פרשת בראשית

(א) וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם: (ב) וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה:

המילה כִּלָה נובעת מהמילה "כל", כל מה שהיה צריך להעשות נעשה והושלם. כאשר מדובר על השמים כתוב "ויכולו"- הם הושלמו ונכלל בהם כל מה שצריך להיכלל בהם. לאחר מכן כתוב על ה' שגמר את מלאכתו. אונקלוס  מתרגם את המילה ויכולו "ואשתכללו" ואילו את המילה ויכל הוא מתרגם "ושיצי" -וסיים. נראה שאונקלוס בא להדגיש שבבריאת השמים והארץ נכללו והושלמו הרבה דברים ששייכים בהם וכמו שכתוב "וכל צבאם"-  "וכל חיליהון" כל החיל של השמים והארץ והדברים שקשורים אליהם נכללו בהם. בפרשה זו אנו יש הדגשות רבות של בריאת השמים והארץ. לפי דרכנו למדנו שהשמים רומזים לדברים הרוחניים והארץ לדברים הגשמיים. כל אותם דברים כבר נכללו בשמים והארץ בששת ימי בראשית.

גם המילה "כַּלָה" נובעת מהמילה "כל" ולכן החתונה נקראת כלולות ("אהבת כלולותיך"- הכנסתך לחופה) הכלה כלולה בכל הקישוטים שיש ונראת בצורה יפה ומושלמת- "כְּלִילַת יֹפִי". לכן שבת נקראת "כלה" כיון שכשהגיעה שבת כבר נכללו כל הדברים בבריאה והשבת עצמה מבטאת את היופי והשלמות של החיבור בין כלל הדברים הגשמיים והרוחניים המעידים על מציאות השם.

חז"ל השוו את מלאכת המשכן לבריאת העולם וגם שם מודגשת השלמות הזאת: "וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ", "כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הָעֲבֹדָה: וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ", "וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ כֵּן עָשָׂה", "וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה".

וכן כתב בעל הטורים: "ותכל לית [אין עוד מקום בתנ"ך שנכתבה מילה זו]. לומר כי עתה כלה מלאכת כל העולם (ב"ר ג יט)".

משום כך חז"ל דרשו שכמו הכלה ת"ח צריך להיות כלול בכל מיני החכמה והיפוי בכ"ד קישוטים שהם כד ספרי התנ"ך. היופי שבתורה הוא כקישוט ולכן בארמית המילה אמת היא "קשוט" מלשון קישוט וכמו שנאמר במשלי "הֲלֹא כָתַבְתִּי לְךָ שָׁלִישִׁים בְּמוֹעֵצֹת וָדָעַת. לְהוֹדִיעֲךָ קֹשְׁטְ אִמְרֵי אֱמֶת..." ומה הם אותם שלישים? "תורה ונביאים וכתובים" (רש"י). "שהם דבריו יתברך אלינו" (אלשיך). האמת והיופי שבתורה משתקפים ע"י השלמות ע"י כל הקישוטים הנצרכים, אחרת הכלה אינה כלום. אולי משום כך אמרו חז"ל שת"ח הוא מי שיודע אפילו מס' "כלה" ונקטו דוקא מס' זו מבין כל המסכתות הקטנות משום שרצו לרמוז לרעיון זה שהת"ח הוא ככלה ולכן צריך להיות מושלם בידיעותיו ורק ככה יהיו דבריו מושלמים כאשר הוא "מָלֵא חָכְמָה וּכְלִיל יֹפִי".

בתחילת בריאתו של האדם הוא מצווה aלא לאכול מעץ הדעת. עניינו של עץ הדעת הוא עלום וקשה מאוד להבנה וכמו שכתב הרמב"ם בריש מו"נ (א, ב):

"אמר המקשה, יראה מפשוטו של כתוב כי הכוונה הראשונה באדם שיהיה כשאר בעלי חיים שאין שכל לו ולא מחשבה, ולא יבדיל בין הטוב ובין הרע, וכאשר המרה הביא לו מריו זה השלמות הגדול המיוחד באדם, והיא שתהיה לו זאת ההכרה הנמצאת בנו אשר היא הנכבדת מן הענינים הנמצאים בנו, ובו נתעצם. וזה הפלא שיהיה עונשו של מריו תת לו שלמות שלא היו לו והוא השכל, ואין זה אלא כדבר מי שאמר, כי איש מן האנשים מרה והפליג בעול ולפיכך שינו ברייתו לטוב, והושם כוכב בשמים". 

אמנם הרמב"ם עצמו מתרץ בסופו של דבר שהאכילה גרמה רעה לאדם שבמקום להבחין בין אמת לשקר נהייתה לו הבחנה עצמית בין טוב לרע שאינם בהכרח באמת טוב ורע, אך לדבריו קשה לשון הפס' "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע" ואף שבודאי יפרש כדברי אונקלוס "הא אדם הוה יחידאי בעלמא, מניה למדע טב וביש", זה ודאי לא פשט הפס' וגם לא מתאים לחלוקת  הטעמים (וע' שם באב"ע).

בנוסף, בדברי חז"ל אנו מוצאים שעץ הדעת היה חיטה או גפן או תאנה או אתרוג (במדרש רבה). עצים אלו הם משבעת המינים ואתרוג הוא מארבעת המינים והם הפירות שהתורה משבחת אותם ובאתרוג אף מקיימים מצוה וקשה איך דווקא עץ כזה נאסר לאדם הראשון!

עוד יש להקשות, בשביל מה ה' עשה את עץ הדעת אם אסור לאכול ממנו? (קשה לומר שזה רק כדי לנסות בו את האדם, הרי אפשר לאסור עליו דבר אחר ולא דווקא דבר שקשור באכילה).

ואם לא די בכך, נוסיף שע"פ בעלי המוסר לאדם יש בחירה חופשית כדי שיהיה אפשר לתת לו שכר וזה לא יהיה נהמא דכיסופא, אך לכאורה אם לא היה אוכל מעץ הדעת, הוא היה מקבל שכר ונמצא בדרגה רוחנית גבוהה שאין לו כל כך בחירה!

ע"פ זה נראה שבאמת האדם היה מוכרח לאכול מעץ הדעת וניתן לבאר זאת בשני אופנים:

אופן ראשון: אפשר לומר כעין מה שאמרו חז"ל על דוד המלך שראויה הייתה לו בת שבע אלא שאכלה פגה. כך גם כאן, האדם היה צריך לחכות לשבת כדי לאכול מעץ הדעת שאז הוא יוכל להפוך את התאוות הגשמיות לצורך גבוה וממילא להמשיך כך בימות השבוע, אך הוא אכל מוקדם מידי (ויש לכך רמז שבמדרש לדעה שזה עץ תאנה הוא נקרא "ברת שבע" כלומר בת שבע...).

ובאמת מצאתי שכתב האור החיים: "ואת כל העץ אשר בו פרי עץ... דאפילו עץ הדעת בכלל והגם שמצינו שנצטוה עליו, כבר אמרו ז"ל שאם היה ממתין עד ערב שבת היה מקדש על היין, ומתוך דבריהם אתה למד כי לא נאסר איסור עולם".

המילה דעת מתפרשת ע"פ הפס' "כי יודע ה' דרך צדיקים" ופירש רש"י: "לפי שהוא יודע דרך צדיקים ולפניו הוא להכירה תמיד" המילה דעת מתפרשת גם כחיבור כמו "והאדם ידע את חוה אשתו" החיבור המושלם גם גורם להכרה מושלמת של אותו דבר. האדם מורכב משני חלקים החלק הרוחני והחלק הגשמי והיצר של הדעת בעצם גורם להתחברות לאחד החלקים וכאשר האדם מתחבר לחלק הגשמי הוא עלול לחטוא (ע' דרך ה' ג, א). כל זה בניגוד גמור לאלוקים שאצלו יש רק חלק רוחני וממילא הדעת היא רק במובן הרוחני של העניין ומה שכתוב "והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע" וכן "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע" הכוונה היא שה' מכיר היטב את המושגים של הטוב והרע וגם האדם יכול להכיר את המושגים ע"י שיתחבר אליהם ויחיה אותם.

ע"פ דברי האו"ח שמפרש את עץ הדעת כגפן, אפשר לומר שאדם שמחובר יותר לענייני קדושה, ממילא כאשר הוא ישתה יין יוציא דברי תורה וקדושה, ולעומת זאת אדם שמחובר לחלק הגשמי שלו יוציא דברי טומאה והתנהג בהוללות. ע"פ זה האדם היה צריך לאכול מעץ הדעת דוקא בשבת כאשר החלק המשמעותי יותר הוא החלק הרוחני וממילא ההשפעה של עץ הדעת תהיה לטובה.

אמנם קצת קשה על הסבר זה מהמדרש (אוצר מדרשים (אייזנשטיין) פנחס בן יאיר [המתחיל בעמוד 475]):

"למה צוה אותו הקדוש ברוך הוא שיאכל מכל עץ הגן ומנע לו אחד מהם, כדי שיהיה רואה אותו תמיד וזוכר את בוראו ומכיר שעול יוצרו עליו, ושלא תהא רוחו גסה עליו".

אך אפשר לומר שהאיסור לאכול מהעץ הוא רק בימי החול ובשבת היה מותר לו לאכול ממנו כי אין חשש שבשבת ישכח את בוראו (ונראה שעניין זה נרמז בזוהר חדש שכתוב שם שעץ הדעת שולט רק בימי החול) וא"כ האיסור הוא עדיין תמידי אלא שאינו בשבת.

וראיתי שהביאו מקור לדברי האו"ח מהמדרש בשמו"ר פר' לב "כיון שאמרו אלה אלהיך ישראל בא מוות עליהן אמר הקדוש ברוך הוא בשיטתו של אדם הראשון הלכתם שלא עמד בנסיונו ג' שעות ובתשע שעות נקנסה עליו מיתה".

א"כ לאחר שלוש שעות היה יכול לאכול מהעץ אלא שלא המתין, וכך אולי רומז גם המדרש בבראשית רבה פר' כא:

"הן האדם, הא אדם לא יכולת לעמוד בצוויך אפילו שעה אחת, אתמהא, דרש רבי יהודה בן פדייא מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון שלא יכולת לעמוד בצווי אפי' שעה אחת והרי בניך ממתינין לערלה ג' שנים, שנאמר (ויקרא יט) שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל, א"ר הונא כד שמע בר קפרא כן, אמר יפה דרשת בן אחותי".

האדם היה צריך להמתין שלוש שעות ולא המתין אפילו שעה, ואילו אתם ממתינים שלוש שנים.

ונראה שבזה יבוארו דברי הילקו"ש:

 "א"ר יצחק למה הדבר דומה למלך שאמר לעבדו אל תטעום את התבשיל עד שאבוא מן המרחץ אמרה לו אשתו טעום את התבשיל הזה שלא יהא מבקש ליתן בתוכו או מלח או מורייס בא המלך ומצא אותו טועם בשפתותיו א"ל המלך ולשפחתי שמעת יותר ממני כך הקדוש ברוך הוא אמר לאדם ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל".

מדברי המדרש משמע שהאיסור הוא רק עד זמן מסוים, והאשה פחדה שיתן בו תבלין, ומה הוא אותו תבלין? ודאי מדובר בתבלין של שבת כמו שכתוב במדרש:

"ר"א בשם רבי יוסי אמר מפני איסטניסים ברכו במטעמים. רבינו עשה סעודה לאנטונינוס בשבת, הביא לפניו תבשילין של צונן אכל מהם וערב לו, עשה לו סעודה בחול הביא לפניו תבשילין רותחין, א"ל אותן ערבו לי יותר מאלו, א"ל תבל (תבלין) אחד הן חסרין, א"ל וכי יש קלרין של מלך חסר כלום? אמר לו שבת הן חסרין..."

תבלין של שבת הוא בעצם החלק הרוחני שיש בשבת שהופך את כל האכילה לקדושה וממילא האוכל מתברך והעונג שעכשיו הוא רוחני הוא בבחינת "אז תתענג על ה' " ויש בו ברכה.

אופן שני: נראה שה' רצה שהוא יאכל מהעץ, וה' גרם לו שיאכל, ומצינו כך בעוד מקומות שהמדרש אומר שה' בא בעלילה לאדם והביאור לכך הוא שהחטא הוא באמת רק סימן לכך שלא היה מתאים לדרגה שהיה בה.

וכך מובא במדרש תנחומא (ילמדנו- בראשית אות י', תנחומא על פרשת וישב, ד):

"בא וראה כשברא הקדוש ברוך הוא את העולם, מן היום הראשון ברא מלאך המות, שנאמר וחשך על פני תהום (שם א', ב'), זה מלאך המות, ואדם נברא ביום הששי, ועלילה נתלית בו שהוא מביא המיתה לעולם, שנאמר כי ביום אכלך ממנו מות תמות. משל לאחד שהיה מבקש לגרש את אשתו, כשבקש לילך לביתו כתב גט, נכנס לביתו וגט בידו, התחיל לבקש עלילה עליה ליתנו לה. אמר לה: מזגי לי את הכוס. מזגה לו ונתנה לו. אמר לה: הרי זה גטיך נתון לך... צאי מביתי שמזגת לי כוס פשור. אמרה לו: כבר היית יודע שכוס פשור אמזוג לך, הבאת גט בידך? וכן אמר אדם לפני הקב"ה: רבש"ע, קודם שתברא עולמך היתה קודמת התורה שכתוב בה אדם כי ימות באהל (במ' י"ט, י"ד), אלא שתלית בי העלילה. הוי אומר נורא עלילה על בני אדם". 

על פי זה מובן עוד למה ה' שלח את הנחש והביא לו את האשה שבסוף פתתה אותו, ומפורש במדרש שהיא בכתה לו שיאכל מהעץ וא"כ ה' רצה לגרום לו לחטוא. ה' נתן לאדם מעלה גדולה רק כדי שתהיה קימת בו בכח, אך זאת מעלה שאינו יכול להישאר בה ועליו לגלות אותה אצלו בפועל על ידי מאמץ, וכמו שאמר לו ה' "בזיעת אפיך תאכל לחם". באופן זה מתבאר גם חטא העגל, עיין במאמרנו בנושא.