים יאירו לפני ה' ויעשו רצונו. בשני המקומות מודגש שהנרות יאירו לפני ה' "תמיד" כלומר שתמיד ידלקו באש התורה והמצוות ללא הפסקה.

השולחן

השולחן רומז לפרנסה. בפרשת אמור אומרת התורה שיש לתת את לחם הפנים "עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר לִפְנֵי ה' ". צריכים אנו לזכור תמיד שהמטרה בפרנסה היא רק לצורך עבודת ה', כמו הלחם אשר הוא לפני ה'. השולחן צריך להיות שולחן "טהור" מקור הפרנסה צריך להיות הגון, שכן על האדם לשאת ולתת באמונה ובדרך ישרה. על השולחן שמים שנים עשר לחמים כנגד שבטי ישראל וכפות לבונה להזכרה ובשבת מקריבים את הלבונה ואוכלים את הלחם, לרמז על כך ששבת היא מקור הברכה לכל שבטי ישראל. בשבת יש לאכול כראוי ולשם ה' וכך תתברך הפרנסה בשאר השבוע[2]. גם כאן ישנה הדגשה "בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי ה' תָּמִיד" משום שצריכים תמיד לזכור לכוון את דרכינו לפני ה'.

מזבח הקטורת

המזבח מרמז על העלאת ריח ניחוח ע"י מעשים טובים כקטורת. התורה (המנורה) והפרנסה (השולחן) שמשני צדדיו עוזרים לאדם להצליח בעבודת ה'. המזבח משוך מעט החוצה כלפי צד מזרח ללמד שרק לאחר שיש לאדם תורה ומקור פרנסה הוא יכול לעבוד את ה'. המזבח הוא שילוב של שמים וארץ ולכן הוא נמצא באמצע בין המנורה הרוחנית ומזבח הגשמי. עבודת ה' והתפילה קשורות בענייניו הרוחניים והגשמיים של האדם ומקשרות את האדם לבוראו. עבודת הקטורת אף היא חיבור בין חוש פיזי לדבר רוחני ולכן במוצ"ש נפרדים מהרוחניות של הנשמה יתירה ע"י שמריחים בשמים.

לסיכום

צריכים אנו לזכור לשים תמיד את התורה במרכז, להתחזק תמיד בלימוד התורה, להעלות את הדברים הגשמיים לצרכי שמים כך שנוכל לעבוד את ה' כראוי, ומתוך כך נזכה להשראת שכינה בתוך כל אחד ואחד ממנו.

__________________

[1] בעניין זה נעריך בעזרת ה' במאמר על פרשת בהעלותך.

[2] וכמו שיסד הפייטן "רשם בדת הא-ל... בו לערוך לחם לפנים לפניו על כן להתענות בו אסור".