וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם: וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ: וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה: וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה... וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל... וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם: עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים... (שמות יח, א-יא)

יש לדקדק מספר דקדוקים בפסוקים אלו:

1) מדוע יש כפילות "למשה ולישראל עמו" וכן בהמשך "אשר הציל אתכם... אשר הציל את העם"?

2) בפרשת שמות התורה לא מציינת שציפורה ובניה חזרו למדין. רק בפרשתינו התורה מציינת שיתרו לקח את ציפורה אשת משה "אחר שילוחיה" ומפרש רש"י:

"כשאמר לו הקדוש ברוך הוא במדין (שמות ד יט) לך שוב מצרימה, (שם כ) ויקח משה את אשתו ואת בניו גו' ויצא אהרן לקראתו, (שם כז) ויפגשהו בהר האלהים. אמר לו מי הם הללו. אמר לו זו היא אשתי שנשאתי במדין ואלו בני. אמר לו והיכן אתה מוליכן. אמר לו למצרים. אמר לו על הראשונים אנו מצטערים ואתה בא להוסיף עליהם. אמר לה לכי אל בית אביך, נטלה שני בניה והלכה לה:"

ויש להבין למה התורה מציינת דבר זה דווקא כאן ולא בפרשת שמות?

3) מדוע מוזכרים כאן שמות בניו של משה ואף הסיבה שהם נקראו כך? ובפרט שהשם של אליעזר מופיע רק בפרשתינו ואינו מופיע קודם לכן!

נראה לבאר שיתרו התחיל להתקרב לה' כבר כאשר משה בא למדין. יתרו רואה את הנס שנעשה למשה ואת דבקותו באמונתו בארץ נכריה. לאחר מכן הוא אף רואה את נכדיו נקראים על שם דברים אלו. כך יתרו מתחיל להפנים את האמונה בה' ואת גדלותו.

כאשר משה ומשפחתו יצאו לכיוון מצרים, יתרו התחיל לחשוש שמא אשתו ובניו יכנסו לצרת השעבוד.

אמר לו יתרו להיכן אתה מוליכן? אמר לו למצרים. אמר לו אותם שהם במצרים מבקשין לצאת ואת מוליכן? אמר לו למחר הן עתידין לצאת ולעמוד על הר סיני לשמוע מפי הקב"ה אנכי ה' אלהיך ובני לא ישמעו כמו הם? מיד ויאמר יתרו למשה לך לשלום, אמר לו לך לשלום ותכנס לשלום ותבא לשלום (שמות רבה ד, ד).

והנה, כאשר הם מגיעים לחורב, אהרון אשר הגיע לשם בשליחות ה' גורם להם לחזור על עקבותיהם. בהמשך, גם משה שהלך למצרים ניצל בדרך נס מפרעה ואף הצליח להוציא את עם ישראל ממצרים.

יתרו רואה לפניו את משפחתו שניצלו מיד מצרים ומיד פרעה ונזכר בנס שנעשה למשה ובאמונתו הגדולה. דברים אלו מצטרפים לנסים הגדולים שנעשו לישראל וגומלת בליבו ההחלטה להצטרף לעם ישראל. משום כך התורה מציינת שיתרו שמע את אשר ה' עשה "למשה" וגם "לישראל עמו". התורה מציינת דווקא כאן את חזרתה של ציפורה למדין, כיון שכאן מתגלה המשמעות הגדולה של חזרתה. התורה אף מדגישה שיתרו בא עם שני בניה שאף הם קרואים על שם הנס. השם אליעזר מופיע רק כאן כיון שהוא מבטא במיוחד את העזרה של ה' למשה שגרמה ליתרו להצטרף לעם ישראל.

בסופו של דבר יתרו אומר למשה "ברוך ה' אשר הציל אתכם"- אותך ואת משפחתך "מיד מצרים ומיד פרעה"- שידם כלל לא שלטה בכם. וגם ברוך יהיה על "אשר הציל את העם מתחת יד מצרים" -אשר שלטו בעם ושעבדו אותם.

נכון, יתרו שמע גם על קריעת ים סוף ועל מלחמת עמלק. אבל הוא ידע להתבונן גם בדברים הקטנים, שהצטרפו לניסים הגדולים. גם אנו צריכים ללמוד להתבונן בכל הטובות והנסים שבכל יום ה' עושה עמנו ואפילו ההכי קטנים. מתוך כך נזכה להתחזק באמונה בה' ולהודות לה' על חסדיו.

אחד האירועים המיוחדים והמרכזיים בתולדות עם ישראל הוא מעמד הר סיני. במספר מקומות עם ישראל נמשל לכלתו של ה'. מעמד הר סיני הוא כביכול החתונה של עם ישראל עם ה'.

גם בחתונות שלנו ישנם רמזים למעמד הר סיני: הגמרא במסכת ברכות אומרת שמי שמשמח חתן וכלה "זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות, שנאמר: ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקל שופר וגו' ויהי קול השפר וגו' והאלהים יעננו בקול". כמו כן, מנהג האשכנזים שהורי החתן והכלה מלווים אותם לחופתם עם נרות דולקים וזה רמז למתן תורה שנאמר "ויהי קולות וברקים" (תשב"ץ קטן סימן תסה). ובתשב"ץ קטן (שם) הביא הרבה הקבלות בין מנהגי החופה למעמד הר סיני וסיים: "נקוט האי כללא בידך כל המנהגים של חתן ושל כלה אנו למדין ממתן תורה שה' היה מראה עצמו כחתן נגד כלה שהם ישראל".

ובמדרש (שמות רבה מ, ו) מופיע: "שני לוחות העדות, מהו שני לוחות? כנגד שמים וארץ, כנגד חתן וכלה, כנגד שני שושבינין, כנגד העולם הזה והעוה"ב". כמו כן מצינו שאדם השרוי בלא אשה שרוי בלא תורה (יבמות סב ע"ב). ורמז נוסף הקושר את עניין החתונה למעמד הר סיני הוא אצל רבקה, שהעבד שם "שני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם" (בראשית כד, כב) ופירש רש"י: "ושני צמידים - רמז לשני לוחות מצומדות: עשרה זהב משקלם - רמז לעשרת הדברות שבהן".

ויש להבין מה הקשר בין חתונת איש ואשה למעמד הר סיני? מה הקשר בין הלוחות לשמים וארץ ולחתן וכלה? למה אדם השרוי בלא אשה שרוי בלא תורה? ומה הקשר בין שני הצמידים של רבקה לשני לוחות הברית?

נראה לבאר את העניין ע"פ מה שכתוב במדרש:

"כשברא הקדוש ברוך הוא את העולם גזר ואמר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם כשבקש ליתן התורה בטל גזירה ראשונה ואמר התחתונים יעלו לעליונים והעליונים ירדו לתחתונים ואני המתחיל שנאמר (שמות יט) וירד ה' על הר סיני וכתיב (שם כד) ואל משה אמר עלה אל ה', הרי כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ וגו' " (שמות רבה יב, ג).

במעמד הר סיני הייתה השראת שכינה, אבל לא סתם השראת שכינה, במעמד זה למדנו איך להשרות שכינה בבתינו ובחיינו. במעמד זה היה בעצם חיבור בין שמים לארץ, חיבור בין הדברים הרוחניים העליונים לדברים הגשמיים. הרעיונות הגדולים של התורה הורשו לרדת לעולם המעשה, ועולם המעשה מעתה יכול להתעלות ולעלות כלפי מעלה.

דבר זה בא לידי ביטוי גם בלוחות הברית:

הלוח הראשון הוא כנגד השמים שהם הדברים הרוחניים, הדברות שבין אדם למקום. הדברות האלו הן בעצם מצוות המעלות את חיינו הגשמיים כלפי מעלה, לחיים של אמונה בה', ושמירת מצוותיו.

הלוח השני הוא כנגד הארץ, הדברים הגשמיים, הדברות שבין אדם לחבירו. דברות אלו הן הורדה של הרעיונות הגדולים לעולמנו, לחברתינו ולסובב אותנו.

על הפסוק "יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ" (שיר השירים ה, יד) אומר המדרש (שיר השירים רבה ה, יד): "אלו לוחות הברית, שנאמר (שמות לב) 'והלוחות מעשה אלהים המה'. גלילי זהב- אלו דברי תורה שנאמר (תהלים יט) 'הנחמדים מזהב ומפז' ".

מה הם בעצם אותם ידים כביכול של ה'? ניתן ללמוד זאת מהגמרא במסכת כתובות (ה ע"א): "דרש בר קפרא: גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ, דאילו במעשה שמים וארץ - כתיב: אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, ואילו במעשה ידיהם של צדיקים - כתיב: מכון לשבתך פעלת ה' מקדש אדני כוננו ידיך".

כלומר ידי- יד שמאל יסדה ארץ, את הדברים הגשמיים, וימיני טפחה שמים- את הדברים הרוחניים. אך המקדש שהוא מעשה ידיהם של צדיקים הוא גדול יותר כיון שנעשה בשתי ידיים "ידיך"- יד שמאל ויד ימין, כלומר יש בו חיבור בין הצד הגשמי לרוחני ומשום כך הוא גדול יותר!

אם כן, הידיים כביכול של ה' רומזות ללוחות, יד ימין רומזת ללוח הרוחני ויד שמאל ללוח הגשמי. על פי זה מובן הקשר בין הצמידים של רבקה ללוחות הברית. שני צמידים רומזים בעצם לשני הידיים- שמאל וימין ו"עשרה זהב משקלם" זה הוא רמז לדברות ולדברי התורה הנחמדים מזהב מפז רב[1]. העבד בעצם רמז לה שבמעשה החסד שלה היא עשתה את החיבור הזה בין שמים לארץ והיא ראויה להתחתן עם יצחק.

כך גם בחתונה קיימים שני הצדדים. החתן הוא הצד השמימי, הרוחני והשכלי שיודע להעלות את הדברים, לתת להם משמעות ולקדשם. הכלה היא הצד הארצי הרגשי, שיודע להוריד את הדברים לעולם המעשה ולתת להם ביטוי בחיים הרגילים. רק באופן זה התורה מופיעה בשלימותה והשכינה שורה, ולכן אדם השרוי בלא אשה- שרוי בלא תורה.

עם זאת, כל אחד צריך שיהיו לו שני הצדדים ודבר זה מזכירים לו ע"י שני שושבינים אשר גם הם כנגד שמים וארץ, וכדי להזכיר את הדברים ולהחדירם בלבו הם לוקחים אבוקות של אש להזכיר את מתן תורה והחיבור הזה של השראת השכינה.

ניתן להסביר ע"פ זה גם את המנהג לתת את הטבעת באצבע השניה של הכלה. על פי מה שביארנו, כל דיבור הוא כנגד אחת האצבעות. נראה לומר שבמעמד הר סיני ה' קידש אותנו ע"י שתי הדברות הראשונות ששמענו מפי גבורה "אנכי" ו"לא יהיה לך". משמעות דברות אלו שאנו קנויים לה' ואסור לנו לפנות לאלהים אחרים. כך גם בקידושי אשה המקדש אומר "הרי את מקודשת לי" וביארו התוספות (קידושין ב ע"ב ד"ה דאסר לה) שהפירוש הוא שאת מיוחדת לי ואסורה על כל העולם. לכן נתינת הטבעת היא דווקא באצבע שהיא השנייה ביד ימין וכנגד שתי הדברות הראשונות[2].

מדברים אלו אנו צריכים ללמוד על החשיבות הגדולה לחבר בין שמים וארץ, להעלות את המעשים הגשמיים שלנו כלפי מעלה שכל מעשינו יהיו לשם שמים, וכן להוריד את הרעיונות הנשגבים לעולם המעשה ולחיים מתוקנים עם סביבתינו ומתוך כך נזכה להשראת שכינה בביתינו.

______________________

[1] ומה שכתב רש"י "לוחות מצומדות" מתבאר בפירושו לפסוקים ביחזקאל המתארים את חמלת ה' על ישראל בעת לידתם (טז, ד-יא): "וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ לֹא כָרַּת שָׁרֵּךְ וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי... וַתֻּשְׁלְכִי אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ בְּיוֹם הֻלֶּדֶת אֹתָךְ: וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִך... וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ... וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה... וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי וָאֶתְּנָה צְמִידִים עַל יָדַיִךְ וְרָבִיד עַל גְּרוֹנֵךְ" ופירש רש"י: "צמידים - חברתים דבור כנגד חברו חמשה כנגד חמשה" כלומר ה' הצמיד וחיבר כל דיבור בלוחות הראשונות לדיבור בלוחות השניות כך שיש הקבלה בין הדברות הרוחניות לגשמיות.

[2] באופן דומה כתב בשו"ת רב פעלים (חלק ב - סוד ישרים סימן א): "ברם צריך ליישב המנהג הזה למה נהגו באצבע הסמוך לגודל... דידוע מ"ש המפרשים בשם השל"ה ז"ל דאצבעות הידים הם כנגד עשרת הדברות, וא"כ... יתחיל למנות עשרת הדברות על אצבעות הידים של הכלה, ותתחיל למנות משמאל לימין, יען כי החתן בעת שמקדש הכלה הוא עומד לפניה... יהיה הסדר כך... וגודל ימנית כנגד לא תרצח, ואצבע ימנית כנגד לא תנאף... שנותן טבעת הקדושין באצבע ימנית הסמוכה לגודל שהיא כנגד לא תנאף, מפני שעל ידי התחברות זו שמתחבר החתן עם הכלה ע"י הקדושין שניהם יהיו שמורים וקדושים בדבור של לא תנאף, שכיון דנשא אשה אינו מנאף, וגם היא לא תנאף, אלא הם מזדווגים בהיתר זע"ז ע"י קדושין אלו שנותן לה שהוא קונה אותה לו לאשה כדת משה וישראל".