שמיני

"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה' " (ויקרא י, א-ג).

מקריאת הפסוקים בצורה פשוטה עולה שנדב ואביהוא חטאו בהקרבת הקטורת אשר לא הצטוו עליה. ניתן להטעים זאת על פי מה שכתוב בעניין מזבח הקטורת "לֹא תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה" (שמות ל, ט) ופירש רש"י: "קטורת זרה - שום קטורת של נדבה". נראה אם כן שנדב ואביהוא רצו להקטיר קטורת של נדבה, ועל כך נענשו[1].

בדברי חז"ל במדרשים[2] אנו מגלים שייחסו לנדב ואביהוא חטאים רבים נוספים, ויש להבין למה חז"ל הוצרכו להוסיף חטאים על מה שהתורה אומרת?

אולי ניתן לבאר זאת על פי מה שמובא במדרש (ויקרא רבה כ, ט) שנדב ואביהוא היו מחוסרי בגדים. "ומה היו חסרין? מעיל שכתוב בו מיתה שנאמר 'וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת [וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי ה' וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת]' ".

דבר זה לכאורה תמוה, שכן הם היו כהנים הדיוטות ולכאורה לא שייך להם ללבוש המעיל! הרא"ש בתשובה (כלל יג, סימן כא) מבאר: "כיון שהקטירו קטורת אשר לא צוה השם ולא מצינו הקטורת לפני ולפנים אלא לכהן גדול ולפי טעותם עברו גם על ונשמע קולו בבאו אל הקדש"[3].

עניין הפעמונים אשר על המעיל מבואר בדברי הרמב"ן (שמות כח, לה): "בעבור שישמע קולו בקדש, ויכנס לפני אדוניו כאלו ברשות, כי הבא בהיכל מלך פתאום חייב מיתה בטכסיסי המלכות... על כן צוה להשמיע קולו כמי שיקרא הוציאו כל איש מעלי, ויבא לעבוד את המלך ביחוד, וכן בצאתו, לצאת ברשות, ושיודע הדבר כדי שיוכלו משרתי המלך לשוב לפניו... והנה הטעם שלא יפגעו בו מלאכי אלהים"[4]. לעומת זאת כאשר נכנס הכהן הגדול לפני ולפנים הוא נכנס בבגדי לבן ולא היה צריך השמעת קול: "וזו היא מעלתם של ישראל שהכהן הגדול היה נכנס לפני ולפנים ביום הכפורים בלא סימן הקריאה ובלא נטילת רשות" (רבינו בחיי שם).

נדב ואביהוא לפי טעותם חשבו שהם במעלה גדולה של כהן גדול ביום הכיפורים ולכן פרצו הגבולות ונכנסו ללא רשות. כך גם מבואר חטא נוסף של נדב ואביהוא:

" 'ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו' א"ר פנחס מכאן שהיו ראויין להשלחת יד... 'ויחזו את האלהים'... מלמד שפרעו את ראשיהן וגיסו לבם וזנו עיניהם מן השכינה".

הנצי"ב בפירושו העמק דבר מבאר שהם "פרצו גבול והציצו במה שלא הורשו להתבונן" (העמק דבר שמות כד, יא). באופן דומה מבאר הנצי"ב בפרשתינו. בתחילת הפרשה משה אומר לעם ישראל: "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה' ". ומה הוא הדבר אשר צוה ה'? אומר המדרש (ספרא שמיני, מכילתא דמילואים, ו):

"אמר להם משה לישראל אותו יצר הרע העבירו מלבכם, ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום כשם שהוא יחידי בעולם כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו...עשיתם כן וירא אליכם כבוד ה' ".

הנצי"ב (העמק דבר ויקרא ט, ו) מפרש שהיו בזמן משה אנשים אשר היו להוטים אחר אהבת ה' "אבל לא ע"י גבולים שהגבילה תורה". תכלית תשוקתם של אותם אנשים היתה ליום התגלות השכינה, והיה קשה להם ענין זה שהשכינה מגיעה דווקא בדרך מסוימת. על כך אמר להם משה שיעבירו את אותו יצר הרע מלבם, כי תשוקה זאת היא יצר הרע להטעות את דעתם. עליהם ללכת בדרך התורה, בדרך אחת ובעצה אחת, ולא יעשה כל אחד כרצונו משום שזה נגד רצונו וכבודו של ה', שהוא יחידי בעולם ורצונו שתהיה עבודתם מיוחדת לפניו. על פי זה מבואר חטאם של נדב ואביהוא: "שנכנסו מאש התלהבות של אהבת ה'[5], ואמרה תורה דאע"ג דאהבת ה' יקרה היא בעיני ה', אבל לא בזה הדרך אשר לא צוה"[6] (העמק דבר ויקרא י, א).

על פי דברים אלו ניתן להבין את החטאים הנוספים אשר מזכירים חז"ל במדרשים: נדב ואביהו נכנסו ללא קידוש ידיים ורגלים, וללא הכנה ראויה בדרך אשר ה' ציוה להיכנס למקום הקודש. כמו כן, הקריבו קרבן שלא נצטוו בו ובכך הורו הלכה בפני משה רבם, שמותר להקטיר קטורת נדבה, וזאת כנגד רצון ה' והוראת משה "לא תעלו עליו קטורת זרה". כמו כן נדב ואביהוא נכנסו לפני ולפנים, ועברו את הגבול אשר הם היו ראויים להכנס במחיצתו[7]. הרצון להתקרב ללא הגבלה ודרך מסוימת גרם להם גם להכניס אש זרה "מבית כירים" ולא מהמזבח. כמו כן, הם לא נטלו עצה מאהרון או ממשה, ואף לא זה מזה[8] לבדוק מה הדרך הראויה לעבוד את ה' כדרך שאמר משה שילכו "ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום". נדב ואביהוא נכנסו שתויי יין כלומר, היו באופן שלא היה להם יישוב הדעת להבדיל בין הקודש ובין החול, ועל ידי כך פרצו את הגבולות ונכנסו למקום אשר לא היו ראויים לו ולקחו אש זרה של חול לקרבן של קודש. כמו כן לא היו להם נשים, והיה חסר להם מהשלימות של האדם, ולכן היה חסרון בבואם להתקרב לה' קרבה יתירה ללא הכנה מתאימה. נדב ואביהוא הרגישו שהם במעלה גדולה והם ראויים להחליף את משה ואהרון ולהיות כהנים גדולים עד שאמרו "מתי שני זקנים הללו מתים ואנו נוהגין שררה על הציבור".

מדברים אלו אנו לומדים על כך שיש לעבוד את ה' רק בדרכים ובאופנים אשר ה' ציוה. כמו כן אדם אשר מנסה להתקרב לה' בצורה לא נכונה וללא הכנה ראויה עלול למצוא עצמו טועה בטעויות חמורות ולהכניס אש זרה לעבודתו וללימודו. על האדם ללמוד ולהתבונן רק במה שהורשה להתבונן ועל ידי הכנה ראויה ונכונה.

__________________

[1] כך אכן כתב החזקוני "קטרת זרה כל קטורת שאינה באה משל צבור אפילו היא באה משל כהן היא נקראת קטרת זרה כשם שעשו נדב ואביהוא שלקחו איש מחתתו ולכך נענשו". אולי נדב ואביהוא חשבו שהאיסור הוא רק לגבי המזבח, אבל על המחתה מותר להעלות קטורת נדבה, ובזה טעו, כיון שהאיסור הוא על עצם העלאת הקטורת של נדבה.

[2] ספרא לפרשת שמיני, מכילתא דמילואים, כא- כב, לב וכן בפרשת אחרי מות פרשה א', א-ג; ובויקרא רבה, אחרי מות כ, ו-י.

[3] מפרשי מדרש רבה מהרז"ו וידי משה פירשו שבני אהרון לבשו את כל שמונת הבגדים בימי המילואים, ולכן נחשב להם חסרון המעיל לחטא. אך מהרז"ו כותב שם שלדעת רש"י בני אהרון לבשו רק את בגדי כהן הדיוט ועל כך כתב "ואם כן דעת המדרש בפשט הפסוקים, הנה המדרש הזה, מדרש פליאה בלא פתרון כלל". ועי' בידי משה שביאר בטוב טעם מה היתה סברתם להחסיר את המעיל. ולדבריו צריך לומר שלא לבשו את המעיל בכל שמונת הימים, ולכאורה יש בכך דוחק.

[4] אכן מצאתי בידי משה בשם ר' נפתלי כ"ץ מלובלין שביאר באופן דומה לדברים אלו את חסרון המעיל.

[5] כעין דברים אלו מופיע בספרא (מכילתא דמילואים, לב): "ויקחו שני בני אהרן אף הם בשמחתם כיון שראו אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבה".

[6] לאחר חטא נדב ואביהוא כתוב: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים" ופירש רש"י: "הנותרים - מן המיתה. מלמד שאף עליהם נקנסה מיתה על עון העגל, הוא שנאמר (דברים ט כ) ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו, ואין השמדה אלא כלוי בנים... ותפלתו של משה בטלה מחצה". נראה שלנדב ואביהוא הייתה שייכות בחטא העגל, כיון שהם הסתכלו במה שלא הורשו להתבונן וניסו להשיג קרבה לה' בדרכים לא נכונות, וכמו שמבואר במדרש (שמות רבה מב, ה) שחטא העגל נגרם על ידי שבמעמד הר סיני עם ישראל ראו את כבודו של ה' וניסו לעשות כדמות השור אשר במרכבה.

[7] אולי ניתן לדייק כך מלשון המדרש שנענשו "על הקריבה ועל ההקרבה". חז"ל דייקו זאת מכך שבפרשת אחרי מות כתוב "בקרבתם לפני ה' וימותו" ואצלנו כתוב "ויקריבו לפני ה' ", וכן בפרשת במדבר "בהקרִבם אש זרה". אם כן יסוד חטאם היה בנסיון להתקרב מדי לה', הן על ידי הקריבה לפני ולפנים והן על ידי הקרבת הקטורת. דבר זה נרמז בכך שנכתב "בהקרבם" חסר כאילו כתוב בהיקרבם, ללמד שחטאם היה בנסיון להתקרב לה'. אכן מצאתי בתורת כהנים שנחלקו האם מתו רק על הקריבה או גם על ההקרבה ולדעת ר' עקיבא "הכריע 'בהקריבם אש זרה לפני ה' ' הוי על הקריבה מתו, ולא מתו על ההקרבה" נראה שאכן ר' עקיבא דייק דווקא מהפסוק המדבר על ההקרבה, שהחטא הוא בעניין הקריבה.

[8] על פי לשון התורת כהנים פרשת אחרי מות א, א.